Kidouchin 12a — le Talmud en français

ומתרצינן:

לא סלקא דעתך

, אל יעלה בדעתך לומר שהאמה תהיה נקנית בכסף שלא יכול להתקיים בו דין גרעון כסף, היות שנאמר בענין אמה דין גרעון כסף.

וראיה לדבר:

דומיא דיעוד,

כשם שמצאנו כיוצא בזה לענין מצות יעוד וכדלהלן:

בפרשת האמה העבריה [שמות כא ח] נאמר: "אם [תהיה האמה] רעה בעיני אדוניה, אשר לו יעדה, והפדה".

כלומר, היה ראוי לאדון ליעדה ולהכניסה לו לאשה, וכסף קנייתה הוא כסף קידושיה, ואינה צריכה קידושין אחרים. אלא אומר לה: הרי את מיועדת לי במה שיש לי זכות עליך.

אך אם היא רעה בעיני אדוניה, ואינו רוצה ליעדה, הרי היא נפדית ממנו בכסף, או שיוצאת בשאר היציאות של אמה העבריה.

ושנינו בברייתא: אין האב מוכר את בתו לקרובים שהיא אסורה עליהם באיסור עריות, מפני שאי אפשר לקיים בה את דין יעוד.

וכמו שלא תיתכן מכירת אמה העבריה באופן שלא יכול להתקיים דיו יעוד, כך לא תיתכן מכירה שאינה ראויה לגרעון כסף -

שהרי,

מה יעוד, אף על גב

שאין חיוב על האדון לייעדה, אלא

אי בעי

[אם רצה]

מייעד, ואי בעי

[ואם רצה]

לא מייעד,

בכל זאת,

כל היכא דלא מצי מייעד

-

לא הוו זבינא זביני,

כל מקום שאין אפשרות לייעד, אין המכירה מכירה.

הכי נמי,

כך גם ראוי לומר לענין גרעון כסף:

כל היכא דלא מצי מיגרעא

-

לא הוו זבינא זביני

. כל מקום שאין אפשרות לקיים את דין גרעון כסף, אין המכירה מכירה.

והגמרא מביאה את המשך דברי ריש לקיש:

ריש לקיש הוכיח שעבד ואמה נקנים בדינר ולא בפרוטה, מפני שצריך שיוכל להתקיים בהם דין גרעון כסף. ומכאן למדו בית שמאי שהכסף אשר אשה נקנית בו היינו דינר.

אבל יש לשאול: הרי דין גרעון כסף לא נאמר באשה, ואם כן מנין שאף כסף קידושין צריך להיות דינר ולא פרוטה?

וכדי לתרץ על כך, הוסיף ריש לקיש ואמר:

וקידושי אשה לבית שמאי, נפקא להו

[נלמדים]

מאמה העבריה

שמתקדשת לאדון ביעוד:

מה אמה העבריה בפרוטה לא מקניא,

כשם שאמה העבריה אינה נקנית לאדון בפרוטה,

אף אשה

-

בפרוטה

בלבד

לא מיקדשא.

ומקשינן על ריש לקיש: אמנם ריש לקיש הוכיח שאמה עבריה אינה נקנית בפרוטה כי צריך שהכסף יהיה בשיעור כזה שאפשר לקיים בו דין גרעון כסף, אבל מנין לנו ששיעור כסף הוא דינר?

ואימא פלגא דדינר?

אמור שהשיעור הוא חצי דינר, שגם בשווי זה האדון יכול לגרע מפדיונה, ועדיין תישאר פרוטה שהאמה תפדה את עצמה! ועוד יתכן, ששיעור הכסף הוא אפילו פחות מחצי דינר:

ואימא,

אמור ששיעורו הוא

שתי פרוטות

, שאפילו בכך אפשר לקיים דין גרעון כסף! ומתרצינן:

כיון דאפיקתיה מפרוטה

-

אוקמה אדינר

. מאחר שבהכרח קנין כסף באמה ובאשה אינו מועיל בפרוטה, למרות שפרוטה היא שיעור ממון בכל מקום, משמע שהתורה הצריכה כסף חשוב, ולכן מסתבר שאין קנין כסף מועיל אלא בדינר, שהוא ממון חשוב. [ד] טעם נוסף לדברי בית שמאי:

רבא אמר: היינו טעמא דבית שמאי

, זהו טעמם של בית שמאי: מדאורייתא אשה מתקדשת בפרוטה, אבל חכמים תקנו שהאשה לא תתקדש אלא בדינר כדי

שלא יהו בנות ישראל כהפקר

, על ידי שהן מתקדשות בפרוטה. ולפיכך המקדש אשה בפחות מדינר, הפקיעו חכמים את קידושיו. שנינו במשנה [לעיל ב א]:

ובית הלל אומרים

: האשה נקנית

בפרוטה.

הגמרא דנה האם שיעור הפרוטה הוא קבוע, וגם אם הוסיפו על הפרוטה או פחתו ממנה, אינו משתנה השיעור משיעור פרוטה ששיערו בה חכמים, או שהולכים אחר שיעור הפרוטה הנוהגת בזמן הקידושין דוקא.

סבר רב יוסף למימר

, רב יוסף סבר לומר, שכוונת המשנה היא

פרוטה כל דהו,

כפי הערך ששווה הפרוטה בכל דור, בזמן הקידושין, ולא איכפת לנו אם עלה ערכה של הפרוטה על ערכה של הפרוטה שקבעו חכמים, או שהתמעט עתה ערכה מהפרוטה שקבעו חכמים, אלא לעולם הולכים לפי שווי הפרוטה הנוהגת באותו זמן.

אמר ליה אביי

קושיא:

והא עלה קתני,

והרי שנינו על אותה פרוטה במשנתנו: ו

כמה היא פרוטה?

-

אחד משמנה באיסר האטלקי!

ומשמע ששיעור הפרוטה לגבי כסף הקידושין הוא שיעור קבוע לפי הערך של שמינית האיסר האטלקי, ולא לפי השיווי המשתנה של הפרוטה בכל דור ודור, בזמן הקידושין!

וכי תימא

, ושמא תתרץ:

הני מילי

, דברי משנתנו אמורים,

בדורו של משה

בלבד, שאז שיערו באחד משמנה באיסר האטלקי.

אבל הכא, כדחשבה להו לאינשי

. שבימינו הולכים כשיעור הממון החשוב בעיני בני אדם, ודבר זה תלוי בפרוטה הנוהגת בכל דור ודור, כפי שהיא.

והא

אי אפשר לומר כן! שהרי

כי אתא,

כאשר בא

רב דימי

מארץ ישראל לבבל,

אמר

:

מעשה באשה שהתקדשה בפרוטה. ובא הדבר לפני רבי סימאי, ו

שיער רבי סימאי בדורו, כמה היא פרוטה

-

אחד משמנה באיסר האיטלקי.

ומצא שאותה פרוטה שהאשה התקדשה בה לא היתה שוה כך, מפני שבאותו הזמן הפחיתו את הפרוטות, ולכן ביטל רבי סימאי את הקידושין.

ומוכח מכאן, שרבי סימאי סובר שיש שיעור קבוע לפרוטה לעולם, ואין הולכין אחר פרוטה הנוהגת באותו דור.

ו

כן,

כי אתא רבין

, כאשר רבין בא מארץ ישראל לבבל,

אמר: רבי דוסתאי, ורבי ינאי, ורבי אושעיא,

מעשה בא בפניהם באשה שהתקדשה בפרוטה. ו

שיערו כמה הוי פרוטה?

-

אחד מששה באיסר האטלקי

.

ואם באותו זמן הפרוטה היתה פחות מכך אין האשה מקודשת [ולהלן יתבאר מדוע הם שיערו את הפרוטה אחד מששה באיסר האטלקי ולא אחד משמנה בו].

ומכאן סתירה לדברי רב יוסף, שאמר הולכין אחר הפרוטה הנוהגת באותו הזמן!

אמר ליה רב יוסף

לאביי:

אי הכי,

אם אכן אין פרוטה פחותה מאחד משמנה באיסר האיטלקי, יש להקשות קושיא:

מי שנהנה בשגגה מן ההקדש, משלם קרן וחומש, ומביא איל בשיווי שני שקלים לקרבן אשם. שנאמר [ויקרא ה טו]: "נפש כי תמעול מעל, וחטאה בשגגה מקדשי ה'. והביא את אשמו לה', איל תמים מן הצאן בערכך, כסף שקלים בשקל הקודש, לאשם".

ואמרו בתורת כהנים שם: "צא וחשוב: כמה פרוטות בשני סלעים? יותר מאלפיים" ומכאן תבין כמה צריך להתרחק מן העבירה. שהרי אפילו החוטא בשוגג, צריך להביא כפרה גדולה כל כך.

ומכאן הקשה רב יוסף על דעת כל האמוראים שמוכח מדבריהם ששיעור הפרוטה הוא קצוב, אחד משמונה באיסר האיטלקי:

היינו דתנינא

, זה ששנינו בתורת כהנים:

צא וחשוב כמה פרוטות

יש

בשני סלעים

-

יותר מאלפים

, קשה לדבריהם:

כי

השתא

, עכשיו, שאתה אומר, שפרוטה לעולם היא אחד בשמונה באיסר האטלקי, הרי אפילו

אלפים

פרוטות

לא הויין

בשני סלעים! לא תמצא לפי חישוב זה אפילו אלפיים פרוטות בשני סלעים!

ואם כן, האם יתכן ש"

יתר מאלפים

פרוטות"

קרי להו

בתורת כהנים?!

אמר להו ההוא סבא

לרב יוסף ולאביי שדנו בדבר: יש ליישב את דברי הברייתא הזאת אף לדעת האומרים שלעולם שמים את הפרוטה אחד משמונה באיסר האטלקי:

אנא תנינא לה,

אני שונה את הברייתא בתורת כהנים בסגנון אחר: כמה פרוטות יש בשני סלעים? -

קרוב לאלפים.

ואיני שונה בה "יותר מאלפים"! ולפי זה, למרות שפרוטה היא אחד משמונה באיסר האטלקי, ואין בשני סלעים אלפים פרוטות, בכל זאת דברי הברייתא מתיישבים, מפני שיש בשני סלעים קרוב לאלפים פרוטות.

אך חזר רב יוסף ושאל את ההוא סבא:

סוף סוף

, גם לפי דבריך עדיין קשה: הרי אם פרוטה היא אחד משמונה באיסר האיטלקי, אזי

אלפא וחמש מאה ותלתין ושיתא הוא דהויין

. 1536 פרוטות בלבד יש בשני סלעים, ולא קרוב לאלפים!

שהרי הסלע הוא 4 דינרים. והדינר 24 איסרים. נמצא שיש 96 איסרים בסלע, [96=24\4].

ובכל איסר יש 8 פרוטות. נמצא שיש 768 פרוטות בסלע [768=8\96]. ובשני סלעים יש 1536 פרוטות [1536=2\768].

ענה ההוא סבא:

כיון דנפקא להו מפלגא,

מאחר שהפרוטות עוברות את חצי האלף השני [שהרי יש 1536 פרוטות, כלומר, 36 פרוטות יותר מחצי האלף השני], לפיכך "

קרוב לאלפיים

"

קרי ליה.

גופא

, עתה מביאה הגמרא את גוף הסוגיא שהביא אביי לעיל בקצרה:

כי אתא

, כאשר בא

רב דימי

מארץ ישראל לבבל,

אמר: שיער רבי סימאי בדורו כמה היא פרוטה

-

אחד משמנה באיסר האיט לקי

.

וכי אתא רבין

אמר:

שיערו רבי דוסתאי ורבי ינאי ורבי אושעיא כמה היא פרוטה

-

אחד מששה

באיסר

האטלקי.

והגמרא דנה עתה במה נחלקו רב דימי [בשם רבי סימאי], ורבין [בשם שאר האמוראים]:

אמר ליה אביי לרב דימי: נימא, את ורבין

-

בפלוגתא דהני תנאי קא מיפלגיתהו

.

האם נאמר, שאתה ורבין, נחלקים במחלוקת שנחלקו התנאים דלהלן?

דתניא: פרוטה שאמרו חכמים

-

אחד משמנה באיסר האטלקי.

שהרי כך שיעור המטבעות:

א.

שש מעה כסף

שוים

דינר.

ב.

מעה

-

שני

מטבעות הנקראים

פונדיונין.

ג.

פונדיון

-

שני איסרין.

ד.

איסר

-

שני

מטבעות הנקראים

מוסמיסים.

ה.

מסמס

-

שני קונטרונקין.

ו.

קונטרנק

-

שתי פרוטות.

נמצא

, ש

פרוטה

היא

אחת משמנה באיסר האיטלקי.

שהרי איסר הוא שני מסמיסים, מוסמס שני קונטרונקין, וקונטרנק שתי פרוטות.

רבן שמעון בן גמליאל אומר

: ממעה ואילך יש מטבעות אחרים:

א.

שלשה הדרסין

שוים

למעה.

ב.

שני הנצין

-

להדריס.

ג.

שני שמנין

-

להנץ.

ד.

שתי פרוטות

-

לשמין.

ואף רבן שמעון בן גמליאל מודה לדברי תנא קמא שהאיסר הוא 1/24 מדינר [דינר = 6 מעות. מעה = שני פונדיונים. פונדיון = שני איסרים].

ולפי חשבונו של רבן שמעון בן גמליאל יש 144 פרוטות בדינר.

[דינר = 6 מעות. מעה = 3 הדרסין. הדרס = שני הנצין. הנץ = שני שמנין. שמין = שתי פרוטות. סך הכל = 144].

ומאחר שבדינר יש 24 איסרים,

נמצא

ש

פרוטה

היא

אחת מששה באיסר האיטלקי

[6=144/24].

ואביי מסיים את שאלתו:

לימא.

האם לומר

דמר אמר כתנא קמא ורבין אמר כרבן שמעון בן גמליאל?

אמר ליה

רב דימי:

בין דידי

[המימרא שאני הבאתי]

ובין רבין

שנינו דיברנו

אליבא דתנא קמא

, שפרוטה היא אחת משמונה באיסר האטלקי. שהרי שנינו במשנתנו "סתם משנה" כדבריו.

ובכל זאת, מה שהביא רבין, שהאיסר הוא אחד מששה באיסר האיטלקי,

לא קשיא

.

כי אמנם ערך הפרוטה שבתורה לעולם אינו משתנה, אבל ערך האיסרים יכול להשתנות. ולעולם ערך הפרוטות נמדד לפי 1/8 של איסר השוה 1/24 מדינר. ומכאן שפרוטה היא לעולם 1/291 מדינר. הילכך -

הא,

מה ששנינו שפרוטה היא אחד משמונה באיסר, הוא בזמן

דאיקור איסורי

, שהאיסרים היו יקרים כדלהלן.

ו

אילו

הא

, מה שאמר רבין, הוא בזמן

דזול איסורי,

שהאיסרים הוזלו.

ורב דימי מפרש את דבריו:

הא,

מה ששנינו שפרוטה היא שמינית איסר, הוא בזמן

דאיקור איסורי,

ש

קום עשרים וארבע

איסרים

בזוזא

. שעמדו 24 איסרים בדינר אחד כסף, ונמצא שהפרוטה היא שמינית איסר. שהרי כשנכפיל את 24 האיסרים ב - 8 פרוטות, נמצא שהיו 192 פרוטות בדינר. [192=8\24].

ו

הא,

ומה שאמר רבין שהפרוטה היא 1/6 דינר, נאמר בזמן

דזול,

דהיינו ש

קום תלתין ותרין בזוזא,

שעמדו 32 איסרים בדינר, ולפיכך הפרוטה היא אחת מששה באיסר. כי כשנכפיל את 32 האיסרים ב - 6 פרוטות נמצא שהיו 192 פרוטות בדינר [192=6\32]. וכבר אמרנו שלעולם יש 192 פרוטות בדינר.

והגמרא מביאה מימרא של שמואל בענין שיעור כסף הקידושין:

אמר שמואל: קידשה בתמרה

-

אפילו

אם היה

עומד כור תמרים בדינר,

ונמצא שכל תמר ותמר שוה הרבה פחות מפרוטה, בכל זאת האשה

מקודשת

מספק, כי

חיישינן שמא

התמרה

שוה פרוטה במדי,

במקום שאין תמרים מצויים.

ומקשינן על דברי שמואל:

והא אנן תנן,

והרי אנו שנינו במשנה:

בית הלל

-

אומרים: בפרוטה ובשוה פרוטה

. ומשמע שאין האשה מקודשת אלא בדבר השוה פרוטה ולא בפחות. ואילו לדברי שמואל אפילו בדבר השוה פחות מפרוטה הרי היא מקודשת, כי שמא הוא שוה פרוטה במדי, ונמצא שאין שיעור לקידושין!

ומתרצינן:

לא קשיא

.

הא

משנתנו, מדברת

בקידושי ודאי,

שאין קידושין ודאיים אלא כשקידשה בדבר שהוא שוה פרוטה במקומו.

ואילו

הא,

מה שאמר שמואל שאפילו אם קידשה בפחות משוה פרוטה מקודשת, היינו

ב

תורת

קידושי ספק.

ויש הבדל בין קידושי ודאי לקידושי ספק, במקרה שקידשה אדם אחר לאחר קידושי הראשון:

אם היו קידושי הראשון קידושי ודאי, אזי האשה מותרת לו ואינה צריכה גט מן השני. שהרי מאחר שהאשה כבר התקדשה לו, אין קידושין של אחר תופסים בה.

ואם קידושי הראשון היו קידושי ספק, אזי היא אסורה על שניהם מספק, שהרי על הצד שקידושי הראשון היו קידושין היא אסורה על השני. ועל הצד שקידושי הראשון לא היו קידושין, הרי היא מקודשת לשני ואסורה על הראשון.

ואולם, אם קידשה אדם אחד בלבד, בין בקידושי ודאי ובין בקידושי ספק, הרי היא אסורה להנשא לאחר בלא גט מהראשון.

ושנינו במשנתנו ששיעור הכסף הוא שוה פרוטה, כדי לדעת אלו הן קידושין גמורים. שכשהם שוים פרוטה במקומם, אין שום ספק בקידושין.

והגמרא מביאה עתה מעשה, שלכאורה סותר את דברי שמואל:

ההוא גברא דאקדיש בזוודא דאורדי,

מעשה באדם שקידש אשה באגודה של מוכין.

יתיב

[ישב]

רב שימי בר חייא קמיה דרב, וקא מעיין בה,

ובדק כמה הוא ערך האגודה, כדי לדעת:

אי אית בה שוה פרוטה

-

אין

, אם יש בה שוה פרוטה הרי זו מקודשת.

אי לא

-

לא.

ותמהינן:

ואי לית

[אין]

בה שוה פרוטה

במקום זה, היא

לא

מקודשת?!

והאמר שמואל: חיישינן

שמא שוה פרוטה במקום אחר. וכי רב חולק על כך?!

ומתרצינן:

לא קשיא.

הא

המעשה ברב שימי, שעיין בערך האגודה לפני רב, מדובר

ב

ענין

קידושי ודאי

. כלומר, רב שימי בירר אם האגודה שוה פרוטה שאז הקידושין הם קידושי ודאי.

ואילו

הא,

מה שאמר שמואל "חיישינן שמא שוה פרוטה במדי", מדובר

ב

ענין

קידושי ספק.

והגמרא מביאה מעשה שמוכח ממנו שלא כדברי שמואל:

ההוא גברא, דאקדיש באבנא דכוחלא

. מעשה באדם שקידש אשה באבן כחולה, ולאחר מכן בא אדם שני וקדשה בפרוטה.

יתיב

[ישב]

רב חסדא, וקא משער ליה אי אית ביה שוה פרוטה, אין

הרי זו מקודשת,

ואי לאו

-

לא

.

אם אין באבן שוה פרוטה, אין קידושיו של הראשון קדושין, והרי היא מקודשת לשני.

ותמהינן:

ואי לית ביה

עתה

שוה פרוטה

, היא

לא

מקודשת לראשון אלא לשני?!

והא אמר שמואל: חיישינן

שמא שוה פרוטה במקום אחר! ומדוע התירה רב חסדא לשני?

ומתרצינן:

רב חסדא

-

לא סבר ליה כשמואל.

והגמרא מביאה את המשך המעשה שבא לפני רב חסדא:

בסופו של דבר נמצא שלא היתה אותה האבן שוה פרוטה, ולא התקדשה לראשון. ולפיכך פסק רב חסדא שהאשה מקודשת לשני.

אמרה ליה אימיה

, אמו של המקדש הראשון אמרה לרב חסדא:

והא

, הרי אמנם עכשיו אין האבן שוה פרוטה. אבל, ב

ההוא יומא דקדשה הוה ביה, שוה פרוטה!

באותו יום שבני קידש את האשה, היה באבן שוה פרוטה, ואם כן היא מקודשת לבני, ואסורה על השני!

אמר לה

רב חסדא:

לאו כל כמינך דאסרת

לה אבתרא!

אין בכוחך להעיד שקידושי בנך הם קידושין ועל ידי כך לאוסרה על האחרון. ואפילו שבתך מסכימה לדבריך, אין היא יכולה לאסור את עצמה על השני.

ורב חסדא מוכיח שאין בכח האשה לאסור את עצמה על בעלה: