Kidouchin 27a — le Talmud en français

אמר להן רבן גמליאל לזקנים: עישור

[עשירית מהפירות]

שאני עתיד למוד

[למדוד] ולהפריש למעשר ראשון, הרי הוא

נתון לו ליהושע

, לרבי יהושע בן חנניה שהוא לוי, והיה גם הוא בספינה.

ומקומו

של העישור, דהיינו הקרקע שתחתיו,

מושכר לו.

ונתן רבי יהושע פרוטה עבור שכירות המקום, וקנה את הפירות אגב הקרקע, כמו ששנינו "נכסים שאין להם אחריות נקנים עם נכסים שיש להם אחריות בכסף". , המשיך רבן גמליאל ואמר:

ועישור אחר, שאני עתיד למוד

לשם מעשר עני,

נתון

לו לעקיבא בן יוסף,

והוא רבי עקיבא שהיה גבאי צדקה והיה עם רבן גמליאל בספינה.

והעישור נתון לו

כדי שיזכה בו לעניים

.

ומקומו מושכר לו.

ונתן רבי עקיבא פרוטה עבור שכירות המקום וקנה עמו את פירות המעשר לעניים.

עד כאן דברי המשנה.

והגמרא מנסה להוכיח מכאן שמטלטלין שנקנים אגב קרקע צריכים להיות צבורים בה:

רבן גמליאל אמר "ומקומו מושכר לו", משמע שהקפיד להשכיר את מקום המעשר עצמו, ולא השכיר לו מקום אחר, ו

שמע מינה

[למד מכך]

בעינן צבורים בה,

שהרי אם אין צריך שהמטלטלין יהיו צבורים בה, מדוע בחר רבן גמליאל להשכיר דוקא את מקום העישור ולא מקום אחר?

ודחינן: לעולם אפשר לומר שאין צריך שהמטלטלין יהיו צבורים בה, ובכל זאת רבן גמליאל בחר להשכיר את מקומם,

כי היכי דלא ליטרחינהו,

כדי שלא להטריח את רבי יהושע ורבי עקיבא להוציא את מעשרותיהם מהמקום שהם מונחים בו, ולפיכך השכירם להם, שעל ידי כך זכותם להניח שם את מעשרותיהם כל זמן שירצו.

תא שמע

ראיה שמטלטלין הנקנים עם קרקע אינם צריכים להיות צבורים בה:

דאמר רבא בר יצחק: אמר רב: שני שטרות הם,

יש שני אופנים בענין שטר, שדיניהם חלוקים זה מזה:

[א] האומר לשני אנשים

"זכו בשדה זו לפלוני וכתבו שטר",

כך התכוין לומר: החזיקו בשדה, וזכו בה בקנין חזקה לצורך פלוני, וכתבו לו שטר עליה לראיה בעלמא. לפיכך, אם לאחר שהחזיקובשדה רצה לחזור בו,

חוזר בשטר

, בידו לחזור בו מכתיבת השטר, אם אמר 'אין רצוני שתהיה לו ראיה בידו'.

ואינו חוזר בשדה

, אם רצה לחזור בו מעצם נתינת השדה, אינו יכול לחזור בו, שהרי מיד משהחזיקו בה עבור המקבל, זכה בה, והרי היא שלו.

[ב] האומר "זכו בשדה זו לפלוני

על מנת

שתכתבו לו את השטר",

כך התכוין לומר: לא יוכל אותו פלוני לזכות בשדה עד שתכתבו ותתנו לו שטר עליה.

לפיכך, אם לאחר שהחזיקו בשדה בא לחזור בו,

חוזר בין בשטר

ו

בין בשדה

. שהרי מאחר שחוזר מן השטר ממילא לא התקיים תנאו בהקנאת השדה עצמה, ואף השדה לא נקנתה לו.

עד כאן דברי רבא בר יצחק בשם רב.

ורב חייא בר אבין אמר

בשם

רב הונא: שלשה שטרות הן,

יש שלשה אופנים בהקנאת שטר, שדיניהם חלוקים זה מזה:

תרי

-

הא דאמרן

. שנים מן האופנים הם אלו שכבר הזכרנו לעיל [בדברי רב].

ו

אידך,

האופן הנוסף:

אם קדם

ה

מוכר וכתב לו

ללוקח

את השטר

לפני שהלוקח הספיק לקנות את הקרקע בכסף או בחזקה.

ומותר לעדים לכתוב למוכר שטר שכתוב בו "שדי מכורה לך" אף לפני שהלוקח החזיק בקרקע,

כאותה ששנינו

"כותבים שטר למוכר, אף על פי שאין

ה

לוקח עמו

", ואינו יכול למסור לו את השטר באותה שעה.

ואם קדם המוכר וכתב שטר לפני שהלוקח החזיק בקרקע, אזי,

כיון שהחזיק

הלוקח

עמו בקרקע, נקנה

גם ה

שטר בכל מקום שהוא.

למרות שהלוקח לא עשה שום קנין בשטר עצמו.

עד כאן דברי רב הונא. והגמרא מוכיחה מדברי רב הונא שמטלטלין הנקנים עם הקרקע אינם צריכים להיות צבורים בה: רב הונא אמר שכאשר הלוקח החזיק בקרקע נקנה השטר 'בכל מקום שהוא', ובפשטות השטר נקנה בתורת קנין אגב, כשאר מטלטלין שנקנים עם הקרקע. ו

שמע מינה

שבקנין אגב קרקע

לא בעינן

שהמטלטלין יהיו

צבורים בה.

אך הגמרא מנסה לדחות את הראיה:

שאני

[שונה]

שטר

משאר מטלטלין, משום

דאפסירא דארעא הוא,

השטר הוא כ"בית אחיזה" לקרקע, והרי הוא כקרקע עצמה. ולפיכך כשמחזיק בקרקע הרי זה כמחזיק בשטר עצמו בכל מקום שהוא. אבל בשאר מטלטלין, שאין להם שום קשר לקרקע, יתכן שאי אפשר לקנותם אגב הקרקע אלא אם כן הם צבורים בה.

ותמהינן על זה:

והא עלה קתני,

והלא על קנין השטר הזה אמר רב הונא: כיון שהחזיק בקרקע, נקנה השטר בכל מקום שהוא, ו

זו היא ששנינו 'נכסים שאין להם אחריות נקנין עם נכסים שיש להם אחריות בכסף בשטר ובחזקה'

. ומוכח מדברי רב הונא, שקנין השטר הוא בתורת קנין 'אגב' כשאר נכסים! וכיצד אפשר לומר שהשטר נקנה בתורת אפסירא דארעא?

ומאחר שמוכח מדברי רב הונא שהשטר נקנה בכל מקום שהוא בתורת קנין אגב, אם כן

שמע מינה

שבקנין אגב

לא בעינן צבורים!

ומסקינן: אכן

שמע מינה

שמטלטלין הנקנים אגב הקרקע אינם צריכים להיות צבורים בה.

בעיה נוספת בענין מטלטלין הנקנים אגב קרקע:

איבעיא להו,

הסתפקו בני הישיבה:

מי בעינן אגב,

האם צריך שהמוכר יאמר לקונה "קנה את הקרקע, וקנה את המטלטלין 'אגב' הקרקע".

או לא

צריך שיאמר לשון 'אגב'?

תא שמע

בוא ושמע ראיה שאין צריך לומר 'אגב':

דקתני כל הני,

שהרי שנינו את כל המשניות והמימרות שהובאו לעיל [על בעית הגמרא אם צריך "צבורים", כגון: טפח על טפח לפלוני ועמו מאה צאן].

ולא קתני

ולא שנו באף אחת מהן שהמקנה אמר לשון

"אגב"!

ודחינן:

ולטעמיך,

לפי הבנתך, שהמשניות והברייתות הביאו את לשון המקנה ממש, יש להקשות:

"קני", מי קתני

1? וכי שנינו שהמקנה אמר לאחר: 'קנה' טפח על טפח עבור פלוני?! ובודאי אין ספק שצריך לומר לו שיקנה את הקרקע [ועמו מאה צאן]!

אלא,

בעל כרחך, צריך לומר שהלשון "טפח על טפח לפלוני" אינה ממש לשון המקנה, ורב קיצר בלשונו, ובודאי הקנין אינו מועיל

עד דאמר

בלשון

"קני"

.

ואם כן,

הכא נמי,

גם במה ששנינו "ועמו מאה צאן" אין זה לשון המקנה ממש, ואפשר לומר שהקנין אינו מועיל

עד דאמר

לשון

"אגב".

ואם כן, חוזרת השאלה ששאלנו לעיל: האם צריך שיאמר לשון 'אגב'?

ומסקינן:

והלכתא

: [א] במה שהסתפקנו לעיל האם צריך שהמטלטלין יהיו צבורים בקרקע, נפסק ש

צבורים לא בעינן

. [ב] ובמה שהסתפקנו עתה האם צריך לשון "אגב", נפסק ש

"אגב" ו"קני"

בעינן

. ומביאה הגמרא בעיה נוספת בענין קנין אגב:

איבעיא להו,

הסתפקו בני הישיבה: אדם שבא להקנות לחבירו

שדה במכר, ומטלטין במתנה, מהו

הדין בזה? האם אפשר להקנות את המטלטלין במתנה אגב הקרקע הנקנית במכר, או שאין המטלטלין נקנים אגב הקרקע אלא אם קניינם שוה?

תא שמע,

בוא ושמע ראיה ממשנה שאפשר להקנות מטלטלין במתנה אגב קרקע הנקנית במכר:

שנינו במסכת מעשר שני [ה ט]: "אמר להם רבן גמליאל לזקנים:

עישור שאני עתיד למוד

להפריש למעשר ראשון

נתון ליהושע

[לרבי יהושע בן חנניא שהיה לוי],

ומקומו מושכר לו".

כלומר: על ידי שכירות המקום קנה רבי יהושע את פירות המעשר, בקנין אגב.

והנה, מקום המעשר הושכר לרבי יהושע בעד דמים. ואילו המעשר ניתן לו במתנה, ומכאן שאפשר להקנות מטלטלין במתנה אגב קרקע הנקנית במכר.

ומסקינן: אכן

שמע מינה

שאפשר להקנות מטלטלין במתנה אגב קרקע הנקנית במכר.

ומביאה הגמרא בעיה נוספת בענין קנין אגב:

איבעיא להו

: הרוצה להקנות

שדה לאחד ומטלטלין לאחר,

ואמר לקונה את השדה: 'קנה את השדה לעצמך, ואגבה יקנו המטלטלין לפלוני,

מהו

הדין בזה? האם צריך שהמטלטלין והשדה יקנו דוקא לאותו אדם, או לא?

תא שמע

ראיה מהמשנה הנזכרת, שאפשר להקנות שדה לאחד ומטלטלין לאחר בקנין אגב: שהרי רבן גמליאל אמר לזקנים:

עישור שאני עתיד למוד

למעשר עני

נתון לעקיבא בן יוסף, כדי שיזכה בו לעניים, ומקומו מושכר לו.

ומשמע שהמקום הושכר לרבי עקיבא עצמו, ועל ידי כך זכה לעניים את פירות המעשר בקנין אגב.

ומכאן שאפשר להקנות שדה לאחד ומטלטלין לאחר בקנין אגב.

ודחינן את הראיה מכח שתי טענות:

[א]

מאי,

מה פירוש "מקומו

מושכר

לו"? - אין הכוונה שהמקום הושכר לרבי עקיבא, אלא

מושכר למעשר,

כלומר בין המקום ובין המעשר נקנו לעניים. ואין להוכיח מכאן דבר לענין שדה לאחד ומטלטלין לאחר.

[ב]

ואי בעית אימא,

ואם רצונך בכך, אפשר לומר ש"מקומו מושכר לו" היינו לרבי עקיבא, ואף על פי כן אין להוכיח מכאן שאפשר להקנות שדה לאחד ומטלטלין לאחר בקנין אגב.

משום ד

שאני רבי עקיבא,

רבי עקיבא שונה מאדם אחר,

ד

הואיל וגבאי צדקה היה לפיכך כ

יד עניים הוה,

ידו כיד עניים, והרי זה כמקנה את השדה והמטלטלין לאותו אדם.

ומכח שתי הטענות הללו נדחתה הראיה דלעיל, ונשארה הבעיה במקומה: הרוצה להקנות שדה לאחד ומטלטלין לאחר בקנין אגב, יש להסתפק מהו הדין בזה.

אמר רבא: לא שנו

במשנתנו שמטלטלין נקנים אגב הקרקע כשהחזיק בקרקע,

אלא

כ

שנתן

הלוקח את

דמי כולן

למוכר.

אבל

אם

לא נתן

את

דמי כולן, לא קנה אלא כנגד מעותיו,

מפני שהמוכר לא אמר ללוקח להחזיק בקרקע על דעת לקנות את המטלטלין, אלא רק כנגד מעותיו בלבד.

תניא כוותיה דרבא,

מתוך מה ששנו בברייאת דלהלן מוכח כדברי רבא:

שנו בברייתא:

יפה כח הכסף מכח השטר

בדבר אחד,

ו

יפה

כח השטר מכח הכסף

בדבר אחר:

יפה כח הכסף

מכח השטר,

שהכסף פודין בו הקדשות ומעשר שני, מה שאין כן בשטר.

ויפה כח השטר

מכח הכסף,

שהשטר מוציא

בבת ישראל,

שאשה מתגרשת בגט,

מה שאין כן בכסף.

ויפה כח שניהם מכח חזקה

בדבר אחד,

וכח חזקה

יפה

מכח שניהם

בדבר אחר:

יפה כח שניהם, ששניהם קונים בעבד עברי, מה שאין כן בחזקה.

ו

יפה כח חזקה, שחזקה

נאמר בה הדין דלהלן:

מכר לו עשר שדות בעשר מדינות,

אזי, למרות שהשדות רחוקות זו מזו, בכל זאת

כיון ש

הלוקח

החזיק באחת מהם, קנאם כולם

. במה דברים אמורים? בחזקה, אבל בכסף ובשטר אם הלוקח לא נתן אלא דמי אחת מהן, או שלא כתב לו שטר אלא על אחת מהן, לא קנה אלא את אותה שדה בלבד.