Version texte de ce daf : original et traduction
Ketoubot 97b — le Talmud en français
Ketoubot 97b du Talmud de Babylone : tsourat ha-daf avec Rachi et Tossafot, traduction et notes. À lire en ligne, gratuitement.
Texte original — Ketoubot 97b
אלא מן האירוסין
, שלכתובה היא מוכרת -
מאי טעמא
דחכמים שהיא מוכרת אפילו שלא בבית דין!?
אמר
פירש
עולא
את טעם הדין שאף לכתובה מוכרת אלמנה שלא בבית דין, שהוא
משום חינא
, שאם יהא לה נוח לגבות כתובתה, ימצאו אנשים חן בעיני הנשים לינשא להן, כי יודעות הנשים שאם יגיע לה כתובה, תוכל לפורעה בקלות.
רבי יוחנן אמר
טעם אחר לגביית כתובה על ידי אלמנה אפילו בלי בית דין:
לפי שאין אדם רוצה שתתבזה אשתו בבית דין
.
מאי בינייהו
בין עולא לרבי יוחנן? מפרשת הגמרא
איכא בינייהו
:
גרושה
אם היא מוכרת לכתובתה שלא בבית דין.
כי
למאן דאמר
עולא -
משום חינא
מוכרת אשה לכתובתה שלא בבית דין, אם כן אף הגרושה מוכרת לכתובתה שלא בבית דין, שהרי:
גרושה נמי בעיא חן
, כלומר: בשעה שהאשה באה לינשא חושבת היא גם על אפשרות של גירושין, ורוצה היא להיות בטוחה בכתובתה גם במקרה של גירושין, ואם לא תהא בטוחה בכך, לא ימצאו האנשים חן בעיניה להנשא.
ואילו
למאן דאמר
רבי יוחנן - שהטעם הוא
לפי שאין אדם רוצה שתתבזה אשתו בבית דין
, אין זה שייך אלא באלמנה, אבל
גרושה לא איכפת ליה
לבעלה שתתבזה.
תנן
במשנה הבאה כרבי יוחנן, שהרי שנינו:
וגרושה לא תמכור אלא בבית דין!
בשלמא למאן דאמר
רבי יוחנן - שהטעם הוא
לפי שאין אדם רוצה שתתבזה אשתו בבית דין
, ניחא שהגרושה אינה מוכרת שלא בבית דין, ומשום ד
גרושה לא איכפת ליה
שתתבזה, וכפי שנתבאר.
אלא למאן דאמר
עולא - שהטעם הוא
משום חינא
, והרי
גרושה נמי בעיא חן
וכפי שנתבאר, ולמה לא תמכור כמו האלמנה שלא בבית דין!?
ומשנינן:
הא מני
[מי הוא] התנא ששנה את המשנה הבאה -
רבי שמעון
דמשנתנו
היא
, הסובר: שכל המוכרת לכתובה אינה מוכרת אלא בבית דין, הרי שהוא לא חושש לחינא, ולכן אף גרושה אינה מוכרת אלא בבית דין.
תמהה הגמרא על התירוץ:
אי
המשנה הבאה שהגרושה לא תמכור אלא בבית דין -
רבי שמעון
היא,
הא
כבר
תנא ליה רישא
במשנתנו:
"מן האירוסין לא תמכור
אלא בבית דין" כיון שלכתובה היא מוכרת, וממילא הוא הדין בגרושה שאינה מוכרת אלא לכתובה!?
ומשנינן: צריך רבי שמעון להשמיענו שאף הגרושה לא תמכור לכתובה שלא בבית דין, ואף שהשמיענו כבר דין זה באלמנה מן האירוסין.
כי
מהו דתימא
[שמא תאמר]:
אלמנה מן האירוסין הוא
דסבר רבי שמעון שלא לחוש לחינא, כיון
דלא נפיש חן דידה
, כלומר: לא ירע בעיני הנשים שזו מתקשה בפריעת הכתובה, כיון שלא היתה לה עדיין חיבת ביאה, ולא יימנעו משום כך מלהינשא לאנשים.
אבל גרושה דנפיש חן דידה
מאחר שכבר היה לה חיבת ביאה,
אימא
אף רבי שמעון מודה ש
תיבעי חן
, ותמכור אפילו שלא בבית דין.
לפיכך קא משמע לן רבי שמעון, שאף הגרושה - כיון שאינה מוכרת למזונות אלא לכתובה - לא תמכור שלא בבית דין.
ואכתי תמהינן:
הא נמי תנינא
בדברי רבי שמעון שבמשנתנו, שאמר:
"כל" שאין לה
מזונות
לא תמכור אלא בבית דין, שהרי מילת "כל"
לאתויי מאי?
וכי
לאו לאתויי גרושה
מן הנשואין שאף היא לא תמכור אלא בבית דין, ואם כן למה לו לרבי שמעון לחזור ולומר שגרושה המוכרת לכתובתה לא תמכור שלא בבית דין!?
ומשנינן:
לא
כאשר פירשת ש"כל" שאין לה מזונות לא תמכור אלא בבית דין, בא לרבות את הגרושה, כי את זאת לא השמיענו רבי שמעון אלא במשנה הבאה.
אלא "כל" שאמר רבי שמעון במשנה הראשונה
לאתויי
אלמנה מן הנשואין שהיא
מגורשת ואינה מגורשת
[ספק מגורשת], שאינה מוכרת לכתובתה שלא בבית דין, היות ואין לה מזונות אלא לכתובה היא מוכרת, וכל שאין לה מזונות לא תמכור שלא בבית דין; ובאה המשנה להשמיענו בדרך אגב דין זה עצמו שהמגורשת ואינה מגורשת מן הנשואין ונתאלמנה אין לה מזונות, ומשום שמספיקא אין מוציאין ממון.
ו
כדרבי זירא!
דאמר רבי זירא: כל מקום שאמרו: מגורשת ואינה מגורשת, בעל חייב במזונותיה
,, ומשמיעתנו המשנה, שדוקא בעל הוא שחייב במזונותיה משום שהוא מעכבה לינשא לאחר, אבל משמת הבעל שוב אין לה על היתומים מזונות, ונמצא שלכתובה היא מוכרת, ולכן לא תמכור אלא בבית דין.
תא שמע
ברייתא כרבי יוחנן:
כשם שמוכרת
אלמנה עבור כתובתה
שלא בבית דין
.
כך
אם מתה האלמנה, הרי
יורשיה יורשי כתובתה מוכרים
לגביית הכתובה
שלא בבית דין
.
בשלמא למאן דאמר
רבי יוחנן - שטעם גביית כתובה שלא בבית דין הוא
לפי שאין אדם רוצה שתתבזה אשתו בבית דין
, ניחא שאף יורשיה מוכרים שלא בבית דין, ומשום:
ד
כי היכי דאיהי לא ניחא ליה דתתבזי
[כשם שאין הוא רוצה שתתבזה היא בבית דין], אף
יורשיה נמי לא ניחא ליה דליבזו
[אין הוא רוצה גם בבזיון יורשיה].
אלא למאן דאמר
עולא - שהטעם הוא
משום חינא
, תיקשי: למה יורשיה מוכרים שלא בבית דין, והרי
יורשיה
שהם אנשים ולא נשים
מאי חן איכא
שהרי לא איכפת לזכרים לטרוח בבית דין!?
תרגמה עולא
: הכא במאי עסקינן
כגון שירשתה בתה או אחותה
שהן נשים.
מתניתין:
מכרה
האלמנה את
כתובתה או
את
מקצתה
, הרי זו הפסידה את מזונותיה.
וכן אם
משכנה
האלמנה את
כתובתה או
את
מקצתה
הפסידה את מזונותיה.
וכן אם
נתנה
האלמנה במתנה את
כתובתה לאחר, או
את
מקצתה
.
ולפיכך: בכל האופנים האלו
לא תמכור את השאר אלא בבית דין
, כי היות והפסידה את מזונותיה, בהכרח שמוכרת היא עכשיו לכתובה, ומשנתנו רבי שמעון היא [במשנה לעיל], הסובר שאין אשה מוכרת שלא בבית דין אלא למזונות.
וחכמים אומרים: מוכרת היא
לכתובתה
אפילו ארבעה וחמשה פעמים
להיפרע כתובתה מעט מעט,
ו
אף על פי כן
מוכרת
היא - בינתיים עד שתגמור למכור את הכתובה -
למזונות שלא בבית דין
, כי במכירת מקצת כתובה לא הפסידה את מזונותיה.
וכותבת
אם תרצה, ועצה טובה היא - כל אלמנה המוכרת למזונות בשטר המכירה:
למזונות מכרתי
את הקרקעות האלו, והטעם: היות והיא צריכה לגבות הן למזונות ונן לכתובה, אם לא תכתוב על מה שהיא מוכרת למזונות שלמזונות היא מוכרת, שמא יאמרו הבריות אף על אותן קרקעות שמכרו הבית דין לכתובה, שאף הן למזונות נמכרו, ורעבתנית היא זו, ומאחר שאותן קרקעות הנמכרות למזונות כתוב בהם שלמזונות הם נמכרו, יבינו שהקרקעות האחרות לא נמכרו אלא לכתובה.
וגרושה לא תמכור
לכתובתה
אלא בבית דין
.
גמרא:
שנינו במשנה: מכרה כתובתה או מקצתה וכו' לא תמכור את השאר אלא בבית דין:
מפרשת הגמרא:
מתניתין מני
, כלומר: תנא קמא דמשנתנו הסובר שבמכירת מקצת הכתובה הרי היא מפסדת את מזונותיה, כדעת מי הוא?
ומפרשינן:
רבי שמעון היא!
דתניא: מכרה
את כל
כתובתה
, או ש
משכנה
את כל
כתובתה
, או ש
עשתה
את כל
כתובתה אפותיקי
[שעבוד לפריעת חוב]
לאחר
, שוב
אין לה מזונות
דברי רבי מאיר , וזו היא דעת חכמים במשנתנו.
רבי שמעון אומר
:
אף על פי שלא מכרה ולא משכנה כתובתה אלא מחציתה, איבדה מזונותיה, והשאר לא
תמכור אלא בבית דין
, וזו היא דעתו של תנא קמא שבמשנתנו.
למימרא
[האמנם]
דרבי שמעון
הסובר שאפילו לא מכרה אלא את מקצתה איבדה את מזונותיה -
סבר: דלא אמרינן "מקצת כסף ככל כסף
", כלומר: אין אומרים שמקצת חוב הכתובה שעדיין נשאר על היתומים הרי הוא כאילו כל חוב הכתובה מוטל עליהם, ולא תפסיד מזונות.
ורבנן
רבי מאיר הסובר שלא הפסידה מזונותיה -
סברי: אמרינן "מקצת כסף ככל כסף
", והיות ומקצת חוב הכתובה עדיין הוא חוב על היתומים, הרי זה כמי שכל חוב הכתובה עליהם ולא הפסידה מזונותיה.
והלוא תיקשי:
הא איפכא שמעינן להו
[הרי מצאנו את שיטותיהם הפוכות בזה]!?
דתניא
: כתיב גבי כהן גדול:
"והוא אשה בבתוליה
יקח" ולא את שאינה בתולה:
פרט לבוגרת שכלו
מקצת
בתוליה
שאף היא אינה מותרת לכהן גדול,
דברי רבי מאיר
.
רבי אלעזר ורבי שמעון מכשירים בבוגרת
לכהן גדול.
וקא סלקא דעתין בביאור מחלוקתם:
דרבי מאיר סבר: כיון שכלו לבוגרת מקצת בתוליה, ו"מקצת בתולים אינו ככל בתולים" לכן היא פסולה לכהן גדול.
ורבי אלעזר ורבי שמעון סוברים: "מקצת בתולים ככל בתולים", ולכן כשירה הבוגרת שיש לה מקצת בתולים לכהן גדול.
הרי שסברתם כאן היא בהיפך מסברתם לענין מקצת כסף!?
ומשנינן: לעולם דעת רבי מאיר היא ש"מקצת כסף ככל כסף" ואף "מקצת בתולים ככל בתולים" ורבי שמעון חולק, ואולם
התם
גבי בוגרת שרבי מאיר פוסלה ורבי שמעון מכשירה
בקראי פליגי
[בדרשת המקראות הוא שנחלקו]:
רבי מאיר סבר
:
אילו היה אומר הכתוב
"בתולה
" בלבד, היה משמע:
אפילו מקצת בתולים
, ד"מקצת בתולה ככל בתולה".
וכיון שאמר הכתוב
"בתוליה
" משמע
עד דאיכא כולהו בתולים
, ולהוציא את הבוגרת שכלו מקצת בתוליה, ולכן אוסרה רבי מאיר לכהן גדול.
והוסיף הכתוב ואמר:
"בבתוליה
" בי"ת יתירא, כדי ללמד: רק במקום בתולים הקפיד הכתוב שתהיה בתולה, ולכן:
בכדרכה אין
, אם נבעלה כדרכה אכן פסולה היא לכהן גדול, אבל אם נבעלה
שלא כדרכה לא
נפסלה לכהן גדול.
רבי אלעזר ורבי שמעון סברי
:
אילו היה אומר הכתוב
"בתולה
" בלבד -
שלמה
שלא כלו אפילו מקצת בתוליה הוה
משמע
, ד"מקצת בתולים לאו ככל בתולים".
ומאחר שאמר הכתוב
"בתוליה
" ללמד הוא בא ש
אפילו
ב
מקצת בתולים
די, וכשירה הבוגרת לכהן גדול.