Version texte de ce daf : original et traduction
Kidouchin 4b — le Talmud en français
Kidouchin 4b du Talmud de Babylone : tsourat ha-daf avec Rachi et Tossafot, traduction et notes. À lire en ligne, gratuitement.
Texte original — Kidouchin 4b
קא משמע לן
, לפיכך השמיענו הכתוב "
ויצאה חנם
", שיוצאת האיילונית בסימני בגרות, ומכאן אנו יודעים שאף איילונית נמכרת לאמה, לפי שאמרה תורה שהיא יוצאת בסימני בגרות.
והגמרא חוזרת לדון בהתקפת מר בר רב אשי, אשר תמה על דברי אביי, שהמילה "חנם" נצרכה ליציאת האילונית בבגרות:
ותמה: וכי לאו קל וחומר הוא שהאיילונית יוצאת בבגרותה?
ומה סימנין, שאין מוציאין מרשות אב, מוציאין מרשות אדון. בגרות, שמוציאה מרשות אב, וכי אינו דין שתוציא מרשות אדון?!
ותמהינן על התקפת מר בר רב אשי:
ולמר בר רב אשי, דאמר
"
ולאו קל וחומר הוא
", הרי קשה:
הא אמרינן
לעיל:
מילתא דאתיא
, דבר הנלמד
בקל וחומר
-
טרח וכתב לה קרא!
ואם כן, מדוע הוקשה לו, למה השמיענו הכתוב שהאיילונית יוצאת בבגרות והרי זה קל וחומר מיציאה בנערות?
ומתרצינן: מה שאמרנו שדבר הנלמד מקל וחומר טרח וכתב לה קרא,
הני מילי, היכא דליכא לשנויי
.
הדברים אמורים רק היכן שאי אפשר לתרץ תירוץ אחר, טוב יותר.
אבל היכא דאיכא לשנויי
-
משנינן
. במקום שאפשר לתרץ תירוץ טוב יותר, ואין צורך לומר שהכתוב השמיענו דבר שיכולנו להבין מעצמנו בקל וחומר, ראוי לתרצו.
ולכן, מר בר רב אשי שיכל לתרץ את הפסוק כדבריו, לא קיבל את דברי אביי.
עד כאן הגמרא דנה בדברי רב, שאמר קידושי כסף נלמדים מהפסוק "אין כסף" [למסקנא: מהאות י' במילה "אין"].
[ובדרך אגב הגמרא ביארה את הברייתא "ויצאה חנם - אלו סימני בגרות", מאחר שהברייתא הובאה תוך כדי המשא ומתן בדברי רב].
ועתה הגמרא מביאה מקור אחר לקידושי כסף:
ואמרינן:
ותנא
-
מייתי לה מהכא
. יש תנא, שלמד קידושי כסף מהדרשה של הפסוק האמור בפרשת גירושין -
דתניא
: נאמר בתורה [דברים כד א]:
כי יקח איש אשה, ובעלה
.
והיה אם לא תמצא חן בעיניו, כי מצא בה
ערות דבר, וכתב לה ספר כריתות, [גט], ושילחה מביתו".
ולא ביאר הכתוב באיזו דרך "לקח" האיש את האשה לו לאשה.
ומבאר התנא:
אין
לשון "
קיחה
",
אלא בכסף
.
וכן הוא
[הכתוב]
אומר
[בראשית כג]:
נתתי כסף השדה
"
קח
"
ממני!
שמא תאמר, מדוע הוצרכנו ללמוד מ"כי יקח איש אשה", שהאשה מתקדשת בכסף?
והלא, דין הוא!
יכולנו ללמוד זאת מעצמנו, בקל וחומר:
ומה אמה עבריה, שאינה נקנית
לאדון
בביאה
, בכל זאת
נקנית
היא לו
בכסף
.
זו
, אשת איש,
ש
קל לקנותה, שהרי היא כן
נקנית
לבעלה
בביאה
, וכי
אינו דין שתקנה
לו אף
בכסף?!
תשובתך:
יבמה תוכיח
, שאין ללמוד קידושי כסף מקידושי ביאה:
ש
הרי יבמה נקנית ליבם
בביאה, ו
אף על פי כן
אינה נקנית
ליבם
בכסף
.
וכמו כן נאמר אף באשת איש, שעל אף שהיא נקנית בביאה, בכל זאת אין היא נקנית בכסף!
ושמא תאמר:
מה ליבמה
, שאין היא נקנית בכסף למרות שהיא נקנית בביאה - משום שיש קנין הקונה באמה ואינו קונה ביבמה,
שכן אין
היבמה
נקנית בשטר
, ולכן היא קלה יותר מן האמה בענין זה.
תאמר בזו
, באשת איש, שיש לה להיקנות בכסף, מקל וחומר -
ש
הרי היא
נקנית
גם
בשטר!
ולפיכך היא נקנית אף בכסף.
תשובתך:
תלמוד לומר
: "
כי יקח איש
אשה". ואין קיחה אלא בכסף.
ומכאן שהאשה מתקדשת בכסף.
ומיד הגמרא תמהה: הרי למסקנת התנא, אפשר ללמוד כסף קידושין בקל וחומר מאמה העבריה. ואם כן קשה:
הא
-
למה לי קרא!?
מדוע הוצרך הפסוק "כי יקח"?
הא אתיא לה
, הרי כבר למדנו זאת מקל וחומר [אף בלא פסוק]!
אמר
תירץ
רב אשי
: התנא הוצרך לפסוק הזה
משום
שיש לדחות את הקל וחומר:
דאיכא למימר, מעיקרא דדינא
-
פירכא!
שיש לומר, מעצם המקום שממנו נלמד הקל וחומר, מדין האמה העבריה, משם יש פירכא לקל וחומר.
[זאת, בניגוד לפירכא המובאת בברייתא: שהברייתא ניסתה לפרוך את הקל וחומר, על ידי לימוד מיבמה, דהיינו ממקום אחר, ולא מעצם המקום שממנו נלמד הקל וחומר] - שהרי
מהיכא קא מייתית לה?
מהיכן למדת קל וחומר לקידושי כסף?
הרי למדת זאת
מאמה העבריה!
[מה אמה העבריה שאינה נקנית בביאה בכל זאת היא נקנית בכסף, אשה שנקנית בביאה, קל וחומר שתיקנה בכסף!]
אך יש לפרוך את דבריך, ולומר:
מה לאמה העבריה
, דין הוא שנקנית לאדון בכסף, משום
שכן
היא
יוצאה
מרשות האדון
בכסף
, שיכולה היא לפדות את עצמה בתוך שש שנים, אם רצונה בכך, שנאמר בענין אמה העבריה "והפדה" [שמות כא]. ומכאן למדו חכמים שבידה לפדות את עצמה בכסף ולצאת.
הילכך, מאחר שהכסף חשוב בה לפדותה, חשוב הוא בה אף לקנותה.
תאמר בזו
, באשת איש,
שאינה יוצאה בכסף,
ואם כן, לא חשוב בה הכסף לקנותה!
לכך הוצרך התנא לומר:
תלמוד לומר
: "
כי יקח איש
" [שמכאן למדים את קידושי כסף].
נמצא שיש בידנו שני מקורות לדין קידושי כסף:
א. רב למד זאת מהפסוק "ויצאה חנם, אין כסף".
ב. התנא למד זאת מהפסוק "כי יקח איש אשה".
ועתה הגמרא מבארת מדוע הוצרך הכתוב לומר את שני המקראות "ויצאה חנם", ו"כי יקח"] -
ואיצטריך למיכתב
, והוצרך לכתוב "
ויצאה חנם
",
ואיצטריך למיכתב
גם "
כי יקח איש
"
\-
משום
דאי כתב רחמנא
רק "
כי יקח
" [שאין 'קיחה' אלא בכסף, וכדלעיל],
הוה אמינא
, שה
קידושין דיהב לה בעל
-
דידה הוו
. הייתי אומר שקידושין שהבעל נתן לנערה, הרי הם שייכים לה עצמה ולא לאביה.
לכן
כתב רחמנא
"
ויצאה חנם
אין כסף", ללמד שהכסף שייך לאביה.
וכמו שאמרנו: אין כסף לאדון זה, אבל יש כסף לאדון אחר.
וכשם שכאשר האמה יוצאת בכסף, הכסף שייך לאדון שממנו היא יצאה, כך כאשר הבת יוצאת מרשות אביה בקידושי כסף, הכסף שייך לאב, שממנו היא יצאה.
ואי כתב רחמנא רק
"
ויצאה חנם
" -
הוה אמינא: היכא דיהבה איהי לדידיה, וקדשתו
, הייתי אומר היכן שהאשה נתנה כסף לבעל וקדשתו ואמרה לו "התקדש לי",
הוו קידושי
, הרי אלו קידושין, כי מאחר שלמדנו [בפסוק "אין כסף"] שכסף עושה קידושין, הייתי אומר שאין לחלק בין כסף שהבעל נותן, לכסף שהאשה נקנית.
לפיכך
כתב רחמנא
"
כי יקח
", שמשמעותו היא, שהלקיחה תיעשה על ידי האיש.
ו
לא כתב בלשון "
כי תקח
", שממנו היה משתמע שגם האשה יכולה לקדש את בעלה.
והגמרא מביאה את המשך דברי התנא דלעיל, שדרש את הפסוק "כי יקח איש אשה ובעלה". ופירש התנא שאין 'קיחה' אלא בכסף.
וממשיך התנא ומפרש את הפסוק:
"
ובעלה
" -
מלמד ש
האשה
נקנית בביאה.
ומקשה התנא: מדוע הוצרך הכתוב ללמדנו שהאשה נקנית בביאה?
והלא דין הוא
, יכולנו ללמוד זאת מעצמנו, בקל וחומר:
ומה יבמה, ש
אף על פי
שאין
היא
נקנית
ליבם
בכסף
, בכל זאת היא
נקנית בביאה
-
זו
, אשת איש,
שנקנית
לבעלה
בכסף
-
וכי אינו דין שנקנית
אף
בביאה?!
אך התנא דוחה את הקל וחומר:
אמה העבריה תוכיח
, שאין ללמוד שהביאה קונה בקל וחומר מכסף:
ש
הרי אמה העבריה
נקנית בכסף, ו
אף על פי כן
אין
היא
נקנית בביאה
.
וכיוצא בזה נאמר באשת איש, כי על אף שהיא נקנית בכסף, בכל זאת היא אינה נקנית בביאה!
והתנא חוזר ומיישב את הקל וחומר:
מה לאמה העבריה
, שאינה נקנית בביאה, הרי זה משום
שאין קנינה לשום
[לשם]
אישות
. ולכן אין טעם שביאה תעשה בה קנין.
תאמר בזו
באשת איש,
שקניינה לשום אישות,
שאף היא לא נקנית בביאה?!
[הרי אשת איש קניינה לשום אישות מה שאין כן האמה!]
ומסיים התנא ואומר:
תלמוד לומר
: "
ובעלה
" - הכתוב מלמד שהאשה נקנית בביאה.
ומיד הגמרא תמהה: הרי למסקנת התנא, אפשר ללמוד שביאה קונה באשת איש בקל וחומר מיבמה.
ו
אם כן,
למה לי קרא
, למה יש צורך בכתוב "ובעלה"?
הא אתיא לה
, הרי כבר למדנו זאת בקל וחומר [אף בלא פסוק]!
אמר רב אשי
תירוץ: התנא הוצרך ללמוד זאת מפסוק,
משום
שיש לדחות את הקל וחומר:
דאיכא למימר, מעיקרא דדינא
-
פירכא!
שיש לומר, שמעצם המקום שממנו נלמד הקל וחומר, דהיינו מיבמה, משם יש פירכא לקל וחומר [בניגוד לפירכא המובאת בברייתא: שהברייתא ניסתה לפרוך את הקל וחומר על ידי הוכחה מאמה העבריה, דהיינו ממקום אחר] -
שהרי
מהיכא קא מייתית לה?
מהיכן למדת את הקל וחומר שאשת איש נקנית בביאה? - הרי למדת זאת
מיבמה!
[מה יבמה שאינה נקנית בכסף, נקנית בביאה, אשת איש שנקנית בכסף, קל וחומר שתיקנה בביאה].
אך יש לפרוך את דבריך, ולומר:
מה ליבמה
שנקנית בביאה, הרי זה משום
שכן
היא
זקוקה ועומדת
ליבום מחמת קידושי המת [ואינה רשאית להנשא לאיש זר], ואין הביאה נצרכת אלא כדי לחזק ולגמור את אותה זיקה שיש לה כלפי היבם. ולכן, ביאה קונה בה.
ואם כן, וכי
תאמר
שיש ללמוד מכאן שאף
בזו
, באשת איש,
שאין
היא
זקוקה ועומדת
מתחילה לשום אדם, שאף היא תיקנה בביאה?!
והלא יש לומר שביאה אינה יכולה להתחיל קנין מראשיתו [אלא רק לחזק ולגמור את זיקת היבמה ליבם]!
ומכאן שאין ללמוד שביאה קונה באשת איש בקל וחומר מיבמה, ולכן סיים התנא ואמר:
תלמוד לומר
: "
ובעלה
" - הכתוב מלמד שהאשה נקנית בביאה.