Kidouchin 53a — le Talmud en français

עמדו החכמים ו

נמנו

, ורבו האומרים אינה מקודשת, וחזרו בהם המועטים ובכללם רבי יהודה,

וגמרו

כולם לאמר:

המקדש בחלקו, בין קדשי קדשים ובין קדשים קלים, לא קידש

.

ו

אילו

רב אמר: עדיין היא מחלוקת

, שלא נמנו, לא חזרו בהם המועטים, ולא גמרו את הדין.

אמר אביי: כוותיה דרבי יוחנן מסתברא

[מסתבר כדעת רבי יוחנן] שחזר בו רבי יהודה והודה שאינה מקודשת

; ד

הא

תניא

:

א. בשר קדשי הקדשים מן הזבחים ומן העופות [מלבד עולה שהיא כולה כליל לה'], ושיירי המנחות אחר קמיצתם, וחזה ושוק של שלמים, הם מתנות כהונה המתחלקים לאנשי בית אב שבמשמר העובד באותו יום.

ב. בתורה נזכרו בין מנחות הנדבה, מנחת מחבת ומנחת מרחשת, והם מיני כלים שאופים בהם את המנחה ואינה נאפית בתנור; המחבת אינה עמוקה והיא רחבה, ומתוך כך הסולת מתפשט בכולו, והאש שורפת את השמן שבה, והמנחה הנעשית בה קשה ["מעשיה קשים"]; ואילו המרחשת עמוקה היא וצרה, ומתוך כך המנחה הנעשית בה היא רכה, ["מעשיה רכים"].

ג. פעמים - כגון בשבועת העדות - שחייבה התורה קרבן חטאת המשתנה בהתאם לעושרו ועוניו של המחוייב בה, והוא נקרא: "קרבן חטאת עולה ויורד"; וכך הוא דינו: אם עשיר הוא מביא קרבן מן הבהמה, ואם דל הוא מביא קרבן מן העוף, ובדלי דלות מביא הוא מנחה.

מנין שאין חולקים

הכהנים

מנחות כנגד זבחים

, כלומר: שיאמר כהן לחבירו: טול אתה את חלקך מן המנחה, ואני אטול את חלקי מן הזבח, באותו ערך שנטלת מן המנחה ; אלא יחלקו הכהנים את המנחות לכולם, ואת הזבחים לכולם?

תלמוד לומר

: "

וכל מנחה אשר תאפה בתנור

וכל נעשה במרחשת ועל מחבת לכהן המקריב אותה לו תהיה. וכל מנחה בלולה בשמן וחריבה [בלי שמן],

לכל בני אהרן תהיה

איש כאחיו", ומשמע: במנחה עצמה יחלקו בני אהרן, ולא יחלקו מנחות כנגד זבחים.

יכול לא יחלקו מנחות כנגד זבחים

[בהמות הנזבחות בסכין], משום

שלא קמו תחתיהם בדלות

[אין מנחה עומדת במקום הזבח כשהמביא הוא דל], שהרי הדל מביא קרבן מן העוף תחת הזבח, ובדלי דלות מביא מנחה תחת חטאת העוף,

אבל יחלקו

הכהנים

מנחות כנגד עופות, שהרי קמו תחתיהן ב

דלי

דלות?

לפיכך

תלמוד לומר

: "

וכל נעשה במרחשת

...

לכל בני אהרן תהיה

איש כאחיו", ולא הוצרכה התורה לפרט את מנחת המרחשת, ודי לו שהיה אומר: "וכל מנחה לכל בני אהרן תהיה איש כאחיו", ומקרא מיותר הוא, לרבות שלא יחלקו מנחות כנגד עופות.

יכול לא יחלקו מנחות כנגד עופות

, ואף שקמים הם תחתיהם בדלי דלות, ומשום

שהללו מיני דמים, והללו מיני קמחים

.

אבל יחלקו עופות כנגד זבחים

הקמים תחתיהם בדלות,

שהללו והללו מיני דמים

-

לפיכך

תלמוד לומר

: "ו

על מחבת

... לכל בני אהרן תהיה איש כאחיו", ואף זה מקרא מיותר הוא, ואם אינו ענין למנחות כנגד זבחים לפי שאינן מינן, שאלו מיני דמים ואלו מיני קמחים, תנהו ענין לזבחים ועופות.

יכול לא יחלקו עופות כנגד זבחים

, משום

שהללו

מליקת העופות -

מעשיהם ביד

[בצפורן],

והללו

שחיטת הזבחים -

מעשיהם בכלי

[בסכין]

; אבל יחלקו מנחות כנגד מנחות, שהללו והללו מעשיהם ביד

[קמיצת המנחות נעשית באצבעות היד] -

לפיכך

תלמוד לומר

: "

וכל מנחה בלולה בשמן

...

לכל בני אהרן

תהיה איש כאחיו", והזכרת "בלולה בשמן" מקרא מיותר הוא, ללמד שלא יחלקו מנחות כנגד מנחות.

יכול לא יחלקו

מנחת

מחבת כנגד

מנחת

מרחשת, ו

מנחת

מרחשת כנגד

מנחת

מחבת

, משום

שזו

מנחת המרחשת -

מעשיהם רכים

[החלה הנעשית במרחשת שהיא כלי עמוק, רכה היא],

וזו

החלה הנעשית במחבת, שהיא רחבה -

מעשיהם קשים; אבל יחלקו

מנחת

מחבת

זו

כנגד

מנחת

מחבת

אחרת, או מנחת

מרחשת

שהביא ראובן

כנגד

מנחת

מרחשת

שהביא שמעון,

ש

הרי

הללו והללו מעשיהם קשים, אי נמי

הללו והללו

מעשיהם רכים

לפיכך

תלמוד לומר

: "

וחרבה לכל בני אהרן תהיה

איש כאחיו", "וחרבה" קרא יתירא הוא ; והוא הדין שכל קרבן חולקים אותו הכהנים, ואין חולקים קרבן כנגד חבירו ואפילו אם זה וזה חטאת או שלמים.

יכול לא יחלקו

קרבן כנגד חבירו

בקדש

י

הקדשים

כמנחה,

אבל יחלקו

קרבן כנגד חבירו

בקדשים קלים

, כי נאמר שבאלו יש לו זכיה, ויכול למכור חלקו בקרבן זה בשביל חלק בקרבן אחר -

לפיכך

תלמוד לומר

: "וכל מנחה בלולה בשמן וחריבה לכל בני אהרן תהיה

איש כאחיו

",

וסמיך ליה

: "

אם על תודה

" שהיא קדשים קלים, ללמד:

כשם שאין חולקין

קרבן כנגד חבירו

ב

מנחה שהיא

קדשי

ה

קדשים, כך אין חולקים

קרבן כנגד חבירו

ב

תודה שהיא

קדשים קלים

.

ולכך נאמר: "

איש

כאחיו": כדי ללמד:

איש

כהן

חולק

בקרבנות, ו

אפילו

כהן

בעל מום

שאינו ראוי לעבודה,

ואין הקטן

שאינו איש

חולק

בקרבנות,

ואפילו

אם הוא

תם

.

ומברייתא זו יש להוכיח כרבי יוחנן בדעת רבי יהודה, שאין מקדשין את האשה לא בקדשי קדשים ולא בקדשים קלים:

שהרי

סתם ספרא

[תורת כהנים] - שם נשנית ברייתא זו -

מני

[מי הוא ששנה אותה]? הלוא

רבי יהודה

היא,

והוא

הרי

קאמר דלית בה דין חלוקה כלל

, כלומר: שאין יכול כהן למכור את חלקו לחבירו; ואם כן אף אינו יכול לקדש בו את האשה.

שמע מינה

כרבי יוחנן, שחזר בו רבי יהודה, והודה, שהמקדש בחלקו אינה מקודשת, בין בקדשי קדשים ובין בקדשים קלים.

אמר

הקשה

רבא: וכרב

הסובר שלא חזר בו רבי יהודה -

מי לא תניא

[האם לא שנינו ברייתא שיש להוכיח ממנה שרבי יהודה לא חזר בו]?

והתניא

גבי לחם הפנים: הכהנים

הצנועים

מושכין את ידיהם

מליטול את חלקם בלחם הפנים, שהיה מגיע לכל אחד מעט [לאחר שנשתלחה בו מאירה אחר זמן שמעון הצדיק],

ו

אילו

הגרגרנים חולקים;

וקא סלקא דעתין, שאין הכוונה לומר שהיו חולקים את לחם הפנים ביניהם, כי אין לחלק קטן כזה ערך אף לגרגרנין, אלא שהיו "חולקין" באופן אחר, שהיה זה נוטל לחם הפנים, וזה נוטל דבר אחר כנגדו -

ושיטה זו היא כדעת רבי יהודה קודם חזרה, הרי שלא חזר בו רבי יהודה! ומשנינן: לא כאשר אתה סבור לפרש, שהיה נותן לחבירו את חלקו במקום אחר כנגד חלק חבירו בלחם הפנים, אלא

מאי

"

חולקים

"?

חוטפים

זה את חלקו של חבירו, כלומר: לעולם החלוקה האמורה כאן אינה חלוקת לחם הפנים כנגד דבר אחר, אלא שהיו חולקים את לחם הפנים בינם לבין עצמם, שמא תאמר: מה תועלת יש להם בחלק קטן כזה, לא תיקשי, כי היו חוטפים את חלק חבריהם.

ו

כדקתני סיפא

שכך היו עושים:

מעשה באחד שחטף חלקו וחלק חברו, והיו קוראין אותו

: "

בן חמצן

[חמסן] "

עד יום מותו

.

אמר

פירש

רבה בר רב שילא: מאי קראה

ש"חמצן" הוא לשון "חמסן"?

דכתיב: "

אלהי פלטני מיד רשע, מכף מעול

[מ"ם שבאית, עי"ן פתוחה, והוי"ו בצירי]

וחומץ

[חומס] ".

רבה אמר מהכא

יש ללמוד ש"חמצן" הוא לשון "חמסן": "

למדו היטב, דרשו משפט, אשרו חמוץ

[החזיקו יד הנגזל להצילו מיד עושקו] ".

שנינו במשנה:

מעשר שני: בין בשוגג בין במזיד לא קידש, דברי רבי מאיר; רבי יהודה אומר: שוגג לא קידש, מזיד קידש

: ומפרשינן טעמא דרבי מאיר שהוא סובר דלא קידש, משום דמעשר שני ממון גבוה הוא, ואין מקדשין בו את האשה:

מנא הני מילי

שממון גבוה הוא?

אמר

פירש

רב אחא בריה דרבא משמיה דגמרא

[כך נקבעה בגמרא, ושגורה בפי בני בית המדרש]: דכתיב גבי מעשר שני: "

וכל מעשר הארץ מזרע הארץ מפרי העץ לה'

הוא, קדש לה'

. ואם גאול יגאל איש ממעשרו חמישיתו יוסף עליו", ללמד: "

לה'

הוא

",

ולא לקדש בו

את ה

אשה

.

ומקשינן:

הרי תרומת מעשר, דכתיב

ביה: "

כן תרימו גם אתם תרומת ה'

מכל מעשרותיכם אשר תקחו מאת בני ישראל",

ו

מכל מקום

תנן

לקמן נח א:

המקדש בתרומות

ומשמע בין תרומה גדולה ובין תרומת מעשר -

מקודשת

, הרי שאין די במה שהוא נקרא "תרומת ה'" כדי שלא יקדשו בו את האשה!?

ומשנינן: שאני תרומת מעשר

דלא כתיב ביה

"

לה'

" כמו במעשר שני, אלא "תרומת ה'" [בלא למ"ד] כתיב, ואין משמעות הלשון שתהא התרומת לה' ולא לו, אלא שתרומת ה' שציוה עליה היא.

ואכתי מקשינן:

והרי חלה, דכתיב בה

: "מראשית עריסותיכם

תתנו לה'

תרומה",

ו

מכל מקום

תנן: המקדש בתרומות

כל תרומות במשמע, ואף חלה שנקראת "תרומה" -

מקודשת!?

ומשנינן: משום

דלא כתיב ביה

בחלה "

קדש

", תאמר במעשר שני שנאמר בו "לה' הוא קודש לה'".

קא סלקא דעתין, שהעיקר תלוי רק במה שהמעשר נקרא "קדש", ולפיכך מקשינן:

והרי שביעית דכתיב בה

: "

יובל הוא

[היא, קרי]

קדש תהיה לכם

" -

ו

מכל מקום

תנן: המקדש בפירות שביעית מקודשת!?

ומשנינן: משום

דלא כתיב ביה

ביובל - "

לה'

" ; כלומר: רק גבי מעשר שני שנאמר בו גם "קדש" וגם "לה'", הוא דאין מקדשין בו, אבל בחלה שלא נאמר בה "קדש", ובשביעית שאם כי נאמר בה "קדש" לא נאמר בה "לה'", מקדשין בפירותיה את האשה.

ואכתי מקשינן:

והרי תרומה דכתיב

בה: "

קדש ישראל לה'

ראשית תבואתו

[כתרומה הם לו] ",

ו

מכל מקום

תנן: המקדש בתרומות מקודשת;

הרי שאם כי נאמר בתרומה "קדש", ונאמר בה גם "לה'", מכל מקום מקדשין בה את האשה!?

ומשנינן:

ההוא

"קדש לה'"

בישראל כתיב

, ולא נאמר: "ראשית תבואתו קדש לה'", תאמר במעשר שני, שעליו נאמר: "לה' הוא קדש לה'".