Kidouchin 3b — le Talmud en français

ו

אילו

אשה, בפחות משוה פרוטה

לא מקניא נפשה!

אשה אינה גומרת בדעתה להקנות את עצמה לבעל בקנין חליפין, מפני שגנאי הוא לה להתקדש בקנין שכזה, שהוא יכול להעשות אפילו בדבר שהוא פחות משוה פרוטה.

ומאחר שגנאי הוא לאשה להתקדש בחליפין של כלי השוה פחות משוה פרוטה, לפיכך בטל קנין חליפין באשה לגמרי. ואפילו בכלי שיש בו שוה פרוטה, אם נתנו לאשה בלשון קנין חליפין, אין היא מתקדשת בו, עד שיאמר לה שהוא נותן לה אותו בתורת "קנין" או "קיחה" או "קידושין", שואז היא נקנית בו בתורת קנין כסף.

ב.

מניינא דסיפא

["וקונה את עצמה בשתי דרכים"], בא

למעוטי חליצה.

והמשנה הוצרכה למעט את החליצה, כי לולי דברי המשנה,

סלקא דעתך אמינא

, היה עולה על דעתך לומר:

תיתי

, תבוא חליצה,

ב

לימוד של

קל וחומר מיבמה

, ותועיל להתיר אשת איש:

מה

, אם

יבמה, שאינה יוצאה בגט

, בכל זאת היא

יוצאה בחליצה.

זו

, אשת איש,

שיוצאה

אפילו

בגט,

וכי

אינו דין

[האם אין זה קל וחומר]

שיוצאה

גם

בחליצה?!

לפיכך

קא משמע לן

, השמיענו התנא, שהאשה קונה את עצמה בשתי דרכים בלבד, בגט ובמיתת הבעל בלבד, ואינה קונה את עצמה על ידי חליצה.

ומקשינן:

ואימא הכי נמי

, מדוע לא נאמר, שאכן האשה קונה את עצמה אף בחליצה [בקל וחומר מיבמה]?

ומתרצינן:

אמר קרא

[דברים כד] בענין גירושין: "וכתב לה

ספר כריתות

, ונתן בידה".

המילה "כריתות" באה ללמדנו, כי רק

ספר

גירושין [הגט]

כורתה

, מפריד אותה מבעלה,

ואין דבר אחר כורתה.

ומכאן למדנו שחליצה אינה כורתת [מפרידה] את האשה מבעלה.

שנינו במשנה: האשה נקנית

בכסף

וכו'.

אמנם כבר התבאר [לעיל ב א] שקנין כסף באשה נלמד בגזרה שוה "קיחה" "קיחה" משדה עפרון, אך שם הובא הדבר בתוך משא ומתן, בדרך אגב. ועתה הגמרא דנה ומרחיבה בענין. .

והוינן בה:

מנא לן

, מנין לנו שאשה נקנית בכסף?

והגמרא מוסיפה, שיש לדון גם בשייכותו של כסף הקידושין לאב, כאשר הוא מקדש את בתו כשהיא קטנה או נערה -

ותו

, ועוד יש לדון, ב

הא דתנן

[כתובות מו ב]:

האב זכאי בבתו

בעודה קטנה או נערה

בקידושיה

, שהאב הוא ה"בעלים" על ענין קידושי בתו -

בכסף

, האב נוטל את כסף הקידושין, והכסף שלו. ו

בשטר

, הוא מקבל את השטר מיד הבעל.

ובביאה

, הוא מוסר את בתו לביאה לשם קידושין, אפילו בעל כרחה, בעודה קטנה או נערה. א.

מנלן דמיקניא בכסף?

מנין לנו שהאשה נקנית בכסף, כפי ששנינו במשנתנו ובמסכת כתובות.

ב.

ו

מנין לנו שה

כסף

של קידושי קטנה או נערה,

דאבוה

[שייך לאביה]

הוא?

ומשנינן:

אמר רב יהודה אמר רב

: שני הדינים הללו, נלמדים מ

דאמר קרא

[שמות כא] בענין אמה עבריה:

"ויצאה

[האמה העבריה מרשות האדון על ידי סימני הנערות]

חנם, אין כסף"

.

המילים "אין כסף" מיותרות הן, שהרי כבר נאמר "ויצאה חנם". והן נכתבו לצורך דרשה:

לומר לך:

אין כסף לאדון זה

, של אמה העבריה, שיציאתה ממנו לחופשי [משהביאה סימני נערות], היא בחינם, ללא תשלום כסף.

אבל יש כסף

-

לאדון אחר

.

כלומר, דוקא מרשות האדון של האמה אין הנערה יוצאת בכסף, אבל יש אדון אחר של הנערה שממנו היא יוצאת על ידי כסף.

ומאן הוא

, מי הוא אותו "אדון אחר"? -

אב

הנערה!

ומלמד הכתוב כי כאשר הבת מתקדשת לבעלה, ובכך היא יוצאת מרשות אביה אל רשות בעלה, נעשים הקידושין [שהם, כאמור, יציאתה מרשות אביה], באמצעות כסף.

ומכאן יש לנו ללמוד שהאשה נקנית לבעל בכסף.

ומקשינן:

ואימא לדידה!?

אמור שיהיה הכסף שייך לה.

והיינו, עדיין יש לומר, שהבת עצמה מקבלת את הכסף. ומנין למדנו שכסף קידושיה, שנותן הבעל, שייך לאב? ותמהה הגמרא על המקשן:

הכי השתא

, כיצד אתה יכול לומר כך?!

והרי כיון ש

אביה

של הנערה

מקבל

את

קידושיה, דכתיב

[דברים כב] בפרשת מוציא שם רע, שאם העליל הבעל על אשתו שלא מצא לה בתולים, וטוען שהיא זינתה בהיותה מאורסת לו, בא אבי הנערה לבית הדין, ואומר:

"

את בתי נתתי לאיש הזה!

".

ומשמע מלשון הכתוב, שהסמכות לקדש את בתו נתונה לו.

ו

אם כן, היתכן לומר שהוא מקדשה, ואילו

איהי שקלא כספא

, שהבת תיקח את הכסף לעצמה?!

וכי לאיזה צורך זיכתה התורה את האב בקידושי בתו, אם לא לצורך קבלת הכסף?

ומקשה הגמרא על התמיהה:

אמנם יש להוכיח מהפסוק "את בתי נתתי לאיש הזה", שהאב מקבל את קדושי בתו [ומכאן גם יש ללמוד שהכסף שייך לו], אבל עדיין יש לשאול:

ואימא: הני מילי, קטנה

.

אמור שהפסוק מדבר רק בקידושי קטנה, שהיא אינה בת דעת,

דלית לה יד לקבל קידושין

, שאין בידה אפשרות לקבל קידושין, ולכן התורה נתנה לאב בעלות על קידושיה.

אבל נערה

, משהביאה שתי שערות, שהיא בת דעת,

דאית

[שיש]

לה יד לקבל קידושין,

מסתבר שלא זיכה הכתוב את האב בקידושיה. שהרי נערה נחשבת לגדולה לכל דבר, לעונשין ולמקח וממכר, שמקחה מקח וממכרה מכר [רש"י].

ולכן,

תקדיש איהי נפשה, ותשקול כספא

.

היא תקדש את עצמה, ותטול את כסף קידושיה לעצמה!

ואם כן עדיין יש לשאול: מנין למדנו שהאב מקדש את בתו בעודה נערה, והוא נוטל את הכסף?

ומתרצינן:

אמר קרא

[במדבר ל] בענין נערה: "

בנעוריה בית אביה

".

הכתוב בא ללמדנו שכל זמן שהיא בנעוריה, הרי היא של אביה. ומכאן למדנו ש

כל שבח

, ריוח ממון, שיש לאשה בזמן ה

נעורים

, שייך הוא

לאביה.

ומכאן שהתורה נתנה לאב את הבעלות על קידושי בתו בזמן נעוריה, והכסף [שהוא שבח וריוח ממון] שייך לאביה.

אך הגמרא דוחה תירוץ זה:

ואלא

, איך נפרש את

הא דאמר רב הונא אמר רב

:

מנין שמעשה

ידי

הבת

שייך

לאב?

-

שנאמר

[שמות כא]: "

וכי ימכור איש את בתו לאמה

".

המילה "לאמה" מיותרת היא [שהרי מובן שאדם המוכר את בתו, הרי הוא מוכר אותה לאמה], ובא הכתוב ללמדנו:

מה

"

אמה

",

מעשה ידיה

שייך

לרבה

[לאדוניה] -

אף בת

["בתו"]

נמי, מעשה ידיה שייך לאביה.

ופסוק זה בא ללמד על דין הנערה ולא על דין הקטנה, כי את הקטנה הוא יכול אפילו למכור לאמה, ופשוט הדבר שמעשה ידיה שייכים לו, ואין צורך לפסוק להשמיע זאת.

ולדבריך, שדרשת מהפסוק "בנעוריה בית אביה" לומר שכל שבח נעורים של אביה, קשה, מדוע הוצרך הכתוב ["לאמה"] ללמדנו שמעשה הבת שייך לאביה?

והרי

תיפוק ליה

, תלמד דין זה

מ

הפסוק "

בנעוריה בית אביה

", המלמד שכל שבח הנעורים שייך לאב [ואף מעשה הידים הוא בכלל זה]!

אלא

, מכאן מוכח, שהפסוק "בנעוריה בית אביה" - רק

ב

ענין

הפרת נדרים הוא דכתיב

, שהאב מפר את נדרי בתו בעודה נערה [שהרי הפסוק "בנעוריה בית אביה" נאמר בתורה בפרשת הפרת נדרים].

ואין ללמוד ממנו שאף מעשה ידי הבת שייך לאב, ולכן הוצרך הכתוב לומר "לאמה", ללמד שאף מעשה ידיה שייך לאביה.

ואם כן,

הכי נמי

, כך גם יש לדחות את מה שלמדת מ"בנעוריה בית אביה", שקידושיה שייכים לאביה. שהרי פסוק זה -

בהפרת נדרים

בלבד

הוא דכתיב.

והגמרא מבארת עתה מדוע אין לומדים מהפרת נדרים שאף קידושיה ומעשה ידיה של הנערה שייכים לאביה:

וכי תימא, נילף מינה!

שמא תאמר: מדוע לא נלמד שכסף הנערה שייך לאביה, מכך שיש לאביה סמכות להפר את נדריה?

תשובתך:

ממונא מאיסורא לא ילפינן

. אין לומדים דיני ממונות [כסף] מאיסורים, שהם דינים בין אדם למקום [הפרת נדרים]. ומעתה חוזרת השאלה הנזכרת: מנין שהאב זכאי בקידושי בתו הנערה? .

וכי תימא

, שמא תאמר:

נילף מקנסא

, נלמד שקידושי נערה שייכים לאביה ממה שאמרה תורה [דברים כב] שהאונס או המפתה נערה בתולה משלם קנס לאביה.

אין לומר כן. שהרי

ממונא מקנסא

-

לא ילפינן!

אין לומדים את דין כסף הקידושין מדין כסף הקנס, מפני שהקנס הוא דבר מחודש, שהתורה חייבה את האדם לשלם אף על פי שלא חיסר את חברו מאומה.

ואם כן, עדיין קשה: מנין למדנו שהאב מקדש את בתו הנערה, וכסף קידושיה שלו?

וכי תימא

, שמא תרצה לתרץ:

נילף

, נלמד שכסף קידושי הנערה שייך לאביה, ממה ששנינו [כתובות מ ב] שהאונס את הנערה משלם

בושת ופגם

לאביה. ובושת ופגם אינם קנס, [שהרי הם דמי הבושה והפגם שהזיק לנערה, והם באים להשלים את הנזק שהיא ניזוקה], וכשם שהבושת והפגם שייכים לאביה, כך גם כסף קידושיה שלו.

אף תירוץ זה אינו נכון. מפני שיש לחלק בין בושת ופגם לבין כסף קידושין:

שאני בושת ופגם

, בושת ופגם שונה דינם מכסף קידושין, שהרי יש סיבה לכך שהם שייכים לאב, משום

דאבוה שייך בגווייהו

, שאף האב נפסד מאונס הבת, כיון שהרי היה בידו לקדשה למנוול ומוכה שחין עבור ממון רב [שהרי התורה נתנה בידו את הזכות לקדשה למי שירצה, אפילו אם בכך הוא פוגם אותה ומביישה]. והאנס שבא עליה, מחסר אותו ממון זה, לפי שגרם לכך שיזלזלו בה, ולא יקפצו עליה תובעין. ולאחר שדחינו את כל האפשרויות, חוזרת הגמרא ומיישבת את הלימוד הראשון דלעיל:

אלא

, נאמר [שמות כא] בענין אמה עבריה "ויצאה חנם [על ידי סימני נערות], אין כסף". והמילים "אין כסף" הן מיותרות, ללמדך שאין כסף לאדון זה אבל יש כסף לאדון אחר, דהיינו אב.

כלומר, הנערה יוצאת מרשות האדון בלא כסף, אבל מרשות האב הנערה יוצאת על ידי קידושי כסף.

אמנם הגמרא לעיל הקשתה על זה: שמא כוונת הכתוב שיש קנין כסף כשהבת יוצאת מרשות האב, אבל הכסף שייך לבת עצמה!

ועל זה הגמרא מתרצת כאן:

מסתברא

שכוונת הכתוב היא לומר שהכסף שייך לאביה -

דכי קא ממעט

, שכאשר הכתוב ממעט את יציאת הנערה באירוסין, ושינה אותה מדין יציאת הנערה מרשות האדון באמה עבריה [שהאמה יוצאת מרשות האדון בלא כסף, ואילו הבת יוצאת מרשות האב בכסף] -