Ketoubot 65a — le Talmud en français

דאמר רבי אלעזר

:

אין בית דין פוסקין יינות לאשה

.

אשה שמת בעלה, ובית דין פוסקין לה מזונות מנכסי היתומים, אין בית הדין פוסק לה יין, היות שהיין מרגילה לתאות תשמיש.

ואם תאמר

: והרי כתיב

"אלכה אחרי מאהבי, נותני לחמי ומימי, צמרי ופשתי

,,,

שמני ושקויי

".

וקא סלקא דעתין ש"שקויי" הוא דבר שמשקין אותו, ובהכרח שהוא יין, שהרי כבר הזכיר הכתוב מים ["מימי] ", ומוכח מהפסוק הזה שדרכה של אשה לשתות יין!?

יש לומר, ש"שקויי" היינו

דברים שהאשה משתוקקת עליהן, ומאי נינהו תכשיטין

, ולא יין.

דרש רבי יהודה איש כפר גבוריא, ואמרי לה: איש כפר גבור

חיל

[יש אומרים שהיה מהכפר גבור חיל]:

מנין שאין פוסקין יינות לאשה?

שנאמר

אצל חנה, כשעלתה עם אלקנה בעלה למשכן שילה:

"ותקם חנה אחרי אָכְלָה

בשילה, ואחרי שָׁתֹה

".

הרי שאמר הכתוב

"שָׁתֹה

" בלשון זכר, דהיינו שבעלה אלקנה בלבד שתה,

ולא "שתת

" חנה.

ותמהה הגמרא על הדיוק הזה מלשון הכתוב:

אלא מעתה

, הא דכתיב באותו הפסוק "אכלה", כמו כן יש לנו לדייק "אכלה"

ולא "אכל

", האם

הכי נמי

תאמר שרק חנה אכלה, ואילו אלקנה לא אכל!?

ומשנינן:

אנן

, שאנו דורשים ממלת "שתה", היינו

מ

שום

דשני קרא בדבוריה

[שינה הכתוב לשונו]

קאמרינן

. שהרי:

מכדי, בגוה קא עסיק ואתי

[הרי הפסוק עוסק בחנה], וכמו שנאמר "ותקם חנה". ואם כן,

מאי טעמא שני

, למה שינה הכתוב לכתוב "שתה" בלשון זכר -

ובהכרח,

שמע מינה "שתה

" אלקנה,

ולא "שתת

" חנה.

אבל בכך אין תימה, שהכתוב, העוסק בחנה יאמר "אכלה", שיש לדורשו בלשון נקיבה, ולא יזכיר את בעלה שאכל עמה.

מיתיבי

מהא דתניא: אם היתה

רגילה

בשתיית יין,

נותנין לה

יין. הרי שפוסקין יינות לאשה!? ומשנינן: אשה ה

רגילה

בשתיית יין

שאני

, כי מאחר שאינו חידוש אצלה, רגילה היא בו, ואינו מזיח את לבה.

דאמר רב חיננא בר כהנא, אמר שמואל

:

אשה ה

רגילה

בשתיית יין -

נותנין לה כוס אחד

. אשה

שאינה רגילה

בשתיית יין -

נותנין לה שני כוסות

. ומפרש לה ואזיל.

מאי קאמר

שמואל, והרי איפכא מסתברא!?

אמר

פירש

אביי: הכי קאמר

שמואל:

אם

רגילה

היא לשתות יין

בפני בעלה שני כוסות

, כשהיא

שלא בפני בעלה, נותנין לה כוס אחד

בלבד.

ואם

אינה רגילה

לשתות

בפני בעלה

שני כוסות יין,

אלא כוס אחד

בלבד, אז

שלא בפני בעלה

-

אין נותנין לה כל עיקר

.

ואי בעית אימא

ליישב את הקושיא מן הברייתא, דתניא "רגילה, נותנין לה":

רגילה

-

נותנין לה

יין

ל"ציקי קדירה

" [להטעים את התבשיל], ולא לשתות.

דאמר רבי אבהו אמר רבי יוחנן

:

מעשה

ב

אלמנה, שהיתה

כלתו

[אלמנת בנו]

של נקדימון בן גוריון

, שהיה עשיר מאד,

שפסקו לה חכמים סאתים יין לציקי קדרה, מערב שבת לערב שבת

. כלומר, לשבוע אחד, מפני שרגילה היתה ביין אצל בעלה.

אמרה להן

לחכמים: יהי רצון שתתעשרו, ו

כך תפסקו לבנותיכם

.

תנא

בברייתא:

שומרת יבם היתה

כלתו של נקדימון בן גוריון, ופסקו לה מזונות משל יבם.

ו

לכן

לא ענו אחריה "אמן

", שאשר ברכתם, כדי שלא יהיו בנותיהם שומרות יבם.

תנא

: שתיית

כוס אחד

יין

יפה

היא

לאשה

.

שנים

כוסות יין לאשה,

ניוול הוא

לה.

שלשה

כוסות, מרגילות אותה לתאות תשמיש, עד שהיא

תובעת

תשמיש

בפה

.

ואילו כאשר שותה אשה

ארבעה

כוסות יין, אזי

אפילו חמור, תובעת

היא אותו

בשוק

,, אפילו בפרהסיא, להבעל לו,

ואינה מקפדת

על בזיונה.

אמר רבא: לא שנו

שאין היין יפה לאשה,

אלא

כ

שאין בעלה עמה

.

אבל בעלה עמה, לית לן בה

, שאפילו אם תתבע תשמיש בפה, הרי בעלה עמה, וממנו תתבע.

ותמהה הגמרא:

והא חנה

, למדנו ממנה שאין היין יפה לאשה, על אף

דבעלה

אלקנה,

עמה הואי

[שאלקנה בעלה היה יחד איתה].

הרי אף כשבעלה עמה, אין יין ראוי לאשה!?

ומשנינן:

אכסנאי

, שאינו מתגורר בביתו, אלא מתארח הוא במקום אחר,

שאני

. שאם תתאוה לתשמיש, לא תוכל לשמש עם בעלה.

דאמר רב הונא: מנין לאכסנאי, שאסור בתשמיש המטה?

שנאמר

אצל אלקנה וחנה:

"וישכימו בבקר, וישתחוו לפני ה

'.

וישובו ויבאו אל ביתם

הרמתה

.

וידע אלקנה את חנה אשתו, ויזכרה ה

'" -

הרי למדנו: רק

השתא

, כאשר שבו אל ביתם -

אין

, אכן ידע אלקנה את חנה אשתו בתשמיש המטה.

אבל

מעיקרא

, בהיות אלקנה ואשתו אכסנאים בשילה -

לא

ידעה.

ומביאה הגמרא מעשה:

חומה, דביתהו דאביי

[חומה היתה אשתו של אביי, ונתאלמנה] -

אתאי לקמיה דרבא

[באה לפני רבא] ו

אמרה ליה: פסוק לי מזוני

מנכסי היתומים!

פסק לה

רבא.

הוסיפה ואמרה לו:

פסוק לי

אף

חמרא

[יין]!

אמר לה

רבא:

ידענא ביה בנחמני

[אביי ]

דלא הוה שתי חמרא

[יודע ומכיר אני באביי שלא היה שותה יין], וכיון שאינך רגילה ביין לא אפסוק לך יין.

אמרה ליה

חומה לרבא, בעוד שהיא מרימה את אמתה וזרועה:

נשבעת אני ב

חיי דמר, דהוי משקי ליה

יין [שהיה בעלי משקני יין]

בשופרזי כי האי

[בגביעים גדולים כאלו], כמו אמתי וזרועי.

בהדי דקא מחויא ליה איגלי דרעא

[תוך כדי שהיא מראה לרבא על אמתה וזרועה, נתגלתה זרועה].

נפל נהורא בבי דינא

[נפל אור בבית המדרש], לפי שהיתה יפה עד מאד.

קם רבא, על לביתיה, תבעה לבת רב חסדא

[קם רבא מבית הדין, והלך לביתו ותבע את אשתו - שהיתה בתו של רב חסדא - לתשמיש], כיון שבא לידי הרהור, כשראה יופיה.

אמרה

שאלה

ליה

לרבא

בת רב חסדא

, שהבינה את הסיבה לתביעתו של בעלה:

מאן הוי האידנא בבי דינא

[מי היא זו שהיתה עכשיו בבית הדין]?

אמר לה

רבא לאשתו:

חומה, דביתהו דאביי

[חומה אשתו של אביי], היא זו שהיתה עכשיו בבית הדין!

נפקא אבתרה

[יצאה אשתו של רבא אחר חומה],

מחתא לה בקולפי דשידא

[והיכתה אותה במנעול של ארגז],

עד דאפקה לה מכולי מחוזא

[עד שהוציאתה לגמרי מתחומי העיר מחוזא] עירו של רבא.

ו

אמרה לה

אשת רבא:

קטלת ליך

עד השתא -

תלתא

[כבר הרגת שלשה בעלים], שנישאת להם ומתו. והאחרון היה אביי.

ואתת למיקטל אחרינא

[ובאה את עתה להרוג עוד אחרים]. באת להראות יפיך, כדי שיקפוץ איש עליך לישא אותך לאשה, וגם הוא ימות!?

ומביאה הגמרא מעשה נוסף:

דביתהו

[אשתו]

דרב יוסף, בריה דרבא

,, שנתאלמנה,

אתאי לקמיה דרב נחמיה בריה דרב יוסף

, ו

אמרה ליה: פסוק לי מזוני!

פסק לה

רב נחמיה מזונות.

הוסיפה ואמרה לו:

פסוק לי

אף

חמרא!

פסק לה

יין כבקשתה.

אמר לה: ידענא בהו בבני מחוזא

[מכיר אני בבני מחוזא] עירו של רבא,

דשתו חמרא

[ששותים הם יין] ורגילה את בו.

ועוד מעשה:

דביתהו דרב יוסף בריה דרב מנשיא מדויל

[אלמנתו של רב יוסף, בנו של רב מנשיא מהעיר דויל],

אתאי לקמיה דרב יוסף

.

אמרה ליה: פסוק לי מזוני!

פסק לה

רב יוסף מזונות.

הוסיפה ואמרה לו:

פסוק לי חמרא!

פסק לה

רב יוסף יין.

הוסיפה ואמרה לו:

פסוק לי שיראי

[בגדי משי יפים]!

אמר לה

: וכי

שיראי למה

לך!?

אמרה ליה

: כיון שכך הייתי נוהגת בפני בעלי, איני רוצה להתבזות מכבודי הראשון

לך, ולחברך ולחברורך

[לא בפניך ולא בפני חבריך].

שנינו במשנה:

ונותן לה מטה ומפץ

ומחצלת:

שואלת הגמרא: כיום, שיש עור שטוח על המטה, ויכולה לשכב עליו, אם כן

מפץ ומחצלת

-

למה לה

דיהב לה

[למה שיתן לה]. והרי העור טוב ורך משניהם!?

אמר רב פפא

: משנתנו עוסקת

באתרא

במקום שאין עור שטוח על המיטה, אלא

דנהיגי דמלו פוריא בחבלי

[נוהגים באותו מקום בסריגת חבלים בין כרעי המטה], וצריכה היא למפץ או למחצלת לפרוס עליהם כיון

ד

החבלים

מבגר לה

[לשון בוגרת, דהיינו שמצערים אותה ומזקינים אותה].

תנו רבנן: אין נותנין לה כר וכסת

, לבעל המשרה את אשתו על ידי שליש!

משום רבי נתן אמרו: נותנין לה

אף

כר וכסת!

ותמהה הגמרא:

היכי דמי

באיזה אופן עוסקת ברייתא זו?

אי דאורחה

[אם דרך בנות משפחת האשה בכר וכסת],

מאי טעמא דתנא קמא

הסובר שאין נותנים לה, והרי ודאי שאינה יורדת מרגילותה אצל בעלה!?

ואי דלאו אורחה

[ואם הברייתא עוסקת באשה שאינה רגילה בהן], אם כן,

מאי טעמא דרבי נתן

הסובר שנותנים לה!?

ומשנינן:

לא, צריכא

: ב

כגון דאורחיה דידיה

בכר וכסת

ולאו אורחה דידה

[אין דרך בנות משפחתה לישון על כרים וכסתות].

ואף שבשעה שהוא עמה חייב הוא להנהיגה כנוהגו, שהרי קיימא לן "עולה עמו", כמבואר לעיל סא א - מכל מקום,

תנא קמא סבר

, מצי

אמר לה: כי אזילנא, שקילנא להו. וכי אתינא מייתינא להו

בהדאי

[יכול הבעל לטעון כאשר אני חוץ לביתי אקח עמי את הכר והכסת, וכאשר אשוב להיות עמך, אביאנו עמי].

ורבי נתן סבר

: אף שעיקר טענתו אמת, מכל מקום

אמרה ליה

האשה לבעל:

חוששת אני ש

זימנין, דמיתרמי בין השמשות

[פעמים שתשוב אלי בערב שבת בין השמשות]

ולא מצית מייתי להו

[ולא תוכל להביא עמך את הכר והכסת, מפני איסור הוצאה].

ו

כשיחסר לך הכר,

שקלת להו לדידי

[תקח את שלי, שאקנה לי מכספי],

ומגנית לי על ארעא

[ואותי תשכיב על האדמה].

שנינו במשנה:

ונותן לה כפה

לראשה וחגור למתניה ומנעלים ממועד למועד וכלים של חמשים זוז משנה לשנה:

אמר

תמה

ליה רב פפא לאביי

: