Ketoubot 83a — le Talmud en français

מתניתין:

הכותב לאשתו

-

"דין ודברים אין לי בנכסיך", הרי זה

[היינו הבעל]

אוכל פירות

מנכסיה

בחייה, ואם מתה

-

יורשה

.

ושמא תאמר -

אם כן למה כתב לה "דין ודברים אין לי בנכסיך"

, הרי לא הועיל בדבריו כלום?

יש לומר - שהועיל בכך

שאם מכרה

אשתו את הנכסים, א

ו נתנה

אותם במתנה לאחר - הרי מקחה או מתנתה

קיים

.

ואם

כתב לה

-

"דין ודברים אין לי בנכסיך ובפירותיהן"

,

הרי זה אינו אוכל פירות

בחייה,

כיון שהסתלק מאכילת הפירות.

ואם מתה יורשה,

כיון שמדין ירושה לא סילק את עצמו .

רבי יהודה אומר: לעולם,

אף אם כתב לאשתו - "דין ודברים ... ובפירותיהן", לא הסתתלק אלא מאכילת הפירות עצמן, אך עדיין

אוכל פירי פירות

,

עד שיכתוב לה

-

"דין ודברים אין לי בנכסיך ובפירותיהן, ובפירי פירותיהן עד עולם"

.

ואם

כתב לה

-

"דין ודברים אין לי בנכסיך ובפירותיהן, ובפירי פירותיהן

,

בחייך ובמותך", אינו אוכל פירות בחייה, ו

כן

אם מתה

-

אינו יורשה.

אך

רבי שמעון בן גמליאל אומר,

אפילו אם כתב לה "בחייך ובמותך", בכל אופן

אם מתה יירשנה

. מפני ש

סבר רשב"ג שירושת הבעל מדאורייתא , ואם כן הרי הוא

מתנה

על מה שכתוב בתורה, וכל המתנה על מה שכתוב בתורה תנאו בטל

. אבל לעניין אכילת פירות, כיון שמתקנת חכמים הן, מועיל התנאי.

גמרא:

תני רבי חייא

בריש משנתינו -

"האומר לאשתו",

ולא "הכותב לאשתו". ללמדנו שבאמירה בעלמא יכול להסתלק, בלא שום קניין וכתיבה. ומקשה הגמרא:

וכי כתב לה הכי,

וכל שכן אם אמר לה לשון "דין ודברים",

מאי הוי?

והרי לשון זו אינה מועילה?

וה

ראיה - מהא ד

תניא

לגבי שדה של שותפים - שותף

האומר לחבירו: "דין ודברים אין לי

[כלומר לא יהיה לי]

על שדה זו

שאנו שותפים בה,

ואין לי עסק בה, וידי מסולקת הימנה, לא אמר כלום"

.

ואם כן הכא נמי היאך מועיל לומר לשון "דין ודברים: " כדי לסלק את הבעל מאכילת פירות?

ומתרצת הגמרא:

אמרי דבי רבי ינאי

: משנתינו עוסקת

ב

מקרה שהיה הבעל

כותב לה

"דין ודברים וכו'",

ועודה ארוסה

.

ובמקרה זה מועיל סילוקו, כיון שעדיין לא זכה בנכסים עד הנישואין, וכל זמן שלא זכה בנכסים יכול להסתלק מהם.

כד

ינו של

רב כהנא. דאמר רב כהנא

-

נחלה הבאה לאדם ממקום אחר,

כלומר שאיננה ירושה מאבותיו , אלא שאמורה לבא לו על ידי מעשיו, כגון נכסי אשתו הבאים לרשותו על ידי הנישואין.

אדם מתנה עליה שלא יירשנה,

היינו יכול להסתלק ממנה ולומר "דין ודברים אין לי בה". ולכן במשנתינו שעדיין לא זכה בנכסים מועילה לשון "דין ודברים כדי לסלקו. .

וכד

ינו של

רבא. דאמר רבא

-

האומר אי אפשי בתקנת חכמים, כגון זו, שומעין לו.

ומבארת הגמרא -

מאי "כגון זו"?

כדרב הונא אמר רב. דאמר רב הונא אמר רב: יכולה אשה שתאמר לבעלה "איני ניזונת

משלך,

ואיני עושה

לך אלא לעצמי".

והכא נמי כיון שזכייתו בנכסי אשתו מקורה מתקנת חכמים שתקנו לטובתו, יכול להתנות עליה שלא ירשנה, ולומר אי אפשי בתקנת חכמים.

ומקשה הגמרא:

אי הכי,

אם אכן כך הוא שיכול אדם לומר "אי אפשי בתקנת חכמים",

אפילו נשואה נמי

יוכל להסתלק, על ידי שיאמר "אי אפשי בתקנת חכמים, שתקנו לטובתי שאוכל פירות", ומדוע הוצרכנו להעמיד בכותב לה בעודה ארוסה?

ומתרצת הגמרא:

אמר אביי

: ב

נשואה

אינו יכול להסתלק אפילו על ידי לשון "אי אפשי בתקנת חכמים", כיון ש

ידו כידה,

וכבר זכה בנכסים לענין הפירות, ולא מועיל בזה סילוק אלא קנין גמור.

מה שאין כן בתקנת מזונות, כיון שעדיין לא זכתה במזונות, יכולה לומר "איני ניזונת ואיני עושה".

ואגב אורחא מביאה הגמרא את דברי רבא שחלק על אביי בגדר זכיית הבעל בנכסי אשתו:

רבא אמר: ידו

של הבעל

עדיפא מידה

של האשה. ו

נפקא מינה, לשומרת יבם

.

איבעיא להו

: הסתפקו התלמידים בבית המדרש: האומר לחברו "דין ודברים אין לי על שדה זו", ו

קנו מידו

על דבריו בקנין סודר .

מהו?

האם התכוין להקנות את גוף הקרקע על ידי הקנין, ובמקרה זה אכן נקנית הקרקע. או דלמא, כונתו בקנין היתה רק לקיים את דבריו שאמר "דין ודברים", ומכיון שלשון זו אינה מועילה, לא הועיל גם הקנין. .

אמר רב יוסף

: במקרה זה ודאי ש

מ

לשון

"דין ודברים" קנו מידו.

ולשון זו לא מועילה.

אך

רב נחמן אמר

: ודאי שאם עשו קנין, הרי ש

מגופה של קרקע קנו מידו.

ומועיל הקנין.

אמר אביי: מסתברא מילתא דרב יוסף

שאמר שלא מועיל הקנין -