Ketoubot 92a — le Talmud en français

ואתא בעל חוב דראובן

[בא בעל חובו של ראובן] שהיה שטרו קודם למכירה הראשונה שמכר ראובן לשמעון, והיה יכול לטורפה גם משמעון אילו היה רוצה, אלא שלא עשה כן -

וקטריף ליה מיניה

דראובן לאחר שחזר שמעון ומכרה לו.

דינא הוא: דאזיל שמעון ומפצי ליה

, [הדין הוא, שיבוא שמעון ויפצה את ראובן מכח האחריות שנתן לו על השדה], דכשם שאילו היה מוכרה שמעון לאחר והיה בא בעל החוב של ראובן וטורף אותה מאותו לוקח היה חייב שמעון לפצותו, כך אם מכרה לראובן שהוא החייב - צריך שמעון לפצות את ראובן כיון שבאחריות מכר לו.

אמר ליה רבא

לרמי בר חמא:

נהי

[אף על פי]

דאחריות דעלמא

[כל העוררין עליה שלא מחמת הקונה]

קביל עליה

שמעון כשמכר את השדה לראובן,

אחריות דנפשיה מי קביל עליה

[וכי אף אחריות על הפסד מחמת הלוקח, קיבל על עצמו שמעון]!?

ו

מכל מקום

מודה רבא

, שחייב שמעון לשלם לראובן אחריות:

בראובן שירש שדה מ

אביו

יעקב, ומכרה ל

חבירו

שמעון שלא באחריות, ואתא שמעון ומכרה לראובן באחריות, ואתא בעל חוב דיעקב וקטריף ליה מיניה

[ובעל חובו של יעקב טרף את השדה מראובן] מכח שנשתעבדה לו הקרקע כשהיתה אצל יעקב -

ש

דינא הוא, דאזיל שמעון, ומפצי ליה

[כך הוא הדין שיפצה שמעון את ראובן].

ואין אומרים שראובן "כרעיה דאבוה הוא", וכשטורפים מחמת יעקב כאילו טורפים מחמת ראובן, והרי לא קיבל על עצמו שמעון אחריות על טריפה מחמתו של ראובן.

מאי טעמא?

כי

בעל חוב דיעקב, כבעל חוב דעלמא דמי

[כשאר בעלי חובות הוא] ואין אנו רואים אותו כבעל חובו של ראובן.

ו.

זקף

:

אמר רמי בר חמא

:

ראובן שמכר שדה לשמעון באחריות, וזקף

ראובן

עליו

[על שמעון] את מעות השדה

במלוה

, כלומר: לא שילם שמעון את דמי השדה לראובן, אלא כתב לו שמעון שטר חוב על המעות,

ו

עד שלא שילם שמעון לראובן את חובו -

מת ראובן

-

ואתא בעל חוב דראובן וקטריף לה משמעון

[בא בעל חובו של ראובן כדי לטרוף את הקרקע משמעון],

ופייסיה

שמעון לבעל החוב

בזוזי

.

ומכמה סיבות היה לנו לדון שנפטר שמעון מתשלום דמי הקרקע לבני ראובן: האחת: שהרי סילק שמעון את בעל החוב של היתומים, והרי זה כאילו שילם להם מעות.

השניה: משום שבעל החוב טורף את החוב של היתומים, וממילא חייב שמעון לשלם לו את מה שהוא חייב להם.

השלישית: אילו היה טורף בעל החוב את הקרקע משמעון, הרי היה חוזר שמעון על היתומים מכח אחריות, שהרי האב באחריות מכרה לו, ונכסיו נשתעבדו לתשלום האחריות, ואם כן יכול הוא לקחת את אותן מעות שהוא חייב ליתומים בתור פרעון האחריות ו"לקנות" את השדה מבעל החוב.

ומבארת הגמרא ששתי טענות אלו אינן, אלא:

דינא הוא, דאמרי ליה בני ראובן

[כך הוא הדין, שיכולים בני ראובן לומר לשמעון]:

אנן

אין לנו קרקע מאבינו אלא את אותם

מטלטלי

דהיינו החוב שאתה חייב לנו - הוא ד

שבק אבון גבך

[השאיר אבינו בידך],

ומטלטלי דיתמי

הרי

לבעל חוב לא משתעבדי

[אין משתעבדים לבעל חוב]. ובדברים אלו יש תשובה לשתי הטענות:

כי מה שהיה טוען שמעון שהוא פרע להם את חובם וכאילו שילם להם, על כך אומרים לו היתומים: הרי אין החוב מוטל עלינו, רק שאנו מחוייבים לשלם מהקרקעות שירשנו מאבינו את כל חובותיו, והיות ומלבד החוב שאתה חייב לנו אין לנו קרקעות נוספות, ואילו מה שכבר יש לנו מאבינו דהיינו החוב הרי מטלטלין הוא שאינו משתעבד לבעל חוב, נמצא שבעל החוב מסולק מאתנו, ואין לנו כל ענין שתשלם לו את חובו.

ומה שהיה טוען עוד שמעון שחובו נשתעבד לבעל החוב, או לו עצמו בשביל חיוב אחריותו, אף הוא נסתר, שהרי מטלטלין הן, ואינו משתעבד לתשלום חוב או אחריות.

ונמצא שעדיין לא שילם שמעון את חובו, ותביעת היתומים לפרעון חובו עודה קיימת.

אמר רבא

:

אי פקח אידך

[אם פקח הוא שמעון],

מגבי להו ניהלייהו ארעא

[משלם הוא ליתומים את חובו בקרקע],

והדר גבי לה מינייהו

[ושוב חוזר וגובה אותה בשביל האחריות שיש לו].

כי קרקע זו שהגבה עכשיו ליתומים, אף שלא היתה מעולם בידי האב ולא נשתעבדה לשמעון בשביל האחריות, בכל זאת זכותו היא לגבותה בשביל האחריות, היות וחוב האחריות מוטל היה על האב, ו

כרב נחמן

.

דאמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה

:

יתומים שגבו קרקע בחובת אביהן

וכקרקע זו שגבו אותה עבור החוב שהיה חייב שמעון לאביהם,

בעל חוב חוזר וגובה אותה מהן

.

ז.

שדותיו

:

אמר רבה

:

א. התקינו חכמים מפני תיקון העולם, ש"אין נפרעין מנכסים משועבדים במקום שיש בני חורין".

ב. לווה שמכר חלק מקרקעותיו לראובן, ונשארו בידו קרקעות בני חורין שיכול המלוה לגבות מהם את חובו, וחזר הלווה ומכר את שאר קרקעותיו לשמעון, יכול ראובן לומר לבעל החוב: בשעה שקניתי אני את השדות מן הלווה הרי "הנחתי לך מקום - שדות בני חורין שביד הלוה - לגבות הימנו", ולא היית יכול לבוא ולגבות ממני, שהרי שלי משועבדים ואלו שביד הלווה בני חורין הם, ולכן אף עתה לא תגבה חובך אלא מאותן שדות שהנחתי ביד הלווה הנמצאים עתה ביד שמעון.

ג. לדעת רוב הראשונים, אין דין זה אמור אלא בלווה שמכר קרקע ונשארה קרקע בידו, אבל לוקח מן הלווה שחזר ומכר את הקרקעות שקנה, ונשארה קרקע בידו, אין הלוקח השני יכול לדחות את בעל החוב אצל הלוקח הראשון ולומר לו "הנחתי לך מקום לגבות הימנו", ודינו של המלוה על קרקעותיו של הלוקח השני כמו על קרקעותיו של הלוקח הראשון; ובסוגייתנו יתבאר, שלפעמים אין יכול המלוה לגבות אלא מן הראשון.

ד. שלש מיני שדות הן:

עידית - ממנה גובה ניזק את חובו, אם ימצא כזו בשדותיו של המזיק.

בינונית - ממנה גובה בעל חוב את חובו אם ימצא כזאת, ואם רצה המלוה ליקח דוקא מן הזיבורית נחלקו בו הראשונים אם הדין עמו; רצה הלווה להגבות למלוה מן העידית הדין עמו.

זיבורית - ממנה גובה אשה את כתובתה.

ה. זו שאמרנו "אין נפרעין מנכסים משועבדים במקום שיש בני חורין" או שאינו יכול לגבות מן הלוקח מפני שהלוקח אומר "הנחתי לך מקום לגבות הימנו", היינו אפילו כשהקרקע שביד הלוה או שהיתה ביד הלווה היא זיבורית, וזו שביד הלוקח הראשון היא בינונית.

ראובן שמכר כל שדותיו לשמעון

בבת אחת,

וחזר שמעון ומכר שדה אחת

בינונית

ללוי

ובידו לא השאיר שדה בינונית.

ואתא בעל חוב דראובן

[בא בעל חובו של ראובן המלוה] לגבות את חובו מקרקעות אלו שנשתעבדו לו ביד ראובן, שהרי כבר אין לראובן - שהוא הלוה - קרקע בת חורין לגבות הימנה, מאחר שמכר לשמעון את כל שדותיו -

רצה

בעל החוב -

מזה

[מהקרקעות שביד שמעון בין עידית ובין זיבורית] הוא

גובה

את חובו, ומפני שאומר המלוה לשמעון: "אתה הרי לקחת את כל השדות מיד הלוה, ונכנסת תחתיו להשתעבד לחובי, וכל זמן שאמצא אצלך קרקעות כל שהם משל הלוה, לא אטריח את לוי, שהניח לי מקום לגבות".

רצה

בעל החוב - וכגון שלא מצא אצל שמעון אלא זיבורית -

מזה

[מהקרקע הבינונית שביד לוי] הוא

גובה

את חובו, ומשום שאומר לו בעל החוב ללוי: "אתה הרי לקחת את הבינונית ששעבודי מוטל עליה".

ולא אמרן

, אין אנו אומרים שיכול המלוה לגבות גם מלוי אם ירצה,

אלא דזבנה בינונית

, אלא אם כן קנה לוי את הקרקע הבינונית היחידה שהיתה בידו של שמעון, וכפי שנתבאר הטעם, שהיות ודינו של המלוה לגבות מבינונית, הרי המלוה אומר ללוי: "לקחת את זו ששעבודי מוטל עליה".

אבל זבנה עידית וזבורית

, אם קנה לוי קרקע עידית או זיבורית, אין המלוה יכול לגבות חובו אלא משמעון, ומשום ד

מצי אמר ליה

לוי למלוה:

להכי טרחי

[טרחתי]

וזביני

ארעא דלא חזיא לך

, מלכתחילה דקדקתי לקנות קרקע שאינה ראויה לך, דהיינו עידית או זיבורית.

יתירה מזו:

ובינונית נמי

, אף כשקנה לוי קרקע בינונית

לא אמרן

שיכול המלוה לגבות את חובו גם מלוי,

אלא

באופן

דלא שבק

לוי ביד שמעון

בינונית דכוותה

[לא השאיר לוי ביד שמעון קרקע בינונית כמו זו שהוא קנה].