Kidouchin 16a — le Talmud en français

הכתוב נצרך ללמד את הדין ששנינו בברייתא: שנינו בברייתא: הכתוב

"ויצא בשנת היובל"

, מדבר

בעובד כוכבים שישנו תחת ידך

.

כלומר, אף על פי שהנכרי נמצא תחת שלטון ישראל, אסור להערים על האדון הנכרי ולהוציא ממנו את עבדו העברי בעל כרחו לפני היובל.

שמא תאמר, מנין לנו שמדובר בעובד כוכבים שישנו תחת ידך [תחת שלטון ישראל]?

או,

אולי הכתוב

אינו

מדבר בכך,

אלא בעובד כוכבים שאינו תחת ידך

. אבל בעובד כוכבים הנמצא תחת שלטון ישראל, מותר לשחרר את עבדו בעל כרחו לפני היובל!

עונה הברייתא:

אמרת,

יש לומר, אם אמנם הכתוב היה מדבר בשאינו תחת ידך,

וכי מה אפשר לעשות לו?!

הלא אין בכחנו להוציאו בעל כרחו לפני היובל! ואם כן, מדוע הכתוב הוצרך לומר שלא נוציאו בעל כרחו?

הא

, הרי בהכרח,

אין הכתוב מדבר אלא בעובד כוכבים שישנו תחת ידך.

ואף על פי כן אסור להוציא ממנו את עבדו לפני היובל. שנינו במשנה [לעיל יד ב]: עבד עברי נקנה בכסף

ובשטר.

והוינן בה:

מנלן,

מנין לנו שעבד עברי נקנה בשטר?

ומשנינן:

אמר עולא: אמר קרא

[שמות כא] בענין אמה העבריה:

"אם

[אשה]

אחרת יקח לו

[האדון] ".

הקישה הכתוב

את לקיחת האמה

ל"אחרת",

ללקיחת אשה בקידושין.

מה

כמן ש

אחרת

, אשה

מקניא

[נקנית] לבעלה

בשטר

-

אף אמה העבריה מקניא

לאדון שלה

בשטר.

ועבד עברי הוקש לאמה עבריה. שנאמר [דברים טו]: "כי ימכר לך אחיך העברי או העבריה". [כמבואר לעיל יד ב], וכשם שאמה עבריה נקנית בשטר, כך עבד עברי נקנה בשטר.

ולדברי עולא, ששטר האמה העבריה נלמד משטר האשה, ראוי להשוות ביניהם את נוסח הקנין בשטר: וכשם שהמקדש קטנה, כותב לאביה בשטר "בתך מקודשת לי", ונותן את השטר לאביה, ועל ידי כך היא נקנית לו.

כיוצא בזה, הקונה אמה מיד אביה, ראוי שהוא יכתוב לאביה בשטר "בתך קנויה לי", ויתן לאביה, ועל ידי כך היא תיקנה לו.

ואילו להלן, נחלקו אמוראים בשטר האמה העבריה, מי כותבו:

לדעת רב הונא, האדון הקונה את האמה, כותב בשטר: "בתך קנויה לי" ונותנו לאביה, כשם שבקידושין הבעל הקונה את האשה, כותב לאביה בשטר "בתך מקודשת לי", ונותנו לאביה.

ואילו רב חסדא סובר שהאב המוכר את בתו לאמה, הוא זה שכותב בשטר לאדון "בתי קנויה לך", ונותנו לאדון, וכדרך שטר מכירת קרקע, שהמוכר הוא זה שכותב שטר על מכירת שדהו לקונה, ונותנו לקונה.

ולכן דנה הגמרא לפי עולא, הלומד שטר אמה עבריה משטר קידושין -

הניחא למאן דאמר: שטר אמה העבריה

, ה

אדון

הקונה את האמה

כותבו

ונותנו לאב [דהיינו, לפי רב הונא], שפיר אמר עולא שיש ללמוד שטר קנין אמה משטר קידושי אשה, כי גם בשטר קידושין, הבעל הקונה את האשה, כותבו ונותנו לאב.

אלא,

אבל,

למאן דאמר

שטר אמה העבריה

אב כותבו

[רב חסדא], נמצא שאין שטר קנית האמה דומה לשטר קידושין. שהרי בקידושין הבעל שהוא הקונה כותב את השטר, ואילו באמה האב שהוא המוכר כותבו.

ולפי רב חסדא, בהכרח, ששטר האמה אינו נלמד משטר קידושין, ואם כן,

מאי איכא למימר,

מנין נלמד את קנין שטר האמה?

אמר רב אחא בר יעקב

תירוץ:

אמר קרא

[שמות כא] בענין אמה עבריה "

לא תצא כצאת העבדים

".

אמר הכתוב שלא תצא האמה משעבודה באופן היציאה שיוצאים בו עבדים כנענים [בשן ועין וראשי אברים].

ומשמע מהפסוק הזה, שדוקא לענין יציאה האמה מיעט הכתוב שהיא תהא שונה מעבדים כנענים.

אבל

לענין קנייתה לאדון -

נקנית היא

לו

כקנין עבדים.

ומאי ניהו?

מה הוא קנין העבדים שהאמה נקנית בו? -

שטר!

ולמדנו שעבדים כנענים נקנים בשטר, משום שעבד כנעני הוקש לקרקע, כמבואר להלן כב ב, וקרקע נקנית בכסף בשטר ובחזקה.

וכשם ששטר מכירת קרקע, המוכר כותבו, כך שטר מכירת עבד כנעני המוכר כותבו. וכן שטר מכירת האמה האב כותבו, מפני שהאב הוא המוכר.

ומכאן שאמה עבריה נקנית בשטר. ואף עבד עברי נקנה בשטר. [שהרי העבד והאמה העבריים הוקשו זה לזה כדלעיל טו ב].

ומקשינן: אם אכן האמה נקנית בקנין העבדים, מנין לנו שהכוונה בפסוק היא לקנין שטר ולא לקנין חזקה?

והרי עבדים כנענים נקנים גם בקנין "חזקה", דהיינו, אם הקונה כופה את העבד לעשות לו מלאכה, ומשתמש בו, העבד נקנה לו בכך.

ו

אם כן,

אימא,

נדרוש את הכתוב כך:

"לא תצא [האמה] כצאת העבדים" -

אבל נקנית היא כקנין עבדים!

ומאי ניהו,

ומה הוא אותו קנין שהעבדים נקנים בו? - קנין

חזקה!

ומתרצינן: לא יתכן ללמוד מהכתוב שהאמה נקנית בחזקה.

שהרי

אמר קרא

[ויקרא כה] בענין עבדים כנענים: "

והתנחלתם אותם לבניכם אחריכם

".

המילה "אותם" מיותרת היא [שהרי כל הפרשה מדברת בעבדים כנעניים]. ובאה למעט, שדוקא

"אותם"

[את העבדים הכנעניים] קונים

בחזקה, ולא

עבד

אחר

[עברי או עבריה] נקנה

בחזקה.

ומיד תמהינן: מנין לנו ש"אותם" ממעט שעבד עברי לא נקנה בחזקה?

ואימא,

אמור שהפסוק בא למעט דבר אחר:

"אותם"

קונים

בשטר, ולא

עבד

אחר

[עברי או עבריה] נקנים

בשטר!!

ומתרצינן:

הכתיב,

הרי כתוב

"לא תצא

[האמה]

כצאת העבדים",

ומשמע - אבל נקנית היא בקנין העבדים, דהיינו שטר.

ותמהינן:

ומה ראית!?

מדוע בחרת למעט שאין עברי נקנה בחזקה מהכתוב "אותם", ולרבות שטר מ"לא תצא כצאת העבדים"?

והרי אפשר לומר להיפך: נרבה חזקה מ"לא תצא כצאת העבדים", ונמעט שטר מ"אותם"!

ומתרצינן:

מסתברא, שטר הוה ליה לרבויי

. מסתבר יותר לרבות את השטר, שיקנה באמה עבריה, משום שמצאנו בשטר

שכן מוציאה בבת ישראל,

שהאשה מתגרשת מבעלה בשטר [בגט], ואילו חזקה אינה מוציאה בבת ישראל.

וכיון שכח השטר מרובה מכח החזקה, מסתבר יותר לרבות את השטר.

ומקשינן:

אדרבה! חזקה הוה ליה לרבויי,

מסתבר יותר לרבות חזקה, משום שמצאנו בחזקה,

שכן קונה בנכסי הגר

.

שאם מת גר ואין לו יורשים, נכסיו הם הפקר, והם נקנים בחזקה, ואי אפשר לקנותם בשטר, שהרי אין להם בעלים שיתנו את השטר!

ומתרצינן שני תירוצים:

א. אמנם מצאנו שבקנין קרקע חזקה קונה במקום ששטר אינו קונה, אבל

באישות מיהא, לא אשכחן

.

מכל מקום, בענין קנין אישות לא מצאנו שחזקה קונה כלל, וכח השטר עדיף, מפני שהוא מועיל בענין אישות.

ב.

אי בעית אימא

תירוץ אחר:

מאחר שאנו מסופקים אם לרבות שטר או חזקה,

להכי אהני

"

אם אחרת

". לענין זה מועיל הכתוב "אם אחרת יקח לו". שהקיש הכתוב את קנין האמה לקנין "אחרת", דהיינו לקידושי האשה, כשם שהאשה נקנית בשטר, כך האמה נקנית בשטר.

ואי אפשר ללמוד את שטר האמה מהפסוק "אם אחרת" בפני עצמו. שהרי שטר קידושין הבעל כותבו, ואילו שטר האמה, לדעת רב חסדא, האב כותבו.

אבל, מאחר שנאמר "לא תצא כצאת העבדים", אבל נקנית היא בקנין העבדים, ויש להסתפק אם הכתוב מרבה קנין שטר שהמוכר כותבו [כדרך שטר שבעבדים כנענים] או קנין חזקה - לענין זה מועיל "אם אחרת" [הקישה הכתוב לאחרת], לגלות ש"לא תצא כצאת העבדים" מלמד שנקנית היא בשטר כעבדים.

וכל זה לדעת רב חסדא, הסובר ששטר אמה עבריה אב כותבו, והרי זה כעין שטר העבדים, שהמוכר כותבו.

אבל לדעת רב הונא, שטר אמה עבריה אדון כותבו. ולומדים זאת מ"אם אחרת יקח לו", הקישה הכתוב לאחרת [לאשה] - כשם שאשה נקנית בשטר, והבעל שהוא הקונה כותבו, כך אמה עבריה נקנית בשטר, והאדון שהוא הקונה כותבו.

ומקשינן על רב הונא:

ורב הונא

, הלומד את שטר האמה משטר קידושי אשה,

האי "לא תצא כצאת העבדים"

\-

מאי דריש ביה?

מה הוא דורש מהפסוק "לא תצא כצאת העבדים", שמשמע ממנו שנקנית היא בקנין העבדים?

ומתרצינן: הכתוב לא בא ללמד שהאמה נקנית בקנין העבדים.

אלא

ההוא

קרא,

מבעי ליה,

הכתוב נצרך כדי ללמד

ש

האמה

אינה יוצאה בראשי אברים כעבד

כנעני, וכדלהלן:

עבד כנעני שרבו הפיל את עינו או את שינו, או אחד מעשרים וארבעה ראשי אבריו, הרי הוא יוצא לחרות.

והיה עולה על דעתנו לומר, כשם שעבד כנעני יוצא בכך לחרות, כך גם אמה עבריה תצא בכך.

לפיכך נאמר באמה עבריה: "לא תצא כצאת העבדים" בשן ועין. אלא, אם האדון הפיל את עינה או שיניה, הרי הוא משלם לה את דמיהן. והיא ממשיכה לעבוד עד שישלמו שש שנים. וכן הדין בעבד עברי.

ומאחר שאמרנו שהכתוב "לא תצא כצאת העבדים" בא ללמד שאין האמה יוצאת בראשי אברים, קשה על רב חסדא: מנין לנו שהכתוב בא ללמד שהיא נקנית כקנין העבדים?

ומבארת הגמרא -

ורב חסדא

סובר: אם הכתוב לא בא ללמדנו אלא שאין האמה יוצאת בשן ועין,

אם כן

קשה:

לכתוב קרא "לא תצא כעבדים",

בלא המילה "כצאת"

! מאי

"כצאת

העבדים

"? מדוע הוסיף הכתוב ואמר "

כצאת העבדים

"?

אלא,

שמע מינה תרתי,

מכאן שהכתוב בא ללמדנו שתי דרשות:

א. "לא תצא כעבדים" בשן ועין.

ב. "כצאת העבדים" - תוספת המילה "כצאת" מלמדת, שדוקא כצאת העבדים היא לא תצא, אבל נקנית היא כקנין העבדים בשטר.

שנינו במשנה:

וקונה

[העבד]

את עצמו בשנים.

הגמרא מביאה את המקור לדבר:

דכתיב

[שמות כא]: "כי תקנה עבד עברי

שש שנים יעבד, ובשביעית

יצא לחפשי חינם".

שנינו במשנה: וקונה את עצמו

ביובל.

והגמרא מביאה את המקור לדבר:

דכתיב

[ויקרא כה] בענין עבד עברי

"עד שנת היובל יעבד עמך".

שנינו במשנה: וקונה את עצמו

בגרעון כסף.

והגמרא מביאה את המקור לדבר:

אמר חזקיה: דאמר קרא

[שמות כא] בענין אמה העבריה: "אם רעה בעיני אדוניה אשר לו יעדה [אם אין האדון רוצה ליעד את האמה לו לאשה],

והפדה".

ומשמע, שהאדון עצמו מסייע בפדיון האמה. וכיצד הוא מסייע בפדיונה?

מלמד

הכתוב,

שמגרע פדיונה,

האדון מגרע מכסף פדיונה,

ויוצאה.

[כגון, אם נקנתה לו בששה מנים, ועבדה שלש שנים, ונשאר לה עוד שלש שנים לעבוד. אין האדון נוטל בפדיונה ששה מנים כפי שנקנתה לו, אלא שלשה מנים בלבד].

ועבד עברי הוקש לאמה עבריה. שנאמר "כי ימכר לך אחיך העברי או העבריה" [דברים טו].

תנא

בברייתא בענין עבד עברי:

וקונה את עצמו בכסף ובשוה כסף ובשטר.

והגמרא מבארת את דברי הברייתא:

והוינן בה:

בשלמא,

מובן שהעבד קונה את עצמו ב

כסף, דכתיב

[ויקרא כה] בענין עבד עברי:

"מכסף מקנתו".

וכן מובן שהעבד קונה את עצמו ב

שוה כסף נמי,

שהרי

"ישיב גאולתו" אמר רחמנא

[ויקרא כה] ודרשו חכמים שהמילה "ישיב" מרבה ששוה כסף דינו ככסף.

אלא האי שטר

-

היכי דמי,

אבל השטר המוזכר בברייתא, באיזה שטר מדובר?

שהרי אפשר לבאר את דברי הברייתא בענין שטר, בשני אופנים:

[א] שטר התחייבות - שהעבד מתחייב בשטר לשלם לאדונו את דמיו, ויוצא בכך לחרות, כאילו שילם לו כסף.

[ב] שטר שחרור - שהאדון כותב לעבד בשטר "הרי אתה בן חורין".

ודנה הגמרא:

אילימא,

אם נאמר שהברייתא דברה בשטר התחייבות,

דכתב ליה שטרא אדמיה

, שהעבד כותב לאדונו שטר התחייבות לשלם לו דמיו.

אי אפשר לומר כך, כי אם כן קשה: מדוע שנינו בברייתא "בכסף ובשוה כסף ובשטר"? והרי השטר הזה

היינו

קנין

כסף

, ולא קנין שטר!

אלא

בהכרח, שהברייתא דברה בשטר

שיחרור

.

אבל עדיין יש להקשות קושיא:

כי הגמרא מניחה שאין גופו של עבד עברי קנוי לרבו כמו ששור וחמור קנויים לבעליו. אלא העבד רק משועבד לרבו לעבוד אותו שש שנים, והרי זה כאדם החייב לחברו חיוב ממון.

ולפיכך קשה:

שטר

-

למה לי?

מדוע האדון צריך לכתוב את השחרור בשטר?

הרי כשם שאדם המוחל לחברו על חובו, אינו צריך לכתוב את מחילתו בשטר, כך רבו של העבד יחול למחול לא גם בלי שטר על חובו הממוני כלפיו, ו

לימא ליה באפי תרי: זיל!

יאמר האדון לעבד בפני שני עדים "לך". אין לי שום תביעת זכות כלפיך.

וממילא הוא יוצא לחרות.

אי נמי

, יאמר לו

באפי בי דינא: זיל!

או שיאמר לו בפני בית דין: "לך", והרי זה כמחילת חובו, והעבד נפטר מידי שעבודו!

אמר רבא

תירוץ:

זאת אומרת,

יש ללמוד מדברי הברייתא הזאת, ש

עבד עברי גופו קנוי

לרבו עד שיגיע זמן יציאתו לחרות.

והרי הוא כממון האדון, ואינו ברשות עצמו. ולכן אין האדון יכול "למחול" לו, אלא צריך "לשחררו", כדי להפקיע את הקנין שיש לו בו.

ו

לפיכך,

הרב

[האדון]

שמחל

לעבד

על

כסף

גרעונו

[פדיונו], ורצה לשחררו בכך -

אין

כסף

גרעונו מחול

. ובידו של הרב לחזור ולהשתעבד בו, כל זמן שלא שחררו בשחרור האמור בתורה. אבל אם האדון כתב לעבדו לשון שחרור ["הרי אתה בן חורין"] בשטר, ומסרו לו, עבד עברי משתחרר בכך. מפני שמצאנו שעבד כנעני משתחרר בשטר, אף על פי שהוא קנוי לאדון קנין עולם, וקנינו אלים יותר מקנין עבד עברי. ולכן, כל שכן שעבד עברי משתחרר בשטר. שנינו במשנה:

יתירה עליו

[על עבד עברי]

אמה העבריה

, שמלבד זה שקונה את עצמה בשנים וביובל ובגרעון כסף, הרי היא קונה את עצמה גם בסימנים.

הגמרא מביאה בשם ריש לקיש שיש קנין נוסף שהאמה קונה בו את עצמה. ולהלן הגמרא תבאר מדוע לא שנינו זאת במשנתנו.

אמר ריש לקיש: אמה העבריה קונה את עצמה במיתת אב מרשות אדון,

כאשר אבי האמה מת, הרי היא יוצאת בכך מרשות האדון.

ודבר זה נלמד

מקל וחומר

, מכך שאמה יוצאת בסימנים -

ומה

, כמו

סימנין שאין מוציאין

את הבת

מרשות אב,

בכל זאת הם

מוציאין

את האמה

מרשות אדון

.

ומוכח מכאן, שקל יותר להוציא את האמה מרשות האדון, מאשר להוציא את הבת מרשות אביה.

מיתה

של האב,

שמוציאה מרשות האב

, האם

אינו דין

לומר

שמוציאה מרשות אדון?!

שהרי יותר קל להוציא את האמה מרשות האדון, מאשר להוציא את הבת מרשות אביה!

מתיב רב הושעיא

סתירה לדברי ריש לקיש ממשנתנו:

שנינו במשנה:

יתירה עליו אמה העבריה

על עבד עברי,

שקונה את עצמה בסימנין.

ואם איתא,

ואם אכן אמה העבריה נקנית במיתת אביה,

נתני נמי

היה ראוי לשנות במשנתנו גם את

מיתת האב!

ומתרצינן: התנא ששנה את משנתנו,

תנא ושייר

.

כלומר, שנה מקצת מן הקניינים שהאמה קונה בהם את עצמה, ושייר מקצת מן הקניינים, ולא שנאם.

ומקשינן: אמנם דרך התנא לפעמים לשנות רק חלק מן הקניינים ולא את כולם. אבל אין דרכו לשנות את כל הקניינים מלבד קנין אחד בלבד.

ומאחר שאמרנו שהתנא שייר את מיתת האב, הרי אנו מוכרחים לומר שהוא שייר גם קנין אחר [שהרי אין דרכו של התנא לשייר דבר אחד]. וקשה:

מאי שייר, דהאי שייר!?

איזה קנין נוסף התנא שייר, שנוכל לומר שהוא שייר אף את מיתת האב?

ומתרצינן: התנא

שייר

את

מיתת האדון,

שאף בו האמה יוצאת. ולפיכך יש לומר שהתנא שייר אף את מיתת האב.

ודוחה הגמרא:

אי

, אם אכן התנא שייר את מיתת האב

משום

ששייר גם את

מיתת

האדון, אם כן קשה: הרי מיתת האדון -

לאו שיורא הוא

. אין זה בגדר שיור, שהרי יש סיבה לכך שהתנא לא יכל לשנות זאת במשנתנו -

דכיון דאיכא נמי באיש,

כיון שגם באיש [בעבד] יש אופן שהוא יוצא במיתת האדון [כדלהלן], לפיכך,

לא קתני,

התנא לא שנה זאת בענין אמה, שהרי שנינו "יתירה עליו [על העבד] אמה העבריה". ואי אפשר לשנות את מיתת האדון, שהרי מיתתו של האדון מוציאה אף בעבד, ואין בזה יתרון באמה על פני עבד.

ובאיזה אופן מיתת האדון מוציאה בעבד?

אם העבד נרצע, ואחר כך מת אדונו, הרי הוא יוצא במיתתו לחרות, כפי שנינו במשנתנו [לעיל יד ב]: הנרצע קונה את עצמו במיתת האדון.

ואלא

, מאחר שהתנא לא יכל לשנות "יתירה עליו אמה שקונה את עצמה במיתת האדון", ואין זה בגדר שיור, חוזרת הקושיא:

נתני

, ראוי לתנא לשנות במשנתנו אף את מיתת האב, ומדוע לא שנאה?

ומתרצינן: רק

דבר שיש לו קצבה, קתני

. התנא שנה במשנתנו יציאות שיש בהם קצבה, כגון: [א] גרעון כסף - שהוא סכום קצוב, על פי הכסף שנקנה בו.

[ב] שש שנים - זמן קצוב.

[ג] יובל - גם הוא בא לזמן קצוב.

אבל

דבר שאין לו קצבה לא קתני

, [לא שנינו במשנה], ולפיכך לא שנינו במשנתנו את מיתת האב, לפי שאין בה קצבת זמן ידוע.

והגמרא מקשה על תירוץ זה:

והא

הבאת

סימנין

של נערות, שהאמה יוצאת בהבאתם,

דאין להם קצבה,

שהרי יש נערה שממהרת להביא סימנים, ויש שמאחרת,

ו

בכל זאת

קתני

שנינו יציאה זאת במשנתנו!

ומוכח מכאן, שהתנא שונה אפילו יציאות שהן דבר שאין לו קצבה, וחוזרת השאלה, מדוע הוא לא שנה את יציאתה במיתת אביה?!

אמר רב ספרא

תירוץ: אמנם סימנים

אין להם קצבה למעלה,

כלומר, מעל גיל שתים עשר שנים אין קצבה לסימני נערות, אלא אימתי שתביא שתי שערות היא נעשית גדולה, ויוצאת בכך,

אבל יש להם

לסימנים

קצבה

למטה,

לפני גיל שתים עשרה, שאם הביאה אז סימנים, אינן סימני נערות.

וכיון שהיציאה בסימנים היא בדבר שיש בו קיצבה "למטה", שודאי לא תצא לפני גיל שתים עשרה שנים, שנה אותה התנא.