Kidouchin 19a — le Talmud en français

אלא,

אבל,

נישואין מנישואין

,

מי שאני?

וכי יש לחלק בין נישואי אביה לנישואין שנישאת מאליה?! הלא נישואין מוציאין את הבת לגמרי מרשות אביה, ואין חילוק בין מכירתה לשאר הדינים, ולא מסתבר לחלק בין נישואין שהשיאה אביה לנישואין שנשאת מאליה!

ומאחר ששנינו האב מוכרה לשפחות לאחר שנתאלמנה, והסביר רב עמרם שמדובר לאחר קידושי יעוד, אם כן מוכח שיעוד אינו עושה אלא אירוסין בלבד. שהרי אם נאמר שהיעוד עושה נישואין, איך יתכן שהאב ימכרנה? והרי היא כבר יצאה מרשותו לגמרי על ידי הנישואין!

ומוכח מכאן, שיעוד עושה אירוסין בלבד, ולא נישואין!

עד כה הגמרא הסתמכה על ביאורו של רב עמרם, שביאר את הברייתא בקידושי יעוד, וכרבי יוסי ברבי יהודה שאמר "מעות הראשונות לאו לקידושין ניתנו".

ונמצא שלא האב קידש את בתו, אלא האדון מקדשה בעצמה, על ידי מחילת חיוב עבודתה.

ודברי רב עמרם מבוססים על ההנחה שלדעת רבי יוסי ברבי יהודה "מעות הראשונות לאו לקידושין ניתנו".

אך להלן חולק רב נחמן בר יצחק על הנחה זו, וסובר שאף רבי יוסי ברבי יהודה מודה שמעות הראשונות לקידושין ניתנו [ולהלן יתבאר טעמו].

ולפיכך שואלת הגמרא:

ולרב נחמן בר יצחק, דאמר אפילו לרבי יוסי ברבי יהודה, מעות הראשונות לקידושין ניתנו

, אם כן היעוד נעשה על ידי האב, ואין האב מוכר את בתו לשפחות לאחר שמכרה לאישות. ונמצא שאין האב יכול למכור את בתו לשפחות לאחר שנתאלמנה מן היעוד.

ואם כן קשה:

במאי מוקים לה?

באיזה אופן יעמיד רב נחמן בר יצחק את דברי הברייתא, שהאב יכול למכור את בתו כשהיא אלמנה? והרי אין אדם מוכר את בתו לשפחות לאחר שמכרה לאישות! ומתרצינן: רב נחמן בר יצחק,

מוקים לה

מעמיד את דברי הברייתא,

כ

דעת

רבי אליעזר

[לעיל תחילת יח ב],

דאמר

רק

לשפחות אחר שפחות הוא דלא מזבין לה

. רק לשפחות אחר שפחות אין האב רשאי למכור את בתו, אבל

לשפחות אחר אישות, מצי מזבין לה

. האב רשאי למכרה לשפחות לאחר שמכרה לאישות.

ולפי זה, יש להעמיד את דברי הברייתא באב שקידש את בתו, ואפילו בקידושין בעלמא, ולא ביעוד.

והגמרא מביאה ספק נוסף בענין יעוד:

נאמר בתורה בענין יעוד [שמות כא]: "ואם לבנו יעדנה". מכאן שהאדון יכול לייעד את האמה העבריה לבנו.

וכשהאדון מייעד את האמה לעצמו, בודאי הוא עושה זאת כשהוא גדול ולא כשהוא קטן. שהרי אין מעשה קטן כלום.

ואולם כשהאדון מייעד את האמה לבנו, בענין זה

בעי

[שאל]

ריש לקיש: מהו שמייעד אדם לבנו קטן?

האם האדון יכול לייעד את אמתו לבנו כשהבן קטן? שהרי היעוד נעשה על ידי דעת האדון, שהוא גדול, ויתכן שלא איכפת לנו מכך שבנו קטן.

וצדדי הספק הם:

מצד אחד, "אם ל

בנו

יעדנה",

אמר רחמנא,

ולא אמר "לבנו הגדול". ומשמע שיכול לייעדה ל

בנו כל דהו

, ואפילו הוא קטן, יכול הוא לייעד לו את האמה העבריה, שקנה.

או, דילמא

שמא יש לדייק מהכתוב להיפך: "

בנו

" -

דומיא דידיה

. שיעוד לבן צריך להיות דומה ליעוד האדון עצמו.

מה

, כמו ש

הוא

, האדון עצמו, הרי הוא

גדול, אף

היעוד לבנו, מדובר בו ב

בנו

שהוא

גדול!

אמר רבי זירא תא שמע

ראיה לפשוט ספק זה מברייתא:

נאמר בענין איסור אשת איש [ויקרא כ]: "ואיש אשר ינאף את אשת איש, אשר ינאף את אשת רעהו, מות יומת הנואף והנואפת".

ושנו על כך בברייתא:

א. "

איש

" - מלמד כי דוקא איש גדול שנאף את אשת איש חייב מיתה,

פרט לקטן.

"

אשר ינאף את אשת איש

" - אין חיוב מיתה אלא בניאוף עם אשה השייכת ל"איש", שהוא גדול,

פרט לאשת קטן.

עד כאן דברי הברייתא. ורבי זירא הבין, שמיעוט הכתוב "פרט לאשת קטן", המלמד שהבא על אשת קטן פטור ממיתה, הוא משום שאין מעשה קטן כלום, וקטן המקדש אשה לא עשה כלום, ונמצא שאינה אשת איש כלל.

לפיכך מוכיח רבי זירא מכאן שאין אדם מייעד אשה לבנו הקטן, שהרי -

ואי אמרת שמייעד

אדם אשה לבנו הקטן,

אם כן, מצינו אישות

[של אשת איש]

לקטן,

כגון שייעד לו אביו את האמה, ומדוע הכתוב פטר את הבא על אשת הקטן ממיתה מחמת שאין אישות לקטן?

ודוחה הגמרא את ראייתו של רבי זירא:

אדרבה! יש לתמוה על דבריך:

ואלא מאי

מה אתה רבי זירא אומר? ש

אינו מייעד

לבנו הקטן?

אם כן קשה:

אמאי קא ממעט ליה קרא?

מדוע הכתוב הוצרך למעט את הבא על אשת קטן? והרי אין מציאות של "אשת קטן" כלל!

ומכח קושיא זו, מוכיחה הגמרא מדברי הברייתא, שמייעד אדם אשה לבנו הקטן:

תיפשוט מינה

, יש להוכיח מדברי הברייתא,

דמייעד

אדם אשה לבנו הקטן, ולפיכך הוצרך הכתוב למעט את הבא על אשת קטן מחיוב מיתה, שהרי אם תאמר שאינו מייעד, אין מציאות של אשת קטן כלל!

ודחינן:

אמר רב אשי: הכא

, הכתוב הממעט את הבא על אשת הקטן, אינו מדבר באדם שייעד אשה לבנו הקטן, אלא -

ביבם בן תשע שנים ויום אחד, הבא על יבמתו, עסקינן

.

מדובר באשה שייבם אותה יבם קטן, שהיות והיא זקוקה מן התורה לביאתו כדי לייבמה, היא נקנית לו בביאה, והרי היא אשתו מן התורה, ואם מתה, הוא יורשה כאשתו.

[אך רק אם היה היבם בן תשע שנים ויום אחד הוא קונה אותה, כי מאחר שהיבום נעשה על ידי ביאה, לא יכול להיות יבום בקטן אלא משנעשה בן תשע שנים ויום אחד, שמגיל זה ואילך ביאתו מוגדרת "ביאה". אבל קטן שגילו הוא פחות מבן תשע שנים, אין ביאתו מוגדרת "ביאה", ולפיכך לא קנאה].

מהו דתימא,

לולי דברי הכתוב היית יכול לומר:

כיון דמדאורייתא חזיא ליה

[ראויה היא לו ליבום],

ו

משנעשה בן תשע שנים ויום אחד

ביאתו ביאה,

לפיכך כל

הבא עליה

אחרי שייבמה היבם הקטן

מתחייב

מיתה,

ב

חיוב איסור

אשת איש

.

לפיכך,

קא משמע לן,

השמיע לנו הכתוב, כי למרות שהיבמה זקוקה לביאתו וליבומו של הקטן, והיבם הקטן בא עליה, בכל זאת, אדם זר שבא על אשה זו - הרי הוא פטור ממיתה.

ולפי זה נדחתה ההוכחה של הגמרא שמייעד אדם אשה לבנו הקטן.

ואם כן נשאלת השאלה:

מאי הוי עלה?

מה יהיה על הספק שהסתפקנו [אם מייעד אדם אשה לבנו הקטן]?

תא שמע,

בוא ושמע ראיה לפשוט את הספק:

דאמר רבי אייבו, אמר רבי ינאי

:

א.

אין יעוד

שאדם מייעד לבנו,

אלא בגדול

.

ב.

אין יעוד אלא מדעת

הבן.

וממה שאמר רבי ינאי "אין יעוד אלא בגדול", יש ללמוד שאין אדם מייעד אשה לבנו הקטן.

ומקשינן:

תרתי!

שני הדברים שאמר רבי ינאי הרי דבר אחד הם. שהרי כיון שאין יעוד אלא מדעת הבן, מובן מאליו שאין יעוד אלא בבן גדול, שהוא בן דעת, אבל דעת הקטן אינה נחשבת "דעתו"! ומדוע הוצרך רבי ינאי להשמיענו את שני הדברים?

ומתרצינן שני תירוצים:

א. רבי ינאי לא התכוין להשמיענו שני דינים נפרדים. אלא דין אחד בלבד, שאין יעוד אלא בגדול, ו"

מה טעם

"

קאמר

רבי ינאי.

כלומר:

מה

ה

טעם

לכך ש

אין יעוד אלא בגדול?

-

לפי שאין יעוד אלא מדעת

הבן, וקטן אין לו דעת.

ב.

ואיבעית אימא

תירוץ נוסף:

מאי

, מה היא כוונת רבי ינאי שאמר "אין יעוד אלא

מדעת"?

אין הכוונה לדעת הבן כפי שחשבנו לעיל. אלא

מדעת דידה

מדעת האמה, שתדע האמה שהאדון מייעד אותה לשם קידושין. ומוכיחה הגמרא מברייתא שצריך יעוד מדעת האשה:

דתני

אביי בריה דרבי אבהו

:

נאמר [שמות כא] "אם רעה בעיני אדוניה

אשר לא יעדה

" -

מלמד

הכתוב, שקרא לקידושי האמה "יעוד",

שצריך ליעדה

, להודיע לה שהוא מקדשה לו לאשה.

הוא

, אביי בריה דרבי אבהו,

תני לה

, שנה את דברי הברייתא הזאת,

והוא אמר לה

את פירושה, מדעתו:

הברייתא הזאת מדברת דוקא

בקידושי יעוד

. אבל קטנה שהתקדשה על ידי אביה, אין צריך הבעל להודיעה בשעת הקידושין שהוא מקדשה.

אך נשאלת השאלה: מדוע לא נלמד מקידושי יעוד לקידושין דעלמא שאף בהן צריך את דעת הקטנה? וכדי לענות על שאלה זו, ממשיך אביי בריה דרבי אבהו, ואומר:

ו

הברייתא נאמרה

אליבא דרבי יוסי ברבי יהודה, דאמר

[להלן]:

מעות הראשונות

-

לאו לקידושין ניתנו!

כאשר האדון נתן לאב את מעות התשלום עבור קנייתה, אותם המעות לא ניתנו עבור הייעוד שהאדון עתיד ליעדה אחר כך.

אלא, שאם האדון רוצה לקדשה אחרי שקנאה, נתנה לו התורה את האפשרות למחול לה על העבודה שהיא עדיין חייבת לעבוד לו, ולייעדה לו לאשה על ידי מחילת חיוב עבודתה [ובתנאי שיש באותה עבודה שוה פרוטה].

והיות ובשעה שהאדון נתן לאב את המעות הראשונות, היא לא התקדשה באותן מעות, אין דעת האב מתחילה לקדשה בהן. הילכך, אם האדון לא יודיע לאמה עצמה שתקבל עליה את קידושיו, אין כאן קידושין. ,

וכל זה לדברי רבי יוסי ברבי יהודה. אבל חכמים חולקים, וסוברים ש"מעות הראשונות לקידושין ניתנו". ונמצא כי בשעה שהאב מוכר את בתו לאמה, הוא מתרצה לקבל את המעות מן האדון גם בעבור הקידושין, והרי זה כקידושין דעלמא שנעשו מדעת האב. ולפיכך לדעת חכמים, אין לחלק בין קידושי יעוד לקידושין דעלמא.

ומאחר שבקידושין דעלמא שנעשו מדעת האב לא שמענו בשום מקום שצריך את דעתה, בהכרח שאף בקידושי יעוד לדעת חכמים אין צריך את דעתה.

אך רב נחמן בר יצחק חולק על דברי אביי בריה דרבי אבהו:

רב נחמן בר יצחק אמר: אפילו

אם

תימא

[תאמר] שמעות הראשונות

לקידושין ניתנו

, כדעת חכמים, בכל זאת, יש לחלק בין קידושי יעוד לקידושין דעלמא:

שאני הכא

, שונה הוא דין היעוד משאר הקידושין, משום שהכתוב שינה את שם קידושי האמה משאר קידושין -

דאמר רחמנא

על קידושי האמה

"יעדה".

ושינה הכתוב את לשונו משאר קידושין, כדי שנדרוש את "יעדה" מלשון דיעה.

ולפיכך, קידושי האמה שונים משאר קידושין של קטנה, וצריך שייעשו מדעת האמה. אביי בריה דרבי אבהו נקט שלדעת רבי יוסי ברבי יהודה מעות הראשונות לאו לקידושין ניתנו.

והגמרא דנה מנין לו שאכן כך סובר רבי יוסי ברבי יהודה:

והוינן בה:

מאי

, מה אמר

רבי יוסי ברבי יהודה,

שמזה למד אביי בריה דרבי אבהו, שמעות הראשונות לאו לקידושין ניתנו?

ומשנינן:

דתניא

: נאמר בתורה [שמות כא] בענין יעוד "

יעדה, והפדה

".

הסמיך הכתוב את "יעדה" [יעוד] ל"הפדה" [לדין פדיון האמה], כדי ללמד, שאם האדון בא לייעד את האמה ביום האחרון שבסוף שש שנות עבודתה, אזי,

צריך שיהא שהות ביום כדי

שיוכל לקיים בה דין

פדייה

בפרוטה.

והברייתא מפרשת והולכת:

מכאן,

מכח דרשה זו,

אמר רבי יוסי ברבי יהודה

: רק

אם יש שהות ביום

ב

כדי

שהאמה תוכל

לעשות עמו

עבודה של

שוה פרוטה

, הרי זו

מקודשת

על ידי היעוד, שאומר לה "הרי את מקודשת לי", ומקדשה על ידי שמוחל לה על חיוב עבודתה השוה פרוטה.

ואם לאו,

אך אם לא נשאר זמן באותו היום בכדי עבודה השוה פרוטה,

אינה מקודשת

. כי למדנו מ"יעדה והפדה" שאין דין יעוד נוהג אלא במקום שנוהג דין פדיה.

אלמא,

מוכח מכאן, שרבי יוסי ברבי יהודה

קסבר מעות הראשונות

שהאב קיבל מן האדון

לאו לקידושין ניתנו

.

ולפיכך, לדעתו צריך שהאדון יתן לאמה שוה פרוטה בשעה שמייעדה לו לאשה, על ידי מחילת חיוב עבודתה בשיווי פרוטה.

ואין לומר שמעות הראשונות לקידושין ניתנו.

שהרי אם נאמר כך, אין צורך שיהא שהות ביום כדי לעשות עמו שוה פרוטה, כיון שהאדון אומר בתוך שש שנים "התייעדי לי", והרי היא מתייעדת למפרע, במעות שנתן האדון לאב בשעת מכירתה, משום שהאב קיבל את אותו המעות על מנת שתתייעד בהם.

ואילו רב נחמן בר יצחק חולק על אביי בריה דרבי אבהו, וסובר שאין להוכיח מדברי רבי יוסי ברבי יהודה שמעות הראשונות לאו לקידושין ניתנו:

רב נחמן בר יצחק אמר: אפילו תימא

[תאמר] שמעות הראשונות

לקידושין ניתנו

, בכל זאת יש לקיים את דברי רבי יוסי ברבי יהודה, הסובר שצריך שיהא שהות ביום כדי לעשות עמו שוה פרוטה.

כי הטעם לכך שצריך שיהא שהות בו ביום לעבוד עמו שוה פרוטה, אינו משום שהוא מקדשה באותו שוה פרוטה כפי שסברנו עד כה, אלא -

שאני הכא

, שונה דין יעוד, בכך שנאמרה בו גזירת הכתוב:

דאמר רחמנא "והפדה"

.

ומכאן שצריך שיהא שהות ביום בכדי פדיה.

וכשם שהאדון אינו יכול ליעד את האמה לאחר שכלו שש שנים, כך גם קודם לכן, אינו יכול ליעדה בזמן שלא נשתייר לו בה חיוב עבודה בשוה פרוטה, והרי זה כאילו כבר כלו שש שנים ויצאה מרשותו.

רב נחמן סובר כאביי בריה דרבי אבהו, שלדעת רבי יוסי ברבי יהודה מעות הראשונות לאו לקידושין ניתנו, והוא למד מכך שני דינים:

א.

אמר רבא אמר רב נחמן: אומר אדם לבתו

כשהיא

קטנה: "צאי וקבלי קידושיך

בעצמך מאדם שתחפצי להנשא לו".

ודבר זה נלמד

מד

ברי

רבי יוסי ברבי יהודה

:

וכי

לאו

כך

אמר רבי יוסי ברבי יהודה: מעות הראשונות לאו לקידושין ניתנו!

נמצא, שהאב עצמו לא קידש את בתו לאדון.

ו

בכל זאת

כי

[כאשר] האדון

משייר בה

באמה

שוה פרוטה

, שמוחל לה על אותה עבודה,

הוו קידושין

.

ומהו טעם הדבר? בהכרח, מפני שהאב יודע בשעת מכירתה שהאדון יכול ליעדה לאחר זמן, לפיכך הרי זה כאילו הוא הסכים לכך שהבת תקבל את קידושיה בעצמה.

ואם כן,

הכא נמי לא שנא

. גם האומר לבתו הקטנה "צאי וקבלי קידושיך" אינו שונה מהמוכר את בתו לאמה, שהרי אף הוא הסכים שהבת תקבל את קידושיה בעצמה, ולפיכך היא מקודשת.

ב.

ואמר רבא אמר רב נחמן

:

המקדש את האשה במלוה שלותה ממנו, כלומר, שמחל לה על אותה מלוה ומקדשה בה, אינה מקודשת.

ובכל זאת,

המקדש

את האשה

במלוה ש

היא חייבת לו ו

יש עליה משכון,

הרי זו

מקודשת.

ודבר זה נלמד

מד

ברי

רבי יוסי ברבי יהודה

:

וכי

לאו

כך

אמר רבי יוסי ברבי יהודה

:

"מעות הראשונות לאו לקידושין ניתנו"!

נמצא שהאדון לא קידש את האשה במעות שנתן לאב, אלא בכך שהוא מוחל לה על העבודה שהיא חייבת לעובדו - ו

האי,

ואותו חיוב שהיא חייבת לעובדו, בכלל

הלואה היא

שהרי אין כאן מעות בעין אלא חוב בעלמא, שהיא חייבת לו את עבודתה או מעות פדיון עבודתה.

והיא גופא

, האמה בעצמה,

משכון היא

לפרעון החוב. שהרי היא מוחזקת ברשותו ורשאי לכופה לעובדו.