Ketoubot 68a — le Talmud en français

בטלי כסף או בטלי זהב

[שמעתי שהיו שואלים אותו - האם תרצה לסעוד במפות פשתן לבנות, או במפות משי צבועות].

אמר

רבי חנינא:

היינו דאמר רבי אלעזר

-

בואו ונחזיק טובה לרמאין, שאלמלא הן, היינו חוטאין בכל יום. שנאמר

(דברים ט"ו)

"וקרא עליך אל ה', והיה בך חטא".

אבל עכשיו שיש רמאים, הם הגורמים לנו שלא ניתן צדקה לכל אחד .

ותני רבי חייא בר רב מדיפתי: רבי יהושע בן קרחה אומר

-

כל המעלים עיניו מן הצדקה, כאילו עובד עבודת כוכבים.

ומנלן זאת? -

כתיב הכא

(דברים ט"ו) גבי צדקה,

"השמר לך פן יהיה דבר עם לבבך בליעל". וגומר.

וכתיב התם

(דברים י"ג) גבי עבודה זרה -

"יצאו אנשים בני בליעל".

מה להלן עבודת כוכבים, אף כאן עבודת כו כבים.

תנו רבנן: המסמא את עינו, והמצבה את בטנו, והמקפח את שוקו,

ומרמה את הציבור כאילו יש בו מום כדי שיתנו לו צדקה,

אינו נפטר מן העולם עד שיבא לידי כך.

המקבל צדקה ואין צריך לכך, סופו אינו נפטר מן העולם עד שיבא לידי כך

.

תנן התם

: מי שיש לו מאתיים זוז, לא יטול לקט שכחה ופאה. אך אם אין לו מאתיים זוז,

אין מחייבין אותו למכור את ביתו ואת כלי תשמישו

להשלים למאתיים, אלא נוטל לקט שכחה ופאה.

ומקשינן:

ו

כי

לא

כופין אותו למכור?!

והתניא: "היה משתמש בכלי זהב ישתמש בכלי כסף, בכלי כסף ישתמש בכלי נחושת".

ומוכח שמחייבים אותו למכור את כליו להשלים למאתיים זוז? ומשנינן:

אמר רב זביד, לא קשיא. הא

דמחייבים אותו להשתמש בכלים פשוטים -

במטה ושולחן.

ו

הא

דאין כופין אותו למכור -

בכוסות וקערות.

והוינן בה:

מאי שנא כוסות וקערות, דלא

מחייבים אותו למכור, משום

דאמר "מאיסי לי",

הרי

מטה ושולחן נמי אמר לא מקבל עילואי?

אמר רבא בריה דרבה

: רק

במחרישה

דכספא

מחייבים אותו למכור, כיון שדבר זה ודאי אינו מאוס. אך שאר כליו אין מחייבים אותו למכור.

רב פפא אמר: לא קשיא. כאן קודם שיבא לידי גיבוי. כאן לאחר שיבא לידי גיבוי.

[כלומר, הא דתנן "אין מחייבים", מדובר כשבא לגבות לקט שכחה ופאה, ואין לו מאתיים זוז, אזי אין מחייבים אותו למכור כדי להשלים למאתיים.

והא דתנן "מחייבים" - מדובר במקרה שגבה לקט שכחה ופאה, ואחר כך נודע שהיו לו מאתיים זוז באותה שעה, ובאין בית דין לגבות ממנו מה שנטל שלא כדין, ואז אם אין לו מחייבים אותו למכור את כלי תשמישו. רש"י ].

מתניתין:

תקנו חכמים, שאם מת האב והניח אחריו בת שאינה נשואה, חייבים היורשים להשיאה, ולתת לה נדונייה מנכסי הירושה.

ומשנתנו באה ללמד, שאין היורשים יכולים לצאת ידי חובתם בנדוניה של חמישים זוז, אלא עליהם לפסוק לה נדוניה כפי הראוי לה.

יתומה

קטנה

שהשיאתה אמה או אחיה מדעתה

, וכתבו לה כתובה

במאה או בחמשים זוז

[ומדובר כשסכום זה הוא פחות ממה שראוי לה],

יכולה היא משתגדיל להוציא מידן מה שראוי להנתן לה

. אפילו אם כשהיתה קטנה התרצתה במה שכתבו לה .

וכיצד שמין מה שראוי לה?

רבי יהודה אומר: אם השיא

אביה

את הבת הראשונה

לפני מותו,

ינתן לשניה כדרך שנתן לראשונה.

וחכמים אומרים: פעמים שאדם עני והעשיר, או עשיר והעני,

ולכן אין לשום לפי הבת הגדולה,

אלא שמין את הנכסים ונותנין לה

כפי שדרך האנשים שיש להם עושר כזה, לתת לבנותיהם .

גמרא:

אמר שמואל: לפרנסה [בת יתומה שבאה להנשא, ויש לדון מהו סכום הנדונייה המגיע לה מנכסי אביה] -

שמין באב,

אם היה קמצן או ותרן, ונותנים לה נדונייה לפי אותו אומד.

מיתיבי

לשמואל מברייתא, ששנינו בה:

הבנות ניזונות ומתפרנסות מנכסי אביהן.

כיצד?

-

אין אומרים אילו אביה

היה

קיים, כך וכך היה נותן לה.

אלא, שמין את הנכסים, ונותנין לה.

ומדייקת הגמרא:

מאי לאו,

האם אין הכונה במה שאמרה הברייתא "מתפרנסות", היא לנדוניה, הנקראת

"פרנסת הבעל",

ושנינו בברייתא ש"שמין את הנכסים", שנותנים לה לפי ערך הנכסים, ולא כדברי שמואל שנותנים לה לפי אומד הדעת של האב?

אמר רב נחמן בר יצחק: לא!

הברייתא עוסקת

בפרנסת עצמה

[מזונותיה כשהיא אצל האחים].

ומקשינן:

הא

שתי לשונות נפרדות -

"ניזונות" ו"מתפרנסות"

-

קתני

בברייתא!

מאי לאו,

האם לא שינה התנא, וכפל את לשונו, אלא להשמיענו -

אחת פרנסת הבעל, ואחת פרנסת עצמה,

בכולן "שמים את הנכסים", ולא את דעת האב!?

ומשנינן:

לא! אידי ואידי,

זו וזו [דהיינו, כפל הלשונות "ניזונות" ו"מתפרנסות"] מדובר בהן רק

בפרנסת עצמה,

ולא בנדוניה.

ולא קשיא

כפל הלשונות.

הא

["ניזונות", מדובר]

באכילה ובשתיה.

והא

["ומתפרנסות", מדובר]

בלבושא וכיסויא.

והשיעור הוא כמבואר לעיל, סד ב, לגבי עני. ואילו בעשיר הוא לפי כבודו.

וממשיכה הגמרא לדון בדברי שמואל:

תנן

במשנתנו:

"וחכמים אומרים: פעמים שאדם עני והעשיר, או עשיר והעני. אלא שמין הנכסים ונותנין לה".

והוינן בה:

מאי עני, ומאי עשיר?

אי נימא "עני"

פירושו

עני בנכסים,

ו

"עשיר"

פירושו

עשיר בנכסים.

ובזה סברו רבנן שאין שמין לה כפי שנתן לבת הראשונה, אלא "שמים את הנכסים", דהיינו, שמין את דעת האב, כשמואל, אם הוא קמצן או ותרן.

מכלל

זה אתה למד,

דתנא קמא

[רב יהודה], שחלק עליהם,

סבר,

ש

אפילו

היה

עשיר, והעני,

בכל זאת,

כדמעיקרא יהבינן לה,

כשעת עושרו.

והרי אי אפשר לפרש כך, ד

הא לית ליה!

הרי אין לו, ואיך יתן מה שאין לו?!

אלא לאו,

בהכרח, שכונת חכמים באומרם

"עני"

-

עני בדעת

[קמצן].

"עשיר"

-

עשיר בדעת

[ותרן].

וקתני

במשנתנו שאפילו הכי אין שמין בדעתו כפי שהיתה ידועה לנו, כי שמא השתנתה דעתו, אלא

"שמין את הנכסים, ונותנין לה".

אלמא, לא אזלינן בתר אומדנא!

ותיובתא דשמואל,

שאמר - "שמין באב"?

ומשנינן:

הוא דאמר

[שמואל סבר],

כרבי יהודה.

דתנן

במשנתינו -

"רבי יהודה אומר, אם השיא בת הראשונה

-

ינתן לשניה כדרך שנתן לראשונה".

אלמא הכל תלוי באומדן דעת האב, כמה הוא נותן לבנותיו.

ו

מקשינן: אם כן,

נימא

שמואל -

"הלכה כרבי יהודה"!

ומדוע אמר את דבריו בלשון חידוש, "לפרנסה - שמין באב"?

ומשנינן:

אי אמר

שמואל

"הלכה כרבי יהודה", הוה אמינא דוקא

כש

השיא

את

ה

ראשונה,

דגלי דעתיה

כמה הוא נותן, אז הולכים לפי אומד דעת האב.

אבל

אם

לא השיאה, לא.

אין שמין את דעתו, אלא נותנים לפי הנכסים.

קא משמע לן

שמואל, ד

טעמא דרבי יהודה

משום

דאזלינן בתר אומדנא. לא שנא השיאה, ולא שנא לא השיאה.

והאי דקתני "השיאה"

-

להודיעך כחן דרבנן. דאף על גב דהשיאה

לראשונה,

וגלי דעתיה

כמה הוא רוצה ליתן לנדוניית בתו, בכל זאת, בנישואי בתו השניה, שהיו לאחר שהוא מת -

לא אזלינן בתר אומדנא.

אמר ליה רבא לרב חסדא: דרשינן משמך "הלכה כרבי יהודה".

אמר לו: יהא רעוא, כל כי הני מילי מעלייתא

-

תדרשו משמאי

[יהי רצון, שאת כל הדברים הטובים, כמו דבר זה, תאמרו בשמי].

ו

מקשינן:

מי אמר רבא הכי?!

והתניא: רבי אומר: בת הניזונת מן האחין נוטלת

בנדוניתה

עישור נכסים.

ואמר רבא, הלכתא כרבי!

אלמא לא סבר רבא כרבי יהודה, ששמין דעת האב?

ומשנינן:

לא קשיא.

הא,

זה שאמר רבא "הלכה כרבי יהודה", הוא בכגון

דאמידניה

[שהיכרנו את דעתו אם הוא קמצן או וותרן, לפי שגר בינינו], ואז יש לנו אפשרות לשום את דעתו, ולכן אמר רבא שנותנים לה לפי אומד הדעת של אביה.

הא,

זה שאמר רבי שנותנים עישור נכסים - ב

דלא אמידניה,

שאין לנו אפשרות לאמוד את דעתו, כיון שאינו גר בינינו.

הכי נמי מסתברא

שבמקום שמכירים את האב אומדים בדעתו של האב.

דאמר רב אדא בר אהבה: מעשה ונתן לה רבי, אחד משנים עשר

בנכסים.

ולכאורה

קשיין

דברי רבי

אהדדי?

אלא לאו, שמע מינה

שיש לחלק את חילוקנו:

הא דאמידניה,

שמכירים את האב - נותנים לפי אומד דעתו,

הא דלא אמידניה,

שאין אנו מכירים דעתו, נותנים לפי ערך הנכסים.

ומסקינן: אכן,

שמע מינה.

ועתה דנה הגמרא בדינו של רבי:

גופא, אמר רבי: בת הניזונת מן האחין

-

נוטלת עישור נכסים

לנדונייתה.

אמרו לו

חכמים

לרבי: לדבריך, מי שיש לו עשר בנות ובן

-

אין לו לבן במקום בנות כלום?!

אמר להן

רבי:

כך אני אומר: ראשונה

[והניחה הגמרא, שכונתו של רבי היא לבת הנישאת ראשונה]

נוטלת עישור נכסים. שניה

נוטלת עישור

במה ששיירה

הראשונה.

ושלישית במה ששיירה

השניה.

ואולם, לאחר שנטלו כל אחת בשעת נישואיה את העישור ממה שהשאירה חבירתה, הרי הן

חוזרות וחולקות

ביניהן את הסכום הכללי שקיבלו כולן ביחד,

בשוה

. כך שכל אחת מקבלת "עישור נכסים" בשווה.