Kidouchin 2a — le Talmud en français

מתניתין:

האשה נקנית

לבעלה, להיות אשתו ולהיות אסורה לכל אדם אחר, זולתו,

בשלש דרכים

, שיבוארו להלן.

ו

אשת איש

קונה את עצמה

, להיות מותרת להנשא לאדם אחר,

בשתי דרכים

, שיבוארו גם הן להלן: האשה

נקנית

בשלש דרכים:

א.

בכסף

נותן לה הבעל כסף או דבר השוה כסף, ואומר לה "הרי את מקודשת לי".

ב.

בשטר

כותב הבעל על הנייר "הרי את מקודשת לי", ונותנו לה. ואפילו אם הנייר אינו שוה פרוטה, הרי היא מתקדשת בשטר.

ג.

ובביאה

בא עליה, ואומר לה "התקדשי לי בביאה זו".

ועתה מבארת המשנה מהו שיעור הכסף שהאשה נקנית בו לבעלה -

"

בכסף

" -

בית שמאי אומרים: בדינר

של כסף,

ובשוה דינר

, או בחפץ השוה דינר.

ובית הלל אומרים

: דיה שתיקנה לבעלה

בפרוטה

של נחושת,

ובשוה פרוטה

, או בחפץ השווה פרוטה, אך לא בפחות מזה.

וכיון ששיעור שווי הפרוטה אינו קבוע, אלא הוא נייד לפי תנועות המטבע, מבארת המשנה:

וכמה היא

שוויה של

פרוטה?

-

אחד משמנה באיסר האיטלקי

.

שמינית מאיסר האיטלקי, שהוא שמו של מטבע מסויים, ששיעורו קבוע, והפרוטות מוזלות או מתייקרות יחסית אליו.

עד כאן ביארה המשנה את שלשת הדרכים שבהן האשה נקנית לבעלה.

ועתה עוברת המשנה לבאר את שתי הדרכים שבהן האשה קונה את עצמה להיות ברשותה, שתוכל להנשא לאדם אחר:

וקונה את עצמה

להיות מותרת להנשא לאחר -

א. כשמגרשה בעלה

בגט

.

ב. או שהיא נהיית מותרת מאליו,

במיתת הבעל

.

עד כאן ביארה המשנה את קניני האשה, ואת דרכי התרתה.

ועתה מבארת האשה את דין היבום והיתר החליצה.

א. אדם שהיה נשוי אשה, ומת בלי להשאיר אחריו בן או בת, מצוה על אחיו מן האב [הנקרא "יבם"] לבוא על אשת אחיו.

מצוה זו נקראת מצות "יבום", ובכך קונה אותה היבם לו לאשה, כדי להקים לאחיו שם בישראל.

ב. כל עוד לא ייבם אותה היבם, אסורה היבמה [הנקראת "שומרת יבם"] להנשא לאיש זר.

ג. יבם שאינו רוצה לייבם את אשת אחיו המת, עליו לחלוץ לה, ובכך להתירה להנשא לכל אדם. ואין הוא משלח אותה בגט, וכפי שיבואר להלן. אך אם כבר בא עליה, הרי היא כאשתו לכל דבר, ויוצאת בגט בלבד.

היבמה

, אשת המת, שמצוה על אחיו ליבמה,

נקנית

ליבם לגמרי להחשב כאשתו, בדרך אחת -

בביאה

גרידא. ואפילו לא בא עליה כדי לקנותה בכך לאשה, ולא אמר לה שהיא תיקנה לו בביאה זו לאשה.

ומשעה שבא עליה היבם, היא נעשית אשתו גמורה, ואם בא לשלחה ממנו הרי הוא מגרשה בגט, ואינה צריכה חליצה.

אבל אם קידש היבם את יבמתו בכסף או בשטר, אין היא נקנית לו מן התורה, אלא רק מדרבנן. ואז, אם הוא בא לשלחה, צריכה היא גט מדרבנן, בנוסף לחליצה מן התורה.

כי אין הגט לבדו מתיר אותה להנשא לאחר, היות שאין קידושין תופסים ליבם ביבמה מן התורה, ואין הגט מתיר את היבמה להנשא לכל אדם, אלא חליצה, וכדלהלן.

ו

יבמה שלא בא עליה היבם, ולא נקנתה לו בביאה לאשה -

קונה את עצמה

, להיות ברשותה שתוכל להנשא לאחר, בשתי דרכים:

א.

בחליצה

.

ב.

ובמיתת היבם.

גמרא:

שנינו במשנה:

האשה נקנית

בשלש דרכים.

ודנה הגמרא:

מאי שנא הכא

, במה שונה ומיוחדת משנתנו,

דתני

, ששונה בה התנא "

האשה נקנית

", ומכנה התנא את האירוסין בלשון "קנין".

ומאי שנא התם

, בתחילת פרק שני [מא א],

דתני

, ששונה בה התנא "

האיש מקדש

בו ובשלוחו", ומכנה את האירוסין בלשון "קידושין", ולא בלשון קנין!?

ומבארת הגמרא: התנא נוקט כאן לשון "קנין" ולא לשון קידושין,

משום דקא בעי למיתני

, היות והוא רוצה לשנות בהמשך המשנה, שאחת מן הדרכים שהאשה נקנית בהן, היא על ידי נתינת

כסף

.

ומצאנו שהתורה קוראת לנתינת כסף - "קנין".

ומבארת הגמרא:

וכסף מנלן

, מנין שהאשה נקנית בו?

גמר

למד התנא את קנין הכסף באשה בגזירה שוה "

קיחה

-

קיחה

",

משדה עפרון

, שנקנה בכסף.

כתיב הכא

, נאמר כאן, בענין אירוסי אשה, לשון "קיחה" [דברים כב]: "

כי יקח איש אשה

".

וכתיב התם

, נאמר גם בענין קנין שדה עפרון לשון "קיחה" [בראשית כג] "

נתתי כסף השדה, קח ממני

".

ומלמד הכתוב בגזירה שוה -

כשם שה"קיחה", הלקיחה המוזכרת בשדה עפרון, היא קנין כסף [כמו שנאמר שם בפסוק, וכפי שתבאר הגמרא מיד], כך גם ה"קיחה" המוזכרת בכתוב בענין אירוסי אשה, היא קנין כסף.

ו

ה"

קיחה

" שהוזכרה בשדה עפרון,

איקרי

נקראת "

קנין

" -

דכתיב

בענין שדה עפרון [בראשית מט] "

השדה אשר קנה אברהם

".