Ketoubot 90b — le Talmud en français

לפיכך

תנא נמי

ברישא:

הראשונה קודמת לשניה

, ולא שנינו: אם קדמה שניה ותפסה אין מוציאין מידה.

שנינו במשנה:

נשא את הראשונה

ומתה, נשא שניה ומת הוא, שניה ויורשיה [הגובים חוב של כתובה] קודמין ליורשי הראשונה [הגובים "כתובת בנין דכרין"]:

ומבארת הגמרא:

שמע מינה

ממשנתנו

תלת

, שלש הלכות:

א.

שמע מינה

: אין אומרים ש"כתובת בנין דכרין" נגבית רק כאשר זכות זו ניתנת לכל היורשים, וכגון שמתו שתי הנשים קודם למות הבעל, שנוטלים אלו ואלו "כתובת בנין דכרין" -

אלא אפילו אם מתה רק

אחת בחייו

שיש רק לבניה זכות בירושה כדין "כתובת בנין דכרין",

ו

אילו אשה

אחת

מתה

במותו

[אחר מותו] של בעלה, שיורשיה באים לגבות כתובת אמן מכח חוב של האב, ולא מדין ירושת האב -

יש להן

ליורשי האשה שמתה בחייו

"כתובת בנין דכרין

" שהיא ירושה,

ולא חיישינן לאינצויי

[אין חוששים למריבה בין בני שתי הנשים], שמא יאמרו בני האשה השניה: לא תטלו אתם בירושת אבינו מכח דין "יורשים", יותר מאשר אנחנו.

ומפרשת הגמרא

ממאי?

מהיכן יש ללמוד דין זה ממשנתנו?

מדקתני

במשנתנו:

שניה ויורשיה "קודמים" ליורשי ראשונה

, דמשמע: אם אין בירושה אלא כדי כתובת האחת, אז יגבו יורשי השניה את כתובת אמן, ולא יורשי הראשונה.

הרי רק

מיקדם הוא דקדמי

, דין קדימה בעלמא ליורשי השניה כשאין בנכסים כדי שתי הכתובות,

הא איכא

, אבל אם יש בנכסים כדי כתובות שתי הנשים -

שקלי

[נוטלים] יורשי הראשונה בירושה כנגד כתובת אמן מדין "כתובת בנין דכרין", למרות שיורשי השניה אינם זכאים לכך, ואין אנו חוששים למריבה עם יורשי זו שמתה במותו.

ב.

ושמע מינה

עוד ממה ששנינו: שניה ויורשיה קודמים ליורשי ראשונה, דמשמע: אם היה בנכסים כדי שתי הכתובות, יטלו יורשי הראשונה "כתובת בנין דכרין", ואף שהגבילו חכמים תקנה זו שלא יטלו "כתובת בנין דכרין" אלא אם כן יש שם "מותר דינר" לקיים דין ירושה דאורייתא:

ומזה אתה למד:

כתובה

של אשה שמתה אחרי בעלה הנגבית בתורת חוב מנכסי יורשי האב

נעשית "מותר" לחברתה

היא כתובת הבנין דכרין; כלומר: אף אם אותו "מותר דינר" משועבד הוא לכתובת אשה אחרת, חשוב הוא "מותר דינר", וזכאים יורשי האשה המתה ל"כתובת בנין דכרין".

והטעם בזה הוא, משום שבני שתי הנשים עושים מצוה בירושתם לפרוע את חובת אביהן לבני בעלת חוב הכתובה, והיא היא ירושתם; ונמצא שמתקיימת נחלה דאורייתא וחלוקה שוה בין היורשים באותם נכסים הנגבים על ידי יורשי בעלת חוב הכתובה.

ומפרשת הגמרא:

ממאי

, מנין אנו מדייקים מן המשנה שכשיש בנכסים כדי שתי הכתובות בלבד - מקבלים בני הראשונה "כתובת בנין דכרין", ואין צריך שיהא בנכסים דינר נוסף מעבר לשתי הכתובות, כדי שיתקיים באותו דינר ירושה דאורייתא, והרי אפשר שאף אם יש בנכסים כדי לשניהם אין נוטלים בני הראשונה "כתובת בנין דכרין" אלא אם כן יש מותר דינר מעבר לשתי הכתובות?

מדלא קתני

במשנתנו - שמשתמע ממנה שאם יש כדי שתי הכתובות יטלו בני הראשונה "כתובת בנין דכרין" - שדין זה הוא דוקא:

"אם יש שם מותר דינר

".

ג.

ושמע מינה

עוד ממשנתנו ששנינו: שניה ויורשיה קודמין ליורשי ראשונה:

כתובת בנין דכרין לא טרפה ממשעבדי

[אין לטרוף מנכסים משועבדים שביד אחרים בשביל "כתובת בנין דכרין"], היות וזכות "כתובת בנין דכרין" הינה ירושה ["ירתון תנן"], ולא חוב הנגבה מנכסים משועבדים ["יסבון תנן"].

דאי סלקא דעתין

"כתובת בנין דכרין"

טרפה ממשעבדי

כי היא נגבית בתורת חוב ["יסבון תנן"] ולא בתורת ירושה, אם כן

ליתו בני ראשונה ולטרפינהו לבני שניה

[יבואו בני הראשונה ויטרפו את מה שגבו בני השניה], שהרי בני הראשונה הם, וחובם קדם לחוב בני השניה.

מתקיף לה רב אשי

:

ממאי

, מנין לך להוכיח את כל זאת ממשנתנו!? והרי:

א.

דלמא לעולם אימא לך: אחת בחייו ואחת במותו אין להן כתובת בנין דכרין

כדי שלא יבואו לריב ביניהם.

ומאי

הוא זה ששנינו: שניה ויורשיה

"קודמין

" ליורשי ראשונה, דמשמע קדימה בעלמא ואולם לא נפקע זכותם של בני הראשונה אם נותרו נכסים בירושה לאחר גביית בני השניה, ואשר מלשון זה באנו להוכיח ש"אחת בחייו ואחת במותו" יש להן "כתובת בנין דכרין" -

לא כאשר הבנת שבני השניה קודמים ביחס ל"כתובת בנין דכרין" של בני הראשונה, אלא יורשי השניה קודמין ביחס

לנחלה

של יורשי הראשונה

קתני

, שאם נותר בירושה אחר גביית יורשי השניה, יטלו אף יורשי הראשונה עם יורשי השניה נחלה שוה בשוה במותר הירושה. אבל דין "כתובת בנין דכרין אכן לא קיים כאן כלל.

וכי תימא

אם אין המשנה עוסקת בקדימה ל"כתובת בנין דכרין", אלא בקדימת השניה ויורשיה לנחלת יורשי הראשונה, הרי אין משמעות כלל בענין זה לעובדה שהם "יורשי הראשונה", שהרי אין הם באים לירש מכח היותם בני אמם, אלא מכח היותם יורשי המוריש שהוא האב בלבד, ואם כן: שניה ויורשיה קודמין ל

"יורשי הראשונה

" -

למה לי!?

איידי דתנא: "שניה ויורשיה", תנא נמי: "ליורשי הראשונה

", כלומר: היות ולגבי כתובת השניה אנו מתיחסים לבניה כ"יורשיה", שהרי מכחה הם באים ליטול את כתובתה, כך גם לגבי הנחלה ליורשי האב מן הראשונה אנו מתיחסים כ"יורשי הראשונה", ואף שעיקר כוחם בנחלה היא מחמת היותם יורשי האב בלבד.

מוסיף רב אשי ומקשה:

ודקאמרת

להוכיח ממשנתנו, ש

כתובה נעשית מותר לחברתה

, מדלא שנינו בהדיא שיש שם מותר דינר -

דלמא לעולם אימא לך: אין כתובה נעשית מותר לחברתה

.

והכא

הוא דאיכא מותר דינר

[משנתנו כשיש שם מותר דינר] ואף שלא שנתה זאת המשנה כאן, הרי שנויה היא לקמן צא א "היה שם מותר דינר אלו נוטלין כתובת אמן, ואלו נוטלין כתובת אמן". מבארת הגמרא:

ו

דין

אחת בחייו ואחת במותו

אם יש לבני זו שמתה בחייו "כתובת בנין דכרין", או דחיישינן לאינצויי, מחלוקת

תנאי היא

.

דתניא

:

מי שהיה נשוי שתי נשים, והיתה כתובתה של האחת גדולה משל חברתה, ו

מתו

שתי הנשים

אחת

זו שכתובתה מרובה -

בחייו, ואחת

זו שכתובתה מועטת -

במותו

, ואין בנכסים יותר מכדי שתי הכתובות:

בן ננס אומר: יכולין בני הראשונה

[זו שמתה ראשונה]

לומר לבני השניה: אתם

, היות ו

בני בעלת חוב אתם

, ואינכם באים לגבות מדין "כתובת בנין דכרין", הרי כשתיטלו את הכתובה מדין חוב מתקיימת בכתובתכם ירושה דאורייתא שאנו ואתם פורעים מן הירושה את חוב אבינו -

ולכן:

טלו כתובת אמכם

הקטנה

וצאו

מן הירושה, כי את מותר הירושה ניטול אנו מדין "כתובת בנין דכרין", שהרי יש כאן "מותר דינר" בנכסים שגביתם לפרעון חובכם. [ועיין ברש"י שביאר כי בהכרח מדובר כאן שאין מותר דינר מלבד שתי הכתובות].

רבי עקיבא אומר

:

כבר

באותה שעה שמת הבעל בחייה של השניה, ושוב לא יגבו בניה "כתובת בנין דכרין",

קפצה

לה ה

נחלה

מלפני בני הראשונה

מלהיות "נחלת כתובת בנין דכרין" להם לבדם -

ונפלה

הנחלה להיות נחלה דאורייתא כשאר ירושה ואף

לפני בני השניה

, שיטלו בה אף הם שוה בשוה עם בני הראשונה [לאחר שיגבו בני השניה את חוב כתובת אמן]; כלומר: בטלה מכאן "כתובת בנין דכרין", היות ויורשי השניה אינם זוכים ב"כתובת בנין דכרין".

מאי לאו

, האם לא,

בהא קא מיפלגי

בן ננס ורבי עקיבא?

דמר

בן ננס -

סבר

: אפילו

אחת בחייו ואחת במותו, יש להן "כתובת בנין דכרין

"

ומר

רבי עקיבא -

סבר: אחת בחייו ואחת במותו, אין להן "כתובת בנין דכרין

",

וזה הוא שאמר רבי עקיבא: מיד באותה שעה שמת הבעל בחיי השניה, והתברר שלא יזכו בני השניה ב"כתובת בנין דכרין", בטלה מכאן דין "כתובת בנין דכרין".

אמר רבה: אשכחתינהו לרבנן דבי רב דיתבי וקאמרי

[מצאתי את חכמי הישיבה כשהם יושבים ואומרים] לדחות את הפירוש הזה בברייתא:

דכולי עלמא

בין לבן ננס ובין לרבי עקיבא:

אחת בחייו ואחת במותו יש להן

לבני הראשונה

"כתובת בנין דכרין

", ואילו היה שם "מותר דינר" מעבר לשתי הכתובות, אכן לדעת כולם היו זכאים יורשי הראשונה ל"כתובת בנין דכרין" -

אלא שברייתא זו הרי עוסקת באופן שאין שם מותר דינר, שהרי אומרים בני הראשונה לבני השניה: טלו כתובת אמכן "וצאו", כי יותר אין לכם מה לירש שהכל ניטול בכתובת אמנו -

והכא בכתובה

האם היא

נעשית מותר לחברתה, והוא הדין ל

מותר דינר המשועבד ל

בעל חוב

אם נעשה הוא מותר ל"כתובת בנין דכרין" הוא ד

קמיפלגי

.

מר

בן ננס -

סבר: כתובה נעשית מותר לחברתה, והוא הדין לבעל חוב;

והיות ויש כאן מותר דינר שנגבה בכתובת השניה, הרי שבני הראשונה זכאים ל"כתובת בנין דכרין".

ומר

רבי עקיבא -

סבר: אין כתובה נעשית מותר לחברתה והוא הדין לבעל חוב

, והיות ואין כאן מותר דינר אחר, לכן אין גובים בני הראשונה את כתובת אמן.

והיינו שאמר רבי עקיבא: כבר בשעה שמת האב בחיי השניה, ומותר ירושתו הלוא תינתן לאשה השניה בכתובתה, ונמצא מותר הדינר הנצרך ל"כתובת בנין דכרין" משועבד לכתובה, לכן אין זוכין בני הראשונה ב"כתובת בנין דכרין".

ואמינא להו אנא

[ואמרתי להם אני] רבה - לרבנן דבי רב:

ב

מותר דינר המשועבד ל

בעל חוב כולי עלמא

בן ננס ורבי עקיבא -

לא פליגי, דהוי מותר

, כי אף באותו דינר שנפרע לבעל החוב נתקיימה ירושה דאורייתא, שאלו ואלו עושים בו מצוה לפרוע בו את חוב אביהם, וזו היא ירושתם.

כי פליגי

בן ננס ורבי עקיבא - רק

בכתובה

אם נעשית היא מותר, ומשום שאת הכתובה הרי נוטלים היורשים בני השניה בעצמם, ואין הם פורעים חוב אלא נוטלים בתורת גביית חוב, ולא מתקיימת כאן ירושה דאורייתא המתחלקת שוה בשוה בין היורשים בתורת ירושה.

מתקיף לה רב יוסף

על הפירוש שפירשנו בטעמו של רבי עקיבא שהוא משום שאין כאן מותר דינר לקיים בו נחלה דאורייתא:

אי הכי

זו שלמדנו בברייתא

"רבי עקיבא אומר: כבר קפצה נחלה

", דמשמע שבטלה מכאן תורת "כתובת בנין דכרין" אינו בדקדוק, שהרי לדבריך אינו כן, כי אילו היה שם "מותר דינר" הרי אף רבי עקיבא היה מודה שבני הראשונה זכאים ל"כתובת בנין דכרין", ואם כן:

"אם יש מותר דינר

הרי הם נוטלים, ואם לאו אינם נוטלים" -

מיבעי ליה למימר!?

אלא אמר רב יוסף: באחת בחייו ואחת במותו קא מיפלגי

, וכאשר סברנו בתחילה לפרש את מחלוקתם של בן ננס ורבי עקיבא, ואם כן לדעת רבי עקיבא אכן "כבר קפצה נחלה" מבני הראשונה ובטלה מכאן תורת "כתובת בנין דכרין".

והני תנאי

בן ננס ורבי עקיבא החולקים בדין "אחת בחייו ואחת במותו" -

כי הני תנאי

שנחלקו אף הם בדבר!

דתניא

:

נשא את הראשונה ומתה, נשא את השניה ומת הוא

, [היינו "אחת בחייו ואחת במותו"] -

באין בניה של זו

השניה

לאחר מיתה

של אמן,

ונוטלין כתובת אמן

, ואילו בני הראשונה אינם זכאים ל"כתובת בנין דכרין" ואפילו אם היה שם מותר דינר מעבר לשתי הכתובות, אלא חולקים את שאר הירושה שוה בשוה עם בני הראשונה, [הכי סלקא דעתין לפרש].

רבי שמעון אומר

: אף בני הראשונה זכאים ליטול כנגד כתובת אמן מדין "כתובת בנין דכרין", ולכן:

אם יש מותר דינר

מעבר לשתי הכתובות, הרי

אלו נוטלין כתובת אמן, ואלו נוטלין כתובת אמן

.

ואם לאו

שאין שם מותר דינר מעבר לשתי הכתובות, אין בני הראשונה נוטלין כנגד כתובת אמן, אלא

חולקין

בני שתי הנשים

בשוה

את כל מה שנותר לאחר גביית בני השניה את כתובת אמם.

מאי לאו בהא קא מיפלגי

:

דמר

רבי שמעון -

סבר: אחת בחייו ואחת במותו יש להן "כתובת בנין דכרין"

.

ומר

תנא קמא -

סבר: אחת בחייו

ואחת במותו, אין להם "כתובת בנין דכרין"

, ולכן אף אם יש שם מותר דינר לא יטלו בני הראשונה כנגד כתובת אמן.

דוחה הגמרא:

לא

כאשר פירשת את מחלוקת תנא קמא ורבי שמעון, דפליגי בדין "אחת בחייו ואחת במותו" וכפלוגתת בן ננס ורבי עקיבא!

אלא

דכולי עלמא

תנא קמא ורבי שמעון - סברי, ש

אחת בחייו ואחת במותו יש להן "כתובת בנין דכרין

" כשיש שם מותר דינר מעבר לשתי הכתובות.