Version texte de ce daf : original et traduction
Kidouchin 30b (ל:) — le Talmud en français
Kidouchin 30b (קידושין ל:): שנאמר [משלי ז ד]: "אמור לחכמה אחותי את" וגו'. כלומר: החכמה היא כינוי לתורה, והכתוב אומר שתהיה בקי בתורה כשם שהנך בקי בכך שאחותך אסורה עליך באיסור עריות. וראיה נוספת: ואומר…
Texte original — Kidouchin 30b (ל:)
שנאמר
[משלי ז ד]:
"אמור לחכמה
אחותי את" וגו'.
כלומר: החכמה היא כינוי לתורה, והכתוב אומר שתהיה בקי בתורה כשם שהנך בקי בכך שאחותך אסורה עליך באיסור עריות.
וראיה נוספת:
ואומר
[שם פסוק ג]:
"קשרם
[את דברי התורה]
על אצבעותיך כתבם על לוח לבך".
כלומר: דברי התורה יהיו ברורים בידך כאילו הם קשורים על אצבעותיך וכתובים על לוח לבך.
ואומר
[תהילים קכז ד]:
"כחצים ביד גבור כן בני הנעורים",
תלמידיו של אדם הקרויים בניו, שנונים בדברי תורה כחיצים שביד הגבור. שנלחם בהם עם אויביו.
ואומר
[תהלים קכ ד]:
"חצי גיבור 'שנונים'"
ומכאן שחיצים שהוזכרו בכתוב מרמזים על שנינות וחידוד.
ו
כיוצא בזה הכתוב
אומר
[שם מה ו]:
"חציך 'שנונים' עמים תחתיך יפלו",
וגם מכאן אנו למדים שחצים מרמזים על שנינות וחידוד.
ו
בהמשך הכתוב שהובא לעיל "כחצים ביד גבור כן בני הנעורים", הכתוב
אומר: "אשרי הגבר אשר מלא את אשפתו מהם"
כלומר: אשרי רבם של התלמידים הללו שמילא את כליו מהם.
ובסוף הכתוב נאמר:
"לא יבושו
התלמידים הללו
כי ידברו את אויבים בשער".
ונשאלת השאלה: מאי
"את אויבים בשער"?
באיזה אויבים הכתוב מדבר?
אמר רבי חייא בר אבא: אפילו האב ובנו
או
הרב ותלמידו שעוסקין בתורה בשער אחד
נעשים אויבים זה את זה,
כיון שמקשים זה על זה, ואין האחד מקבל את דברי האחר.
ומוסיף רבי חייא בר אבא:
ואינם זזים משם
לאחר שגמרו ללמוד
עד שנעשים אוהבים זה את זה שנאמר
[במדבר כא יד]: "על כן יאמר בספר מלחמות ה' -
את והב בסופה".
ויש לפרש זאת בדרך דרש:
אל תקרי "בסופה"
כשהאות ס' מנוקדת בשורוק,
אלא "בסופה"
כשהאות ס' מנוקדת בחולם. וכך אמר הכתוב: "בספר מלחמות ה'", מלחמה שעל ידי הספר [התורה], אזי, "את והב בסופה", אהבה תבוא בסופה.
תנו רבנן
ברייתא נוספת בענין לימוד תורה:
נאמר [דברים יא יח]:
"ושמתם
את דברי אלה על לבבכם וגו'.
ויש לפרש את המילה "ושמתם" בדרך דרש כאילו כתוב "ו
סם
-
תם"
. כלומר:
נמשלה
ה
תורה כסם חיים
שלם שמרפא כל מחלה. וכדלהלן:
משל לאדם שהכה את בנו מכה גדולה, והניח לו רטיה על מכתו. ואמר לו: בני, כל זמן שהרטיה
ה
זו על מכתך, אכול
כל
מה שהנאתך
גדולה ממנו, ואפילו דבש ומיני מתיקה שמזיקים למכה,
ושתה
כל
מה
שהנאתך
גדולה ממנו.
ורחוץ בין בחמין
ו
בין בצונן, ואין אתה מתיירא
שמא תינזק.
ואם אתה מעבירה,
מסיר את הרטיה,
הרי היא
המכה
מעלה נומי
צמחים [דלקת].
כך
, כיוצא בזה,
הקב"ה אמר להם לישראל: בני, בראתי יצר הרע, בראתי לו תורה
שתהיה לו
תבלין,
סם מרפא.
ואם אתם עוסקים בתורה, אין אתם נמסרים בידו, שנאמר
[בראשית ד ז]:
"הלא אם תטיב שאת"
, אם תעסוק בתורה, שהיא לקח טוב, אזי 'שאת', תתנשא על יצרך.
ואם אין אתם עוסקין בתורה, אתם נמסרים
בידו,
שנאמר
בהמשך הכתוב דלעיל: "ואם לא תיטיב,
לפתח חטאת רובץ"
[היצר הרע רובץ בפתח ואורב לך להחטיאך].
ולא עוד, אלא שכל משאו ומתנו
של יצר הרע הוא
בך
, להחטיאך,
שנאמר
בהמשך הכתוב "ואליך
תשוקתו",
כל תשוקתו מכוונת אליך להחטיאך.
ואם אתה רוצה, אתה
עוסק בתורה ועל ידי כך הנך
מושל בו, שנאמר
בהמשך הכתוב:
"ואתה תמשול בו"
. וכיון שהגמרא דיברה על תשוקתו של יצר הרע, הגמרא מביאה כמה מאמרים בענין זה:
תנו רבנן: קשה יצר הרע,
עד כדי כך
שאפילו יוצרו קראו
"
רע
".
שנאמר
[בראשית ח כא]:
"כי יצר לב האדם 'רע' מנעוריו"
.
אמר רב יצחק: יצרו של אדם מתחדש עליו בכל יום
[מנסה כל יום מחדש להחטיאו ].
שנאמר
[בראשית ו ה]: "וכל יצר מחשבות לבו
רק רע כל היום".
המילים "כל היום" מיותרות, ובאו ללמד שבכל שעות היום רעתו מתגברת.
ואמר רבי שמעון בן לוי: יצרו של אדם מתגבר עליו בכל יום
ומבקש
ל
המיתו. שנאמר
[תהילים לז לב]:
"צופה רשע
[יצר הרע]
לצדיק ומבקש להמיתו".
ואלמלא הקב"ה עוזרו, אין
האדם
יכול לו
לנצחו,
שנאמר
בהמשך הכתוב:
"אלהים לא יעזבנו בידו".
תנא דבי
[מבית]
רבי ישמעאל: בני, אם פגע בך מנוול זה
[היצר הרע שמתגרה בך],
משכהו
אחריך
לבית המדרש
ללמוד תורה. ואז,
אם אבן הוא, נימוח
.
ואם ברזל הוא, מתפוצץ.
נמס מאש התורה וניצוצות ניתזים ממנו.
והתנא מביא מקור לדבריו:
"אם ברזל הוא מתפוצץ",
שנאמר
[ירמיה כג כט]:
"הלא כה דברי כאש נאום ה', וכפטיש יפוצץ סלע".
ומאחר שדברי תורה נמשלו כאן לאש, הרי אש ממיס את הברזל עד שניתזים ממנו ניצוצות.
"אם אבן הוא נימוח"
, שנאמר [ישעיה נה א]:
"הוי כל צמא לכו למים"
כלומר: לכו לתורה שנמשלה למים.
ומאחר שהתורה נמשלה למים בכחה לשחוק את האבן עד שהוא נימוח,
שנאמר
[איוב יד יט]:
"אבנים שחקו מים",
כלומר: את האבנים שחקו המים.
עד כאן הגמרא הרחיבה את הדיבור במה ששנינו שהאב חייב בבנו ללמדו תורה, ועתה הגמרא מבארת את המשך הברייתא:
שנינו בברייתא: האב חייב בבנו
להשיאו אשה.
והוינן בה:
מנלן,
מנין למדנו זאת?
ומשנינן:
דכתיב
[ירמיה כט ו]:
"קחו נשים והולידו בנים ובנות, וקחו לבניכם נשים, ואת בנותיכם תנו לאנשים".
ומקשינן:
בשלמא
, אמנם מובן שהכתוב מצווה את האדם לקחת אשה לבנו, שהרי
בנו בידו
לעשות כן, שדרך האיש לחזר אחר האשה.
אלא,
אבל קשה: כיצד הכתוב מצוה את האדם לתת את בתו לאיש, וכי
בתו בידו היא?!
והלא אין דרך אשה לחזר אחר האיש!
ומתרצינן:
הכי קאמר,
כך התכוין הכתוב לומר:
ניתן לה מידי, ולבשייה
ונכסייה, כי היכי דקפצו עלה אינשי
. מצוה על האב לתת לבתו ממון, וכסות ללבוש ולהתכסות בה כדי שאנשים יחזרו אחריה.
עוד שנינו בברייתא: חייב אדם בבנו
ללמדו אומנות.
והוינן בה:
מנלן?
מנין למדנו זאת?
אמר חזקיה
: משום
דאמר קרא
[קהלת ט ט]:
"ראה חיים עם אשה אשר אהבת".
ויש לפרש את הכתוב כך: "ראה חיים", דאג לעצמך לאומנות שתחיה ממנה.
"עם אשה אשר אהבת", אפשר לפרש ש'אשה' שהוזכרה כאן היא אשה ממש, ואפשר לפרש שהכתוב מדבר על התורה, שנמשלת כאן לאשה.
ומכל מקום, הכתוב מקיש את האומנות ל"אשה". שנאמר "ראה 'חיים' עם 'אשה'".
אם
נאמר ש"אשה" שהוזכרה כאן
אשה ממש היא,
יש ללמוד מהכתוב,
כשם שחייב
אדם בבנו
להשיאו אשה
[כמבואר לעיל],
כך חייב ללמדו אומנות
.
ו
אם נאמר ש"אשה" שהוזכרה כאן
תורה היא,
יש ללמוד מהכתוב,
כשם שחייב
אדם בבנו
ללמדו תורה, כך חייב ללמדו אומנות
. עוד שנינו בברייתא:
ויש אומרים
שאב חייב בנו
אף להשיטו בנהר.
ומבארת הגמרא:
מאי טעמא?
-
חיותיה הוא!
היכולת לשוט בנהר היא צורך חיותו של האדם. ולכן זה נכלל בכתוב שהובא בגמרא לעיל "ראה 'חיים' אם אשה אשר אהבת".
עוד שנינו בברייתא:
רבי יהודה אומר: כל שאינו מלמדו אומנות מלמדו ליסטות.
ותמהינן: "
ליסטות
"
סלקא דעתך?
וכי תעלה בדעתך שאדם שאינו מלמדו אומנות מלמד את בנו ליסטות? והלא הוא יושב ואינו עושה דבר!
אלא
כך צריך לומר: "כל שאינו מלמדו אומנות
'כאילו' מלמדו ליסטות".
ומלשון הברייתא משמע שרבי יהודה בא להוסיף ולחייב את האדם ללמד את בנו אומנות, יותר ממה שתנא קמא מחייבו.
ולפיכך הגמרא שואלת:
מאי בינייהו,
מה ההבדל ביניהם? מה הוסיף רבי יהודה על תנא קמא?
ומתרצינן:
איכא בינייהו דאגמריה עיסקא,
יש נפקא מינה ביניהם באדם שלימד את בנו להתעסק בסחורה:
לדעת תנא קמא, החיוב ללמד אומנות נלמד מ"ראה 'חיים' עם אשה", ואדם שלימד את בנו לעסוק במסחר הרי דאג בכך לחיותו. ויצא ידי חובתו.
ואילו רבי יהודה נתן טעם לחיוב ללמד את בנו אומנות כדי שימנע מלעסוק בליסטות. ללמדנו, שאם למדו סחורה לא יצא ידי חובתו, שהרי עדיין לא מנע את בנו מלעסוק בליסטות, שהרי העיסוק בסחורה מחייב שקודם כל יהיה לאדם סחורה כדי להתעסק בה, ויש לחוש שמא לא יהיה לו במה לעשות סחורה, וילסטם את הבריות.
ולפיכך, לדעת רבי יהודה צריך ללמד את בנו אומנות דוקא. כלומר: מקצוע שאפשר להתפרנס בו על ידי עבודה, אפילו אם לא תהיה בידו סחורה.
עד כאן הגמרא פירשה את דברי הברייתא שעוסקת במצות שהאב חייב לעשות לבנו. וברייתא זו הובאה בגמרא כדי להסביר את הרישא של משנתנו "כל מצות הבן על האב אנשים חייבין ונשים פטורות".
ועתה הגמרא מסבירה את המשך משנתנו:
שנינו במשנה:
"כל מצות האב על הבן
אחד אנשים ואחד נשים חייבין.
והוינן בה:
מאי
מה נכלל ב
"כל מצות האב על הבן"?
לכאורה היה אפשר לפרש כך: כל המצות שהאב חייב עבור בנו, כגון למולו וכדומה , אך הגמרא דוחה זאת:
אילימא כל מצותא דמיחייב אבא למיעבד לבריה,
אם נאמר שכוונת המשנה לכל המצות שהאב חייב לעשות עבור בנו, ועל זה שנינו
"נשים חייבות",
אזי תתעורר קושיא:
וה
א
תניא
בברייתא:
"האב חייב בבנו למולו ולפדותו",
מלשון הברייתא משמע שדוקא
אביו, אין
, אכן, אבל
אמו, לא
חייבת בכך!
ומשנינן:
אמר רב יהודה: הכי קאמר,
כך התכוין התנא לומר:
כל מצות האב המוטלת
על הבן לעשות לאביו,
דהיינו כיבוד האב ומוראו,
אחד אנשים ואחד נשים חייבין.
תנינא להא, דתנו רבנן,
לאור מה שביאר רב יהודה במשנתנו. יש סיוע ממשנתנו לדברי הברייתא דלהלן.
וכך שנינו בברייתא: נאמר בתורה בענין מצות מורא אב ואם [ויקרא יט ג]: "איש אביו ואמו תיראו".
ושואלת הברייתא: מאחר שנאמר
"איש",
היה ראוי לומר ש
אין לי
לכלול במצוה הזאת
אלא איש
בלבד ולא אשה, ואם כן
אשה מנין
לי שאף היא מצווה בזה?
עונה הברייתא: מאחר שהכתוב מדבר ל"איש", לכאורה היה ראוי לומר "איש אביו ואמו 'תירא'" [בלשון יחיד], ולמה נאמר "תיראו" בלשון רבים? אלא,
כשהוא אומר 'תיראו'
[בלשון רבים]
הרי כאן שנים,
כלומר: איש ואשה. ומכאן שאף האשה מצווה לירא מאביה ומאמה.
והברייתא חוזרת ומקשה: כיון שאמרנו שגם אשה מצווה במורא אב ואם,
אם כן מה תלמוד לומר
, מדוע נאמר בתחילת הפסוק
"איש"
, שמשמעותו איש ולא אשה?
עונה הברייתא: למרות שגם אשה נכללת במצות מורא אב ואם, בכל זאת יש הבדל בינה לבין האיש. כי
איש,
יש
סיפק,
היכולת,
בידו לעשות
מה שיבקש אביו. אבל
אשה
[לאחר שנשאת לבעלה]
אין סיפק,
יכולת
בידה לעשות
מה שאביה ואמה מבקשים,
מפני שרשות אחרים עליה,
שהרי היא משועבדת לבעלה, ובידו למחות בה שלא לעשות לאביה ולאמה. , והגמרא מרחיבה בענין מצות כיבוד אב ואם ומוראם:
תנו רבנן: נאמר
[שמות כ יב]:
"כבד את אביך ואת אמך", ונאמר
[משלי ג ט]:
"כבד את ה' מהונך"
. ומאחר שבשני הכתובים נאמר לשון "כבד", למדנו מכאן ש
השוה הכתוב את כבוד אב ואם לכבוד המקום
.
וכן,
נאמר
[ויקרא יט ג]:
"איש אביו ואמו תיראו", ונאמר
[דברים ו יג]:
"את ה' אלהיך תירא ואותו תעבוד".
ומאחר שבשני הכתובים נאמר לשון "תירא", למדנו ש
השוה הכתוב מוראת אב ואם למוראת המקום.
וכן,
נאמר
[שמות כא יז]: "ו
מקלל אביו ואמו מות יומת", ונאמר
[ויקרא כד טו]:
"איש איש כי יקלל אלהיו ונשא חטאו"
.
השוה הכתוב "ברכת" אב ואם
[בלשון סגי - נהור, כלומר: קללת אב ואם]
ל"ברכת" המקום.
אבל, ב
ענין
הכאה
לא הוזכר בתורה אלא מכה אביו ואמו, ו
ודאי אי אפשר
להקיש זאת כלפי מעלה, שהרי אין הכאה כלפי מעלה.
וממשיכה הברייתא: מה שאמרנו שהוקשו כבוד ומורא אב ואם לכבוד ומורא המקום,
וכן בדין,
מסתבר להקישם, מפני
ששלשתן שותפין בו
ביצירתו.
תנו רבנן: שלשה שותפין הן באדם: הקב"ה, ואביו, ואמו. בזמן שאדם מכבד את אביו ואמו, אמר הקב"ה: מעלה אני עליהם כאילו דרתי ביניהם וכבדוני
.
Traduction française
Et nous nous étonnons :
« le brigandage »
— cela pourrait-il venir à l’esprit ?
Et pourrais-tu penser qu’un homme qui ne lui enseigne pas un métier enseigne à son fils le brigandage ? Mais il reste assis et ne fait rien !
Mais
il faut ainsi dire : « Quiconque n’enseigne pas à son fils un métier,
“c’est comme s’il lui enseignait le brigandage”. »
De la formulation de la baraïta, il ressort que Rabbi Yehouda vient ajouter et imposer à l’homme d’enseigner un métier à son fils, davantage que ne l’impose le premier tan[n]a.
C’est pourquoi la Guemara demande :
« Quelle différence y a-t-il entre eux ? »
Quelle est la différence entre eux ? Qu’a ajouté Rabbi Yehouda à ce qu’impose le premier tan[n]a ?
Et nous répondons :
« Il y a entre eux une différence dans le cas où il lui a enseigné le commerce, »
il y a une conséquence pratique entre eux dans le cas d’un homme qui a enseigné à son fils à s’occuper de commerce :
Selon le premier tan[n]a, l’obligation d’enseigner un métier est déduite de « vois la vie avec une femme », et l’homme qui a enseigné à son fils à faire du commerce a ainsi veillé à sa subsistance. Il s’est acquitté de son obligation.
Mais Rabbi Yehouda a donné comme raison de l’obligation d’enseigner un métier à son fils qu’il s’abstienne de s’occuper de brigandage. Cela nous enseigne que s’il lui a enseigné le commerce, il ne s’est pas acquitté de son obligation, car il n’a toujours pas empêché son fils de s’occuper de brigandage : en effet, le commerce exige d’abord que l’homme possède une marchandise avec laquelle s’occuper, et l’on doit craindre qu’il n’ait rien avec quoi faire du commerce et qu’il ne dépouille les gens.
C’est pourquoi, selon Rabbi Yehouda, il doit précisément enseigner à son fils un métier. C’est-à-dire : une profession par laquelle il puisse subvenir à ses besoins grâce à son travail, même s’il n’a pas de marchandise en sa possession.
Jusqu’ici, la Guemara a expliqué les paroles de la baraïta qui traite des mitsvot que le père est tenu d’accomplir pour son fils. Cette baraïta a été rapportée dans la Guemara afin d’expliquer le début de notre Michna : « Toutes les mitsvot du fils envers le père, les hommes sont tenus de les accomplir et les femmes en sont dispensées. »
À présent, la Guemara explique la suite de notre Michna :
Nous avons enseigné dans la Michna :
« Toutes les mitsvot du père envers le fils,
les hommes comme les femmes sont tenus de les accomplir. »
Et nous avons discuté à ce sujet :
« Qu’est-ce que
que comprend
“toutes les mitsvot du père envers le fils” ? »
En apparence, on aurait pu l’interpréter ainsi : toutes les mitsvot que le père est tenu d’accomplir pour son fils, comme le circoncire, et autres mitsvot semblables ; mais la Guemara repousse cette interprétation :
« Si l’on dit qu’il s’agit de toutes les mitsvot que le père est tenu d’accomplir pour son fils, »
si l’on dit que l’intention de la Michna concerne toutes les mitsvot que le père est tenu d’accomplir pour son fils, et que nous avons enseigné à ce propos
« les femmes en sont tenues »,
une difficulté se présente :
« Mais
il
est enseigné
dans une baraïta :
“Le père est tenu, à l’égard de son fils, de le circoncire et de le racheter”,]]
de la formulation de la baraïta, il ressort que c’est précisément
son père, et non
sa mère, certes, mais
elle, non
n’en est pas tenue !
Et nous répondons :
Rabbi Yehouda dit : “C’est ainsi qu’il faut comprendre :”
voici ce que le tan[n]a a voulu dire :
« Toutes les mitsvot du père qui incombent
au fils d’accomplir pour son père, »
c’est-à-dire l’honneur dû au père et la crainte qu’il inspire,
les hommes comme les femmes sont tenus de les accomplir.
« Nous avons déjà enseigné cela, car les Sages ont enseigné : »
à la lumière de ce que Rabbi Yehouda a expliqué au sujet de notre Michna, notre Michna apporte un appui aux paroles de la baraïta suivante.
Ainsi avons-nous enseigné dans une baraïta : il est dit dans la Torah, au sujet de la mitsva de la crainte du père et de la mère [Lévitique 19, 3] : « Que chacun craigne son père et sa mère ».
La baraïta demande : puisque le verset dit
« chacun »,
il aurait été possible de dire que
je ne trouve
dans cette mitsva
que l’homme
seul, et non la femme ; dès lors,
d’où
sais-je que la femme aussi est soumise à cette mitsva ?
La baraïta répond : puisque le texte s’adresse à « chacun », il aurait apparemment fallu dire : « Que chacun craigne son père et sa mère » [au singulier]. Pourquoi est-il dit « craignez », au pluriel ? Mais
lorsqu’il dit : “craignez”
[au pluriel],
voici deux personnes,
c’est-à-dire l’homme et la femme. Il en ressort que la femme aussi est soumise à la mitsva de craindre son père et sa mère.
La baraïta soulève à nouveau une difficulté : puisque nous avons dit que la femme aussi est soumise à la crainte du père et de la mère,
« pourquoi donc le texte dit-il »
pourquoi est-il dit au début du verset
« chacun »,
dont le sens semble être : l’homme, et non la femme ?
La baraïta répond : bien que la femme soit elle aussi incluse dans la mitsva de la crainte du père et de la mère, il existe néanmoins une différence entre elle et l’homme.
L’homme,
il
a la possibilité,
la capacité
d’accomplir
ce que son père lui demande. Mais
la femme
[après son mariage],
n’a pas la possibilité,
la capacité
d’accomplir
ce que son père et sa mère lui demandent,
« car l’autorité d’autrui est sur elle, »
puisqu’elle est assujettie à son mari, et qu’il a le pouvoir de l’empêcher d’agir pour son père et sa mère. , La Guemara développe la question de la mitsva d’honorer le père et la mère et de les craindre :
« Les Sages ont enseigné : il est dit
[Exode 20, 12] :
“Honore ton père et ta mère”, et il est dit
[Proverbes 3, 9] :
“Honore l’Éternel avec tes biens”.]]
Et puisque, dans les deux versets, il est employé le terme « honore », nous apprenons de là que
« le texte a assimilé l’honneur dû au père et à la mère à l’honneur dû à l’Omniprésent ».
De même,
il est dit
[Lévitique 19, 3] :
« Que chacun craigne son père et sa mère », et il est dit
[Deutéronome 6, 13] :
“Tu craindras l’Éternel, ton Dieu, et tu Le serviras”.]]
Et puisque, dans les deux versets, il est employé le terme « craindre », nous apprenons que
« le texte a assimilé la crainte du père et de la mère à la crainte de l’Omniprésent. »
De même,
il est dit
[Exode 21, 17] : « Et celui qui maudit son père et sa mère
“sera certainement mis à mort”, et il est dit
[Lévitique 24, 15] :
“Tout homme qui maudit son Dieu portera sa faute”.]]
Le texte a assimilé la “bénédiction” du père et de la mère
[terme employé par euphémisme, c’est-à-dire : la malédiction du père et de la mère]
à la “bénédiction” de l’Omniprésent.]]
Mais, en
ce qui concerne
les coups,
la Torah ne mentionne que celui qui frappe son père et sa mère, et
il est certainement impossible
d’en déduire un parallèle concernant l’Omniprésent, puisque les coups ne s’appliquent pas à l’Omniprésent.
La baraïta poursuit : ce que nous avons dit, à savoir que l’honneur et la crainte du père et de la mère sont assimilés à l’honneur et à la crainte de l’Omniprésent,
« cela va de soi, »
il est logique de les assimiler, parce que
« tous les trois sont associés à sa création »
de l’homme.
« Les Sages ont enseigné : ils sont trois associés dans l’homme : l’Omniprésent, son père et sa mère. Lorsque l’homme honore son père et sa mère, l’Omniprésent dit : “Je leur en tiens compte comme s’il résidait parmi eux et qu’ils M’honoraient”. »