Ketoubot 70a — le Talmud en français

רבי מאיר

במשנתנו,

היא! דאמר "מצוה לקיים דברי המת".

ולכן עלינו לחשוב תמיד מה היה רצון הנפטר.

אמר רב חסדא, אמר מר עוקבא: הלכתא, בין שאמר "תנו

שקל

", ובין שאמר "אל תתנו

אלא שקל",

נותנין להם כל צורכם.

ומקשינן: מדוע כשאמר - "אל תתנו להם אלא שקל" נותנים להם כל צורכם?

הא קיימא לן הלכה כרבי מאיר, דאמר "מצוה לקיים דברי המת",

והרי המת ציוה לתת להם רק שקל לשבוע ולא יותר

!?

ומשנינן:

הני מילי

שיש לנו להקפיד על מילוי דבריו, בצואתו אודות

מילי אחרניתא

[בענינים אחרים בעלמא].

אבל בהא,

בענין מזונות בניו,

מינח ניחא ליה

לאביהם המת שיתנו להם כל צרכם.

והא דאמר הכי

["אל תתנו להם אלא שקל"],

לזרוזינהו הוא דאתא.

שלא יתעצלו בחיפוש אחר מזונותיהם.

תנן התם: הפעוטות, מקחן מקח וממכרן מכר במטלטלים.

אבל בקרקעות לא, עד שיביא שתי שערות. ואם בא למכור נכסי אביו שנפלו לו בירושה, אינו יכול למוכרם עד שיהיה בן עשרים.

אמר רפרם: לא שנו

שיכולים הפעוטות למכור בעצמם את מטלטליהם

אלא שאין שם אפוטרופוס

שאחראי למחייתם.

אבל

אם

יש שם אפוטרופוס, אין מקחן מקח ואין ממכרן מכר.

ממאי

[מנין למד רפרם את דבריו]?

מדקתני

במשנתנו -

"אין מעשה קטנה כלום".

ועל כרחך משום שיש שם אפוטרופוס.

ו

מקשינן:

דלמא היכא דאיכא שליש שאני!

כיון שפירש האב בפירוש מה יעשה השליש ברכוש, אין לנו לשנות מכך. אך באפוטרופוס שלא צווהו האב בפירוש מה יעשה ברכוש, דילמא יכולים הפעוטות למכור, שהרי אף האפוטרופוס ימכור לבסוף לצורך מזונותיהם, ואין זה שינוי מצות המת

!?

ומשנינן:

אם כן,

שהטעם במשנה הוא משום שנצטוה השליש מה לעשות ברכוש,

ליתני "אבל בקטנה

-

יעשה שליש מה שהושלש ביד ו".

מאי,

מדוע נקטה המשנה בלשון

"אין מעשה קטנה כלום"?!

שמע מינה,

ש

אפילו בעלמא,

כל מקום שיש אפוטרופוס - אין מעשה קטנים כלום!

הדרן עלך פרק מציאת האשה

--- title: "חברותא - כתובות — פרק שביעי - המדיר" source: "https://www.toratemetfreeware.com/online/f02351.html#HtmpReportNum0007L5" chapteranchor: "HtmpReportNum0007L5" --- פרק שביעי - המדיר

Оригинал главы פרק שביעי - המדיר

פתיחה לפרק המדיר את אשתו

לעיל, במהלך המסכת, התבארו חיובי הבעל כלפי אשתו, ובהם חיובו לקיים מצות עונה, חיובו לזון את אשתו, ולהלבישה, וחיובים נוספים.

כמו כן, התבאר, שהבעל המורד מלקיים את חיוביו כלפי אשתו, קנסוהו חכמים שיוסיף על כתובתה שלשה דינרים בכל שבוע, עד ששה חדשים. ואם עמד במרדו, יוציא ויתן כתובה.

אך דוקא במורד, המתחמק מלקיים חיובו כלפי אשתו, התעסקו עמו חכמים, אולי יחזור ממרדו, ויקיימנה תחתיו. אך אם הוא אינו מתחמק, אלא מודיע במפורש - "איני משמש עמה", או "איני זן אותה", חייב הוא להוציאה מיד, וליתן לה כתובתה.

ואם הדיר את עצמו בנדר מהנאת תשמיש המיטה, הרי כיון שכעת אינו מורד מדעתו, אלא אסור לו לבעול אותה מחמת נדרו, נתנו לו חכמים קצבה: שבוע לבית שמאי, או שבועיים לבית הלל. ויתר מכן, יוציא, ויתן כתובה.

והטעם לשיעור הקצבה - כיון שאף באשה רגילה תיתכן אפשרות שלא תבעל לו שבוע, כגון בנדה, או שבועיים, ביולדת, הרי אין כאן הפקעה גמורה של חיובי האישות שמחוייב לה הבעל. אך בבמקום שיש הפקעה גמורה של חיובי האישות, עליו להוציאה מיד.

וכמו כן, לאו דוקא כשמונע ממנה דבר שהוא מחוייב לה, אלא אם אינו מאפשר לה לחיות כראוי, כגון שמונע ממנה תכשיטים, חייב הוא להוציאה מיד.

וגם במניעה זו, אם אינו מונע אותה מדעתו, אלא "איסורא רמיא עליו", כגון שנדר נדר באופן שאינו מאפשר לה תכשיטים, נתנו לו חכמים קיצבה, באופן שלא תהיה הפקעה גמורה.

ובנידון זה עסקינן בפרקין - כאשר מונע מאשתו את חיוביו כלפיה, או שמונע ממנה לחיות כראוי, על ידי נדר, מהי הקצבה שקצבו לו חכמים שיכול להשהותה תחתיו.

מתניתין:

המדיר את אשתו מליהנות לו,

היינו שאסר עליה באיסור נדר ליהנות מנכסיו , ואינו יכול לזונה - כיצד הוא יקיים את חיוב המזונות המוטל עליו ?

עד שלשים יום

,

יעמיד פרנס.

היינו שליח שיפרנסה.

ובגמרא יבואר כיצד התירו לו לזונה על ידי שליח, הלא השליח בא מכחו, והיא נהנית ממנו.

יתר מיכן, יוציא

,

ויתן כתובה.

והטעם - יבואר בגמרא.

רבי יהודה אומר: בישראל,

שאם יגרשנה יכול לחזור ולישאנה,

חדש אחד

-

יקיים. ושנים

-

יוציא, ויתן כתובה.

וכדעת תנא קמא. ובגמרא יבואר במה נחלקו.

אך

בכהן

שאינו יכול להחזיר את גרושתו, נתנו לו חכמים זמן מרובה, כדי שיוכל להתחרט בינתיים ולהפר את נדרו,

ולכן,

שנים

-

יקיים, ו

רק לאחר

שלשה

חדשים -

יוציא ויתן כתובה.

המדיר את אשתו, שלא תטעום אחד מכל הפירות

[ויכול יכול לאסור עליה כל פירות שבעולם, על אף שאין אדם יכול לאסור את חברו בדבר שאינו שלו, בכגון שנדרה היא שלא לאכול אחד מכל הפירות, והוא קיים לה את נדרה ].

ולכן לדעת תנא קמא -

יוציא ויתן כתובה

, לאלתר. ואין לנו להמתין בזה שלשים יום, כיון שאם היא רוצה שיוציאנה, לא תבקש פתח לנדרה. ורק היכן שנדר הבעל יש לנו להמתין עד שימצא פתח לנדרו .

רבי יהודה אומר: בישראל,

שיכול להחזירה אם תתגרש -

יום אחד

-

יקיים, שנים

-

יוציא ויתן כת ובה.

ובכהן,

שאין הוא יכול להחזיר גרושתו -

שנים, יקיים. שלשה, יוציא ויתן כתובה.

וכן

המדיר את אשתו שלא תתקשט באחד מכל המינין,

וכגון שנדרה היא וקיים לה את נדרה -

יוציא

לאלתר,

ויתן כתובה.

רבי יוסי אומר: ב

נשים

עניות,

יוציא ויתן כתובה, רק באופן

שלא נתן קצבה.

היינו שנדרה שלא תתקשט לעולם, וקיים לה את נדרה.

ו

בנשים

בעשירות,

שדרכן להתקשט לעיתים מזומנות, די בכך שנדרה ל

שלשים יום,

וקיים לה את נדרה, כדי לחייבו להוציאה.

גמרא:

במשנה מבואר, שאם הדירה מנכסיו חל הנדר, ואינו יכול לזונה.

ומקשינן:

וכיון דמשועבד לה

למזונות,

היכי מצי מדיר לה

? וכי

כל כמיניה

[כיצד יש בכוחו]

דמפקע לה לשיעבודה

?

וה

רי

תנן

: האשה שאמרה לבעלה -

"קונם שאיני עושה לפיך",

כלומר - אסרה את מעשי ידיה על בעלה,

אינו צריך להפר

את נדרה, כיון שאין הנדר חל בדבר שמשועבדת לו.

ומדייקת הגמרא:

אלמא, כיון דמשעבדא ליה

למעשי ידיה,

לאו כל כמינה דמפקע ליה

לשיעבודיה.

ו

הכא נמי,

כשהדירה מנכסיו,

כיון דמשועבד לה

לזונה,

לאו כל כמיניה דמפקע לה לשיעבודה.

ואם כן, מדוע חל הנדר, וחייב לזונה רק על ידי פרנס ?

ומתרצת הגמרא:

אלא, מתוך שיכול לומר לה "צאי מעשה ידיך במזונותיך",

היינו קחי את מעשי ידיך השייכים לי במקום מזונותייך -