Ketoubot 73a — le Talmud en français

לא תימא טעמיה דרב

[אל תאמר: טעמו של רב] שצריכה ממנו גט, מ

כיון שכנסה סתם,

ולא חזר על תנאו בשנית, שמא

אחולי אחליה לתנאיה

[מחל על התנאי] . וחייב לתת לה כתובה אם רוצה לגרשה .

אלא טעמא דרב, לפי שאין אדם עושה בעילתו בעילת זנות

. דהיינו, אף על פי שעדיין מקפיד הוא על תנאו, מכל מקום אינו רוצה שתהא ביאתו ביאת זנות, ולכן בועל לשם קידושין .

ברם, אינו חייב לתת לה כתובה , כיון שעדיין עומד הוא בתנאו שלא יהיו עליה נדרים, ונמצא שהיא גורמת לעצמה את הגירושין. ובכל מקום שהאישה גורמת לעצמה את גירושיה אינה נוטלת כתובה .

ומקשינן: אם נאמר שנחלקו רב ושמואל בסברא זו, האם אדם עושה בעילתו בעילת זנות, או לא,

הא

כבר

פליגי בה חדא זימנא.

[כבר נחלקו בזה במקום אחר], ומדוע שבו ונחלקו בסוגיין?

והיכן נחלקו:

דאתמר

[נאמרה מימרא בבית המדרש]:

קטנה

יתומה, שנישאת על ידי אמה ואחיה, וקידושיה מדרבנן, ונפקא מינה

ש

יכולה למאן בקידושיה ולצאת בלא גט. אך היא

לא מיאנה. והגדילה.

ואחר שגדלה בא עליה בעלה הראשון. ומיאנה בו, ו

עמדה ונישאת

לאחר.

רב אמר: אין צריכה גט משני.

כיון שאדם יודע שאין קידושי קטנה כלום, ואינו רוצה לעשות בעילתו ביאת זנות, לכן כשגדלה ובא עליה בעלה הראשון היה בדעתו לקדשה בביאה זו קידושין גמורים . ולכן לא הועיל לה מה שמיאנה בו לאחר מכן, והרי היא אשת איש, ואין תופסים בה קידושי השני.

ושמואל אמר: צריכה גט משני.

כיון שכל הבועל על דעת קידושין הראשונים בועל, ולא התכוון בעלה הראשון לקדשה בביאתו בה, וכיון שלא היו נשואיה אלא מדרבנן, לכן תפסו בה קידושי השני.

אך מודה שמואל שאסורה לשני מדרבנן, כמבואר במסכת נדה. (נב א).

ואם כן, אכתי קשה לשם מה נחלקו רב ושמואל שנית גם בסוגיין?

ומשנינן:

צריכא!

דאי אתמר בההיא,

אם היו רב ושמואל נחלקים רק גבי קטנה שלא מיאנה,

הוא אמינא - דוקא

בההיא קאמר רב

שבועל לשם קידושין,

משום דליכא תנאה.

[שלא התנה שלא יהיו קידושין], ולכן ודאי שכאשר חזר ובעלה כשגדלה, התכוון לבעול לשם קידושין, שהרי הכל יודעים שאין במעשה קטנה כלום.

אבל בהא

[במקדש את האשה בתנאי שאין עליה נדרים וכנסה סתם],

דאיכא תנאה, אימא מודי ליה לשמואל

, שאינו רוצה להפר תנאו, שאין הוא חפץ באשה נדרנית, ואינה מקודשת.

ואי אתמר בהא,

ואם היו רב ושמואל נחלקים רק בנידון דידן, כשהתנה בפירוש,

הוא אמינא - רק

בהא קאמר שמואל

שאינה מקודשת, כיון שהתנה בפירוש.

אבל בהך,

היינו בקטנה שלא מיאנה,

אימא מודי ליה לרב,

שאין אדם עושה בעילתו ביאת זנות.

ולכן

צריכא

. [הוצרכו רב ושמואל לחלוק פעמיים].

הקשתה הגמרא לדברי שמואל:

תנן

במשנתינו:

"כנסה סתם, ונמצאו עליה נדרים, תצא שלא בכתובה".

מדייקת הגמרא -

כתובה הוא דלא בעיא, הא גיטא בעיא.

מאי לאו

[האם לא מדובר] כש

קידשה על תנאי וכנסה סתם?!,

ומבואר, שצריכה גט, כדעת רב.

תיובתא דשמואל!