Kidouchin 32a — le Talmud en français

איבעיא להו,

הסתפקו בני הישיבה: מה ששנינו בברייתא שהבן מאכיל ומשקה את אביו ומכבדו,

מ

ממון

של מי

צריך לעשות כך?

האם הבן מאכיל את אביו מממון אביו, או שהוא חייב להוציא על כך אפילו מממון שלו?

ונחלקו חכמים בדבר:

רב יהודה אמר: משל בן. רב נתן בר אושעיא אמר: משל אב.

אורו

[הורו]

ליה רבנן לרב ירמיה, ואמרי לה

ויש אומרים

לבריה

[לבנו]

דרב ירמיה כמאן דאמר משל אב

.

מיתיבי

סתירה מברייתא:

דתניא:

נאמר

[שמות כ יב]:

"כבד את אביך ואת אמך", ונאמר

[משלי ג ט]:

"כבד את ה' מהונך",

ומאחר שבשני המקומות הוזכרה לשון "כבד", יש להשוותן זו לזו,

מה להלן ב

כבוד ה' נאמר 'מהונך', דהיינו כיבוד שיש בו

חסרון כיס, אף כאן

בכבוד אב ואם היינו

בחסרון כיס

.

ומכאן קשה על מה שאמרנו לעיל:

ואי אמרת משל אב, מאי נפקא ליה מיניה,

איזה חסרון כיס יכול לבוא לבן מממון של האב? ומתרצינן:

לביטול מלאכה,

הבן חייב לכבד אתא ביו למרות שבאותו הזמן הוא בטל ממלאכה ויש לו חסרון כיס בדבר. אבל אינו חייב להוציא ממון מכיסו ולתת לאביו.

תא

בוא

שמע

ראיה לכך שכיבוד אב אינו אלא משל אב:

הפודה מעשר שני שלו מוסיף חומש. הפודה מעשר שני של אחרים אינו מוסיף חומש.

ושנינו בברייתא:

שני אחים,

ו

שני שותפין,

וכן

האב ובנו הרב ותלמידו,

למרות שמחבבין זה את זה, בכל זאת

פודין זה לזה מעשר שני

בלי להוסיף חומש. ואין אומרים מאחר שהאחד חביב על רעהו הרי זה כפודה מעשר שני שלו עצמו. וכן,

מאכילין זה לזה מעשר עני,

אחד מהם שהפריש מעשר עני מפירותיו, יכול לתת זאת לרעהו אם היה עני, למרות שהם חביבים זה על זה כגופם, ואילו לא היה בידי אחד מהם פירות מעשר עני היה מאכיל את רעהו מממונו.

עד כאן דברי הברייתא.

והגמרא מנסה להוכיח מכאן שכיבוד האב נעשה מממון של אב בלבד:

ואי אמרת

כמאן דאמר

משל בן

, אזי יקשה:

אדם שחייב ממון לעני, אינו רשאי לפרוע את חובו מפירות מעשר עני שבידו, מפני שפירות המעשר שייכים לעניים, ואינם שלו כלל.

ומאחר שאנו אומרים שהבן חייב להוציא ממון משלו ולהאכיל את אביו, אם כן כיצד שנינו שהבן מאכיל את אביו מעשר עני? והלא

נמצא זה

הבן

פורע

את

חובו משל עניים!

אלא, מכאן ראיה למאן דאמר שחיוב כיבוד אב אינו אלא מממון האב.

ודחינן את הראיה: אמנם למאן דאמר שהכיבוד משל בן אסור לבן להאכיל את אביו מעשר שני, מפני שמוטל עליו להאכילו מממונו.

אבל, הבן אינו חייב להאכיל את אביו אלא במדה בינונית. ואם האב נצרך לסעודה יתירה, אין הבן חייב לזונו משלו.

ולפי זה יש לפרש:

לא צריכא

, לא נצרכה הברייתא ללמדנו אלא

ל

ענין

העדפה

.

כלומר: את אותה העדפה שאביו נצרך יותר ממידה בינונית, מותר לבן להאכילו מפירות מעשר עני.

ומקשינן:

אי הכי,

אם אכן מדובר כאן בהעדפה, תיקשי

היינו דקתני עלה,

על מה ששנינו בהמשך אותה ברייתא:

אמר רבי יהודה: תבא מאירה למי שמאכיל את אביו מעשר עני.

ואי

, אם אכן מדובר בברייתא

ל

ענין

העדפה,

אם כן

מאי נפקא מינה,

מה רע בזה? והלא כדי פרנסתו הוא נותן לאביו משל עצמו!

ומתרצינן: למרות שמדובר כאן להעדפה,

אפילו הכי זילא ביה מילתא,

מגונה הדבר שבן אינו נותן את מזונות ההעדפה לאביו מממונו אלא מממון עניים.

תא

בוא

שמע

ראיה לכך שכיבוד אב הוא אפילו משל הבן: שנינו בברייתא:

שאלו את רבי אליעזר: עד היכן כיבוד אב?

אמר להם

: עד

כדי ש

אביו

יטול ארנקי ויזרקנו לים בפניו, ואינו מכלימו

על כך.

והגמרא מבינה שלמאן דאמר 'משל בן' אפילו אם הרב זרק את הארנקי של הבן אסור לו להכלימו. אבל, למאן דאמר 'משל אב', אם האב זרק את הארנקי של הבן מותר לבן להכלימו, שהרי אינו מצווה לכבדו מממונו .

ואי אמרת

שחיוב כיבוד אב הוא רק

משל אב,

בהכרח שרבי אליעזר דיבר בארנקי של האב [שהרי בארנקי של הבן, הבן רשאי להכלימו].

ואם כן קשה: איזו מעלה יתירה יש בכך שהבן אינו מכלימו? וכי

מאי נפקא ליה מיניה?

מה הוא מפסיד מזריקת ארנקו של האב?

ומתרצינן:

בראוי

הבן

ליורשו,

והבן כועס על כך שהאב משליך את הארנק כדי להפסידו, ובכל זאת אסור לו להכלימו.

ומביאה הגמרא מעשה שהיה כעין מה שאמר רבי אליעזר, בבן שאביו השליך ארנקי ואינו מכלימו.

וכי הא

וכעין המעשה

דרבה בר רב הונא

:

דרב הונא קרע שיראי באנפי רבה בריה,

קרע בגד משי חשוב בפני רבה בנו. ו

אמר

בלבו:

איזול אחזי אי רתח אי לא רתח,

אצא ואראה אם יכעס או לא יכעס.

ומקשינן: כיצד היה מותר לרב הונא לעשות כך? והלא היה ראוי לו לחשוש

דלמא רתח

שמא רבה בנו יכעס, ויאמר לאביו דבר בזיון,

ו

אז

קעבר א

איסור

"לפני עור לא תתן מכשול",

שהרי הוא גרם לבנו לחטוא!

ומתרצינן:

דמחיל ליה ליקריה,

רב הונא מחל לבנו על כבודו, ולפיכך גם אילו היה רבה כועס ומדבר שלא כהוגן, לא היה עובר עבירה.

ומקשינן: כיצד היה מותר לו לקרוע שיראין?

והא ק

א

עבר

איסור

משום "בל תשחית"

[דברים כ יט]!

ומתרצינן:

דעבד ליה בפומבייני,

רב הונא קרע במקום תפירת הבגד [במכפלה], שכאשר קורעים את הבגד שם אינו נחסר מדמיו כלום.

ומקשינן על התירוץ: הרי רב הוא רצה לבדוק ולראות אם בנו רבה כועס או לא, וכיצד יכל לדעת זאת?

ודילמא משום הכי לא רתח

, מפני שהקריעה היתה במקום שאין הבגד נפסד! ומתרצינן:

דעבד ליה בשעת ריתחיה,

רב הונא בדק את רבה בשעת כעסו, ואדם כעסן אינו מבחין בשעת כעסו היכן נעשתה קריעת הבגד, ואם רבה לא כעס על הקריעה, אזי יש ללמוד מזה שאינו כעסן.

והגמרא מביאה עתה מעשה, כדי ללמדנו מה הדין באב שטעה, כיצד הבן רשאי להעמידו על טעותו:

ארבעה חיובי מיתת בית דין נאמרו בתורה: סקילה, שריפה, הרג [בסייף], וחנק.

חייבי מיתות שהתערבו זה בזה [כגון: חייבי שריפה שהתערבו בחייבי סקילה וכדומה]. ואין ידוע מי מהם נידון למיתה קלה, ומי נידון לחמורה, דנים את כולם במיתה הקלה שביניהם, מפני שאין אתה רשאי להעניש אדם שהתחייב עונש קל, בעונש חמור שלא התחייב בו.

ונחלקו חכמים ורבי שמעון בענין סקילה ושריפה, איזו מהן נחשבת מיתה חמורה יותר. לדעת רבי שמעון השריפה חמורה, ולדעת חכמים הסקילה חמורה, וכדלהלן:

מתני ליה רב יחזקאל לרמי בריה,

רב יחזקאל שנה לבנו רמי ברייתא:

הנשרפים

שהתערבו

בנסקלים, רבי שמעון אומר

: כולם

ידונו בסקילה,

מפני

שהשריפה חמורה

ממנה, לפיכך אי אתה רשאי להמיתם בשריפה.

אמר ליה רב יהודה בריה

: מאחר שאתה שונה "הנשרפים בנסקלים", משמע שעמדו לפנינו כמה נסקלים, ואחד מןה נשרפים פרש והתערב בהם. נמצא שהרוב הם נסקלים.

אך,

לא תיתנייה הכי,

אל תשנה כך! שהרי יש להקשות על דבריך:

מאי איריא,

מדוע הוצרך רבי שמעון לומר שה

שריפה חמורה?

והלא אפילו אם נאמר ששריפה וסקילה שוות בחומרתן,

תיפוק לי,

עדיין אני חייב לדונם בסקילה, משום

דרובא נסקלים נינהו,

הנסקלים הם הרוב, ובכל התורה כולה "הלך אחר הרוב"!

אלא, הכי איתנייה,

כך תשנה את הברייתא, בלשון זו:

"הנסקלים

שהתערבו

בנשרפים".

כלומר: הנשרפים הם הרוב. ואחד מן הנסקלים התערב בהם, ואמר על כך רבי שמעון: למרות שהנשרפים הם הרוב, בכל זאת ידנוו כולם בסקילה, מפני שהשריפה חמורה.

אמר ליה,

הקשה לו רב יחזקאל אביו:

אי הכי,

אם אכן הברייתא נשנתה בלשון זו, ["הנסקלים בנשרפים"]

אימא סיפא,

הסבר לי את הסיפא של הברייתא:

שכך שנינו שם:

וחכמים אומרים: ידונו בשריפה

מפני

שהסקילה חמורה.

ומאחר שאתה רב יהודה שונה "הנסקלים בנשרפים", כלומר: הרוב הם הנשרפים, אם כן יש להקשות:

מאי איריא,

מדוע הוצרכו חכמים לומר

דסקילה חמורה?

והלא אפילו אם נאמר ששריפה וסקילה שוות בחומרתן,

תיפוק לי,

עדיין אני צריך לדונם בשריפה,

ד

הרי

רובא נשרפים נינהו!

אמר ליה

רב יהודה: אמנם חכמים לא היו צריכים לנמק את דבריהם בכך שהסקילה חמורה, שהרי אפילו אם הן שוות הולכים אחר הרוב. אלא כך יש לפרש את דברי חכמים:

התם רבנן הוא דקאמרו ליה לרבי שמעון,

חכמים באו לענות על טענת רבי שמעון -

דקאמרת,

מה שאתה רבי שמעון אמרת ש

שריפה חמורה

ולפיכך ידונו בסקילה כדי להקל עליהם,

לא

הקלת עליהם, אלא אדרבה! אתה מחמיר עליהם, שהרי

סקילה חמורה

משריפה!

אמר ליה שמואל לרב יהודה

תלמידו:

שיננא

[שנון וחריף]

! לא תימא ליה לאבוך הכי,

אל תאמר לאביך כשם שאמרת לו "לא תיתנייה הכי" [לא תשנה כן]! שהרי אתה אומר לו בפירוש שהוא טועה, ואתה מביישו ומצערו!

דתניא: הרי שהיה אביו

של אדם

עובר על דברי תורה, אל יאמר לו: 'אבא עברת על דברי תורה', אלא אומר לו: 'אבא כך כתוב

בתורה'.

כלומר: בניגוד למה שאתה עושה. ומיד תמהינן: והלא כשהוא אומר

"כך כתוב בתורה" צעורי מצער ליה,

שהרי זה כאומר לו בפירוש 'עברת על דברי תורה'! ומתרצינן:

אלא

צריך לומר שכך אומר לו:

אבא, מקרא כתוב בתורה כך

וכך, כלומר: אומר לו את המקרא שכתוב בתורה כמו שהוא, והאב עצמו יבין מתוך המקרא שטעה.

וכשם שכאשר האב עובר על דברי תורה, אין הבן רשאי לומר לו "עברת על דברי תורה", כך אתה, רב יהודה, לא תאמר לאביך כשהוא טועה "אבא לא תיתנייה הכי".

ומביאה הגמרא ברייתא נוספת בענין כבוד אב ואם:

אלעזר בן מתיא אומר

: אם

אבא אומר "השקיני מים" ו

מוטלת לפני

מצוה

אחרת

לעשות,

כגון לקבור מת או ללוותו, אזי,

מניח אני

את

כבוד אבא ועושה את המצוה.

מפני

שאני ואבא חייבים במצוה.

איסי בן יהודה

חולק ו

אומר: אם אפשר למצוה ליעשות על ידי אחרים, תיעשה על ידי אחרים, וילך הוא

ויעסוק

בכבוד אביו.

אמר רב מתנה: הלכה כאיסי בן יהודה.

ומביאה הגמרא מאמר נוסף בענין כבוד אב:

אמר רב יצחק בר שילא אמר רב מתנה אמר רב חסדא: האב שמחל על כבודו, כבודו מחול,

ואין בנו חייב לכבדו.

אך,

הרב שמחל על כבודו, אין כבודו מחול,

ותלמידו חייב לכבדו.

ורב יוסף אמר: אפילו הרב שמחל על כבודו, כבודו מחול. שנאמר

[שמות יג כא]:

"ויי' הולך לפניהם יומם

בעמוד ענן לנחותם הדרך. ולילה בעמוד אש להאיר להם". ומאחר שהקב"ה מחל על כבודו וכביכול שימש את ישראל, כל שכן שהרב יכול למחול על כבודו.

אמר רבא: הכי השתא!?

מהו הדמיון!? והרי אין להוכיח ממחילת הקב"ה למחילת רבו כי יש לחלק ביניהם:

התם,

במקרא הנזכר,

הקדוש ברוך הוא, עלמא דיליה הוא, ותורה דיליה היא, מחיל ליה ליקריה,

מאחר שהעולם הוא שלו ואף התורה היא שלו, זכותו למחול על כבודו וכבוד התורה, שהרי הם שייכים לו.