Ketoubot 96b — le Talmud en français

האם

נכסי בחזקת יתמי קיימי

[נכסים בחזקת היתומים הם עומדים] שהרי שלהם הם,

ו

אם כן

על

ה

אלמנה להביא ראיה

, שכל הבא להוציא מחבירו עליו הראיה.

או דלמא, נכסי בחזקת אלמנה קיימי

היות ונשתעבדו הם לה בתנאי בית דין,

ועל היתומים להביא ראיה

שכבר פרעו את המגיע מהם.

תא שמע

מהא

דתני לוי

ברייתא מפורשת בענין זה:

אלמנה, כל זמן שלא ניסת

לאחר -

על היתומים להביא ראיה

שנתנו לה מזונות.

אבל אם

ניסת

לאחר, והיא באה לתבוע מזונות של שנים שעברו -

עליה להביא ראיה

, כי היות וכבר נשאת, שוב אין הנכסים ברשותה.

אמר רבי שימי בר אשי

: ספק זה שנסתפק בו רבי יוחנן -

כתנאי

היא, תנאים נחלקו בדבר!

דתניא:

מוכרת

אלמנה קרקעות כדי להפרע מהם מזונות או כתובה,

וכותבת

בתוך שטר המכירה:

אלו

נכסים

למזונות מכרתי, ואלו

נכסים

לכתובה מכרתי, דברי רבי יהודה

וסבורה היתה הגמרא לפרש את טעמו של רבי יהודה, כי הוא סובר שהפירוש בשטר המכירה למזונות יפה לה, כי אם לא תפרש שלמזונות היא מוכרת, שמא יאמרו היורשים לכתובה מכרת, ואילו את המזונות כבר נתננו לך והם יהיו נאמנים, ולכן כותבת היא שלמזונות היא מכרה, ועדיין חייבים הם לה את כתובתה.

ורבי יוסי אומר: מוכרת וכותבת סתם, וכן

על ידי שתסתום ולא תפרש -

כחה יפה

יותר.

והטעם הוא - כדמפרש לה אביי קשישא בהמשך הסוגיא - משום שקיימא לן: אין מוציאין למזון האשה מנכסים משועבדים, אבל לכתובה גובה היא אף מנכסים משועבדים, וכשיכלו נכסי היתומים, ואין לה מקום לגבות אלא מנכסים משועבדים, טוב לה שתוכל לטעון - על אף שכשמכרה לכתובה הוא שמכרה - שעדיין לא נפרעה כתובתה, ומה שמכרה למזונות הוא שמכרה, כדי שיהא לה עדיין חוב כתובה על היתומים, שתוכל לפורעו מנכסים משועבדים.

מאי לאו, בהא קמיפלגי

:

לרבי יהודה דאמר: בעי לפרושי

, שהפירוש יפה לה יותר, הוא משום ש

סבר

:

נכסי בחזקת יתמי קיימי, ועל האלמנה להביא ראיה

שלא נפרעה את המזונות, והיות ויכולים היתומים לטעון פרענו, יש לחוש שמא תפסיד, וכפי שנתבאר.

ו

אילו

רבי יוסי

ש

סבר לא בעי לפרושי

אלא הסתם יפה לה יותר, סבר:

נכסי בחזקת אלמנה קיימי, ועל היתומים להביא ראיה

,, ולעולם תהא נאמנת לומר לא קבלתי מזונותי, ולא תפסיד כלום.

ואדרבה, עדיף לה שלא לפרט לשם מה מכרה כטעמו של אביי קשישא, וכפי שנתבאר.

ודוחה הגמרא:

ממאי

שבכך נחלקו התנאים!?

דלמא

, לעולם

דכולי עלמא

בין רבי יהודה ובין רבי יוסי -

נכסי בחזקת אלמנה קיימי, ועל היתומים להביא ראיה

, וזה הוא טעמו של רבי יוסי, שאינו חושש להפסד על ידי שלא תפרש.

ורבי יהודה

הסובר שהיא מפרטת לשם מה מכרה, אין זה משום החשש שתפסיד, אלא

עצה טובה

בעלמא

קא משמע לן

, למי שמוכרת קרקעות הרבה חלקן לכתובה וחלקן למזונות, שתודיע ותפרסם שאין היא מוכרת הכל בשביל מזונות, כדי

דלא ליקרו לה רעבתנותא

[שלא יקראו לה רעבתנית] ושוב אין אדם נושאה.

דאי לא תימא הכי

, שטעמו של רבי יהודה הוא משום עצה טובה -

הרי תיקשי,

הא דבעי רבי יוחנן

אם הם נאמנים לומר נתננו את המזונות או לא, ומה בעיא היא זו, והרי

תפשוט ליה ממתניתין

לקמן, ששנינו בה:

מוכרת

אלמנה

למזונות שלא בבית דין, וכותבת אלו למזונות מכרתי

. ובודאי שלכן כותבת היא כדי שלא יאמרו היתומים לכתובה מכרת ומזונותייך כבר פרענו. ואם כן לא היה מקום לשאלתו של רבי יוחנן שהרי יודע הוא בודאי משנה זו, שהמשניות שגורות בפי הכל.

אלא

, בהכרח, ד

ממתניתין ליכא למשמע מינה

, משום

דעצה טובה קא משמע לן

.

ואם כן

הכא נמי

בברייתא, יש לומר ד

עצה טובה קא משמע לן

.

אי נמי

, מפרשת הגמרא באופן אחר את מחלוקתם של רבי יהודה ורבי יוסי, כך שלא תהיה בעייתו של רבי יוחנן כתנאי:

דכולי עלמא

בין רבי יהודה ובין רבי יוסי -

נכסי בחזקת יתמי קיימי

, וזה הוא טעמו של רבי יהודה הסובר: מוכרת ומפרטת לשם מה מכרה, וכדי שלא תפסיד את כתובתה, וכפי שנתבאר.

והיינו טעמא דרבי יוסי

הסובר שלא תפרט את מטרת המכירה ואף שפעמים תפסיד מכך - משום שמאידך גיסא יש לה ריוח באי פירוט המטרה, וריוח זה עדיף לה, כי אם מפני שתוכל לטעון על הנמכר למזונות שלא מכרה אותן לכתובה, הרי יכולה היא להעמיד עדים שיראו את הנמכר למזונות, ואם תצטרך לכך יבואו ויעידו.

ו

כד

פירש

אביי קשישא

את הריוח שיש לה באי פירוט מטרת המכירה:

דאמר אביי קשישא: משל דרבי יוסי

שאמר: "וכן כחה יפה" לסתום,

למה הדבר דומה?

לשכיב מרע שאמר: תנו

במתנה

מאתים זוז לפלוני בעל חובי

-

רצה

הבעל חוב ליטול את מאתים הזוזים שיש לו מבני חורין -

בחובו

, הרי זה

נוטלן

בחובו ואת המתנה יפסיד, שהיא אינה נגבית ממשועבדים.

ואם

רצה

ליטלן למאתים זוז בני חורין שהותיר השכיב מרע -

במתנה

-

נוטלן

, ואת חובו יגבה מן המשועבדים.