Ketoubot 89a — le Talmud en français

אף על פי כן -

גובה כתובתה

, ואין הבעל יכול לטעון - "פרעתיך, והחזרת לי את שטר כתובתיך וקרעתיו", כיון שחוב הכתובה הוא "מעשה בית דין ", וכל הטוען אחר מעשה בית דין ואמר "פרעתי" אינו נאמן, והתובע נחשב כמי שאוחז שטר בידו.

אך אם הוציאה כראיה את ה

כתובה, ואין עמה גט,

ו

היא אומרת

גרשני בעלי, ו

אבד גיטי,

ועדיין לא פרע לי את כתובתי.

והוא אומר

אכן גרשתיה אך פרעתי לה את כתובתה, וקרעו לה את הגט, ונתנו לי שובר, ו

אבד שוברי,

וכן בעל חוב, שהוציא שטר חוב

שעברה עליו השמיטה,

ואין עמו

שטר

פרוזבול,

שמסר לפני השמיטה כדי שלא ישמטו חובותיו , וטוען "פרוזבול היה לי ואבד"

\-

הרי אלו לא יפרעו,

כיון שחוששים שמא נפרעה כתובתה, ובבעל חוב - שמא לא היה לו פרוזבול.

רבי שמעון בן גמליאל אומר: מן הסכנה ואילך

, כלומר מזמן שגזרו העובדי כוכבים על המצות, והיו יראים לשמור שטרי גיטיהן, ופרוזבוליהם -

אשה גובה כתובתה שלא בגט, ובעל חוב גובה שלא בפרוזבול

.

גמרא:

שנינו במשנה, שאם הוציאה גט ואין עמו כתובה, גובה את כתובתה, ואין חוששים שמא תוציאנה בשנית ותגבנה.

ומדקדקת הגמרא:

שמע מינה, כותבין שובר.

כלומר - מי שאבד שטרו, והלוה מודה שחייב לו, אלא שאינו רוצה לפרוע לו עד שיחזיר לו את השטר, כדי שלא יוכל לחזור ולתובעו שנית. אמרינן ליה - פרע לו. והוא יכתוב לך שובר שפרעת לו.

דאי אין כותבין שובר,

ואין מחייבים את הלוה לפרוע עד שיחזיר לו המלוה את השטר,

ליחוש דלמא מפקא

[תוציא]

לה לכתובתה

לאחר מות בעלה,

וגביא בה

בתורת אלמנה, ותאמר - מעולם לא גרשני.

וא"כ קשה - הלא קיימא לן במסכת בבא בתרא (קעא' ע"ב) כמאן דאמר "אין כותבים שובר" ואין הלווה מחוייב לפרוע עד שיחזיר לו המלוה את שטרו, ואם כן מדוע הכא חייב הבעל לפורעה ? ומשנינן:

אמר רב,

משנתינו

במקום שאין כותבין כתובה עסקינן,

ובכהאי גוונא אין חשש שתוציא את כתובתה בשנית. ואכן במקום שכותבים כתובה אין הבעל חייב לפרוע לה את כתובתה עד שתביא את השטר.

ושמואל אמר, אף במקום שכותבין כתובה

חייב הבעל לפורעה אפילו אם אין בידה את הכתובה. וקא סלקא דעתך - שכותבים לו שובר על הפרעון כדי שלא תוציא עליו את הכתובה לגבותה בשנית.

ומקשינן:

ו

כי

ל

דעת

שמואל כותבין שובר?!

ומשנינן:

אמר רב ענן, לדידי מיפרשא לי מיניה דמר שמואל

[קיבלתי מפי שמואל לפרש דבריו]: לעולם אף שמואל סבר - אין כותבים שובר, ו

במקום שאין כותבין

כתובה,

ואמר

הבעל -

"כתבתי,

ואיני רוצה לפרוע עד שתחזיר לי את הכתובה",

עליו להביא ראיה

שכתב לה, ואם לא הביא ראיה פורע לה כתובתה.

ו

במקום שכותבין

כתובה,

ואמרה

האשה -

"לא כתב לי,

ואין בידי כתובה להחזיר לבעל",

עליה להביא ראיה

שלא כתב לה, ואם לא הביאה ראיה אינו פורע לה .

ומשנתנו שאמרה - "גובה כתובתה", בין במקום שאין כותבים כתובה ואמר כתבתי, שאינו נאמן, ובין במקום שכותבים כתובה והביאה האשה ראיה שלא כתב לה.

ואף רב

שהעמיד משנתנו במקום שאין כותבים כתובה,

הדר ביה

[חזר בו מדבריו], והעמיד את המשנה בטעמא אחרינא:

דאמר רב, בין במקום שכותבין

כתובה, ו

בין במקום שאין כותבין

כתובה - אם הוציאה

גט

בלא כתובה,

גובה

רק את

עיקר

כתובתה, דהיינו את המנה או המאתים.

ואם הוציאה

כתובה

בלא גט,

גובה

רק את ה

תוספת

כתובה, שהוסיף לה הבעל מרצונו. [ואף במקום שאין כותבים כתובה, היינו רק על עיקר הכתובה, אבל על התוספת לעולם כותב לה כתובה].

וכל הרוצה להשיב, יבא וישיב.

כלומר - כעת אין לחוש לכלום, כיון שאינה גובה אלא בשטר שבידה.

ומקשינן לדברי רב, והלא

תנן

במשנתנו:

"כתובה ואין עמה גט, היא אומרת אבד גיטי, והוא אומר אבד שוברי, וכן בעל חוב שהוציא שטר חוב, ואין עמו פרוזבול, הרי אלו לא יפרעו".

והוינן בה:

בשלמא לשמואל

שאמר בין עיקר ובין תוספת נפרעים על ידי הגט, מובן מדוע אינם נפרעים,

כיון שהוא

מוקי לה

[מעמיד את המשנה]

במקום שאין כותבין

כתובה,

ואמר

הבעל

"כתבתי

לה כתובה, ואיני פורע עד שתחזירנה לי

",

דאמרינן ליה

-

"אייתי ראיה

שכתבת לה כתובה",

ואי לא מייתי ראיה, אמרינן ליה

-

"זיל פרעיה",

ולכן כשהוציאה עליו גט בלא כתובה, ואמר - "פרעתיה על פי הגט", נאמן, ואינו פורע בשנית.

אלא לרב,

מדוע כשהוציאה כתובה שאין עמה גט אינה גובה כלום,

נהי דעיקר לא גביא,

מחשש שמא גבתה אותו כבר על פי הגט, מכל מקום

תוספת

כתובה

מיהא תיגבי?

והרי ודאי שלא גבתה אותה על פי הגט, כיון שלדעת רב "גט גובה עיקר" בלבד?

ומשנינן:

אמר רב יוסף, הכא במאי עסקינן, כשאין שם עדי גירושין.

ולכן נאמן הבעל במה שאמר "פרעתי", ב

מיגו דיכול למימר "לא גירשתיה",