Ketoubot 61a — le Talmud en français

ומפרטת הגמרא את האוכלים היפים לעיבור:

דאכלה בישרא ושתיא חמרא

, מעוברת האוכלת בשר ושותה יין,

הוו לה בני

בריי

[בריאים].

דאכלה ביעי

[ביצים],

הוו לה בני עינני

[עיניהם גדולות, ויפה הוא].

דאכלה כוורי

[דגים],

הוו לה בני חינני

[בעלי חן].

דאכלה כרפסא

[כרפס],

הוו לה בני זיותני

[יפי תואר].

דאכלה כוסברתא, הוו לה בני בישרני

[בעלי בשר].

דאכלה אתרוגא, הוו לה בני ריחני

[בעלי ריח].

מעשה ב

ברתיה דשבור מלכא

, בתו של שבור מלכא ד

אכלה בה אמה

כשהיתה מעוברת הימנה -

אתרוגא, והוו מסקי לה

לבתה

לקמיה אבוה בריש ריחני

, היו מביאים את בתה לפני אביה בראש הדברים הריחניים.

אמר רב הונא

:

בדק לן

[מנסה היה אותנו אם נדע להשיב]

רב הונא בר חיננא

בשאלה הבאה: והקדים רב הונא בר חיננא:

דין זה פשוט הוא, שאם

היא

[האשה]

אומרת

רוצה

להניק

את בנה,

והוא

[בעלה]

אומר שלא להניק

, כדי שלא תתנוול אלא תשאר ביופיה -

שומעין לה

, להניק. כי מניעת ההנקה מאשה מינקת

צערא דידה הוא

, [צער שלה הוא], היות והחלב מצטבר בדדיה, ומצערה.

ואולם אם

הוא

[הבעל]

אומר

שיש

להניק

את בנם,

והיא

[האשה]

אומרת שלא להניק

, אלא רוצה שישכור הבעל מינקת -

מהו?

[

ופשטנא ליה

, ופשטנו - אני רב הונא ובני החבורה - את שאלת רב הונא בר חיננא:]

כל היכא דלאו אורחה

[שאין דרכה להניק], כשהיא באה ממשפחה שאין הנשים נוהגות להניק בעצמן את בניהן אלא דרכן לשכור מינקת,

שומעין לה

שלא להניק. אלא ישכור הבעל מינקת.

ועוד הוסיף רב הונא בר חיננא לשאול, כדי לנסותנו:

אם

היא

, האשה,

אורחה

, דרך משפחתה הוא להניק.

ו

אילו

הוא

, הבעל,

לאו אורחיה

, אין דרך משפחתו להניק -

מאי?

מה הוא הדין במקרה שהוא אומר להניק כדרך משפחת האשה, ואילו היא אומרת שלא להניק, כדרך משפחת הבעל?

האם

בתר דידיה

[אחר הבעל]

אזלינן

, וזכותה שלא להניק, כדרך משפחתו,

או בתר דידה

[אחר האשה]

אזלינן

, ומאחר שדרך משפחתה הוא להניק - עליה להניק את בנם בעצמה?

ואמר רב הונא:

ופשיטנא ליה

[פשטנו אני ובני החבורה לרב הונא בר חיננא שניסה אותנו],

מהא

ששנינו לעיל [מח א]:

"עולה

האשה

עמו

[עם בעלה]

ואינה יורדת עמו

" [עולה היא במעלה, אם מעלתו גבוהה משלה, אך אינה יורדת למעלתו, אם מעלתה גבוהה משלו].

אמר רב הונא: מאי קראה

, מהיכן יש מקור מדברי הכתוב לכך שהאשה עולה עמו ואינה יורדת עמו?

דכתיב [בראשית כ]

"והיא בעולת בעל

", מלמד הכתוב שיש לנהוג עם האשה

בעלייתו של בעל, ולא בירידתו של בעל

.

רבי אלעזר אמר, מהכא

הוא נלמד: דכתיב גבי חוה:

"כי היא היתה אם כל חי

". מלמד הכתוב ש

לחיים ניתנה

האשה,

ולא לצער ניתנה

.

שנינו במשנה:

הכניסה לו שפחה

אחת, לא טוחנת ולא אופה ולא מכבסת:

ומדייקת הגמרא:

הא שארא

, את שאר המלאכות,

עבדא

האשה [כגון בישול והנקת הבן, חייבת האשה לעשות לבעלה, על אף שהכניסה לו שפחה]!

ותמהה על כך הגמרא:

ותימא ליה

[תאמר לו] האשה לבעלה:

עיילית לך איתתא בחריקאי

, הבאתי לך אשה תחתי ובמקומי, ולמה אעשה אני בעצמי מלאכות כלל!? ומשנינן:

משום דאמר לה

הבעל לאשתו:

הא

, השפחה,

טרחא לדידי ולדידה

[לי ולעצמה], אך

קמי דידך

-

מאן טרח

[אך לפניך מי יטרח]!?

שנינו במשנה: הכניסה לו

שתים

[שפחות],

אינה מבשלת, ואינה מניקה א

ת בנה:

ומדייקת הגמרא:

הא שארא

מלאכות - מצעת לו המטה ועושה בצמר -

עבדא

האשה!

ותמהה על כך הגמרא:

ותימא ליה

האשה לבעלה: הרי

עיילית לך איתתא אחריתי דטרחה לדידי ולדידה

[הבאתי אשה אחרת שתטרח בשבילה ובשבילי],

וחדא

[אשה נוספת] שתטרח

לדידך ולדידה

, ולמה אעשה גם אנכי!? ומשנינן:

משום דאמר לה

הבעל לאשתו:

קמי אורחי ופרחי

מאן טרח

[לפני האורחים מי יטרח]!?

שנינו במשנה: הכניסה לו

שלש

[שפחות],

אינה מצעת המטה

ואינה עושה בצמר:

ומדייקת הגמרא:

הא שארא

מלאכות, כגון דברים קטנים,

עבדא

האשה!

ותימא ליה

, תאמר האשה לבעלה:

עיילית לך

עוד שפחה

אחריתי ל

שרת את ה

אורחי ופרחי

, ולמה אעשה גם אנכי!?

ומשנינן:

משום דאמר לה

הבעל לאשתו: כיון ד

נפיש בני ביתא

, כשיש בני בית רבים, שהרי רבו השפחות בבית,

נפיש

נמי

אורחי ופרחי

. מתרבים אף האורחים, ואם כן מי יטרח לפניהם!?

ומקשינן:

אי הכי, אפילו

כשהכניסה לו

ארבע

שפחות

נמי

תעשה לו דברים קטנים, ולמה שנינו: הכניסה לו ארבע שפחות, הרי היא יושבת בקתדרא!? ומשנינן: כשהכניסה לו

ארבע

שפחות,

כיון דנפישי להו, מסייען אהדדי

[היות והשפחות רבות מסייעות הן זו לזו].

אמר רבי חנא, ואיתימא רבי שמואל בר נחמני

:

זה ששנינו במשנתנו "הכניסה לו שפחה אחת", וכן שתים שלש וארבע שעל ידי זה מתמעטים חיובי האשה לבעלה,

לא

דוקא כש

הכניסה לו ממש

שפחות.

אלא כיון שראויה להכניס, אע"פ שלא הכניסה

, הרי זה כאילו הכניסתם.

וכגון שהכניסה לו נדוניא גדולה, וכדאי לבעלה של אשה המביאה נדוניא שכזו, לקנות ממקצת הנדונייה שפחות, להכניס ולשמשה.

תנא

בברייתא:

אחד שהכניסה לו

שפחות,

ואחד שצמצמה לו משלה

, וכגון שחסכה בדברים שהיה הבעל צריך לתת לה, בין כך ובין כך, אינה חייבת לעשות בעצמה, אלא כשיעור שנתבאר במשנה כשהכניסה לו שפחות בפועל.

שנינו במשנה: הכניסה לו

ארבע

[שפחות] -

יושבת בקתדרא

:

אמר רב יצחק בר חנניא אמר רב הונא

:

אע"פ שאמרו

במשנתנו שכשהכניסה לו ארבע שפחות הרי היא

יושבת בקתדרא

, ואינה חייבת לעשות לו שום מלאכה -

אבל

, מכל מקום, עצה טובה היא שתהיה היא בעצמה

מוזגת לו כוס, ומצעת לו את המטה

,

ומרחצת לו פניו ידיו ורגליו

, לפי כל אלו דברי חיבה הן, ומחבבין את האשה על בעלה.

ו

עוד

אמר רב יצחק בר חנניא אמר רב הונא

:

כל מלאכות

ששנינו במשנה

שהאשה עושה

לבעלה

אף כשהיא

נדה

הרי היא

עושה

אותן

לבעלה

.

חוץ מ

שלשת המלאכות הללו:

מזיגת הכוס, והצעת המטה

בסדין,

והרחצת פניו ידיו ורגליו

, שדברים אלו הם הנהגות של חיבה, ומביאין להרגל דבר.

ומבארת הגמרא:

"והצעת המטה

" -

אמר רבא: לא אמרן

שאין אשה נדה מציעה את מטתו של בעלה

אלא כ

שעושה זאת

בפניו

של בעלה.

אבל שלא בפניו

של בעלה

לית לן בה

, אלא מותרת היא להציע.

עוד מבארת הגמרא:

"ומזיגת הכוס

" -

שמואל, מחלפא ליה דביתהו

, בשעה שהיתה אשתו נדה

בידא דשמאלא

. היתה משנה ממנהגה, שהיתה מוזגת לו את הכוס, ומניחה אותו לפניו בידה השמאלית, משום היכר.

אשתו של

אביי

-

מנחא ליה

את הכוס, כשהיתה נדה,

אפומא דכובא

. על פי כלי של יין, אבל לא היתה מניחה לפניו, על מקומו.

ואשתו של

רבא

היתה מנחת

אבי סדיא

[מראשותיו], ולא במקום הראוי לו.

ואשתו של

רב פפא

היתה מנחת

אשרשיפא

[על הספסל], ולא במקום הראוי לו.

ו

עוד

אמר רב יצחק בר חנניא אמר רב הונא

:

הכל

, את כל האוכלין שמגיש השמש לשולחן,

משהין בפני השמש

מלתת לו לאכול, עד שיקומו הקרואים.

חוץ מבשר ויין

שצריך ליתן לו מהם מיד, לפי שהוא מתאוה להן, ומצטער אם לא יטעם מהם מיד.

אמר

פירש

רב חסדא

:

זו שאמרנו שאין משהין בפני השמש בשר ויין, היינו דוקא

בשר שמן ויין ישן

, שלאלו מתאוה הוא ביותר, ומצטער.

אמר

פירש

רבא

:

בשר שמן

, שאמרנו שאין משהין בפני השמש, היינו ב

כל השנה כולה

.

ואילו

יין ישן

אין משהין בפניו רק

בתקופת תמוז

, לפי שריחו של היין חזק אז, וחום היום מחרחר בשמש כארס.

אמר רב ענן בר תחליפא: הוה קאימנא קמיה דמר שמואל

[הייתי עומד לפני מר שמואל],

ואייתו ליה תבשילא דארדי

[והביאו לשמואל תבשיל של ארדי שהוא מין כמהין ופטריות].

ואי לאו דיהב לי, איסתכני

[ואם לא שהיה נותן לי מן התבשיל, הייתי מסתכן שיאחזני הבולמוס מחמת תאות רעבוני].

אמר רב אשי: הוה קאימנא קמיה דרב כהנא

[הייתי עומד לפני רב כהנא],

ואייתו ליה גרגלידי דליפתי בחלא

[והביאו לו חתיכות עגולות ודקות של לפת בחומץ].

ואי לאו דיהב לי, איסתכני

[אם לא שהיה נותן לי ממנו, הייתי מסתכן].

רב פפא אמר: אפילו תמרי דהנוניתא

[תמרים שמנות] מזיקין למי שאינו טועם מהם כשאוכלים אותן לפניו -

ו

כללא דמילתא

איזה אוכל מזיק, ואסור להשהותו בפני השמש:

כל

אוכל

דאית ליה ריחא ואית ליה קיוהא

[כל שיש לו ריח ויש לו קהיון שיניים] הרי הוא מזיק את מי שאוכלין לפניו ואינו אוכל, ואין להשהותו בפני השמש.

אבוה בר איהי ומנימין בר איהי

התנהגו עם השמש באופנים שונים:

חד

מהם

ספי

היה נותן לשמש בתחילה

מכל מינא ומינא

[אחד מהם היה נותן לשמש תחילה מכל מין ומין שהיה מגיש לשולחן].

וחד

מהם

ספי

היה נותן לשמש בתחילה רק

מחד מינא

[והאחר היה נותן לשמש בתחילת הסעודה ממין אחד בלבד כדי שיאכל ממנו לשובע], ואילו משאר המינים שהיה מגיש השמש לאחר מכן, לא היה נותן לו אלא בסוף הסעודה.

מר

אותו אחד שהיה נותן לשמש מכל מין ומין - הוה

משתעי אליהו ה

נביא

בהדיה

[מדבר היה אתו אליהו הנביא].

ו

אילו

מר

שלא היה נותן אלא ממין אחד בתחילת הסעודה -

לא

הוה

משתעי אליהו בהדיה

.

מעשה ב

הנהו תרתין חסידי

[שני אנשים חסידים] שלא נודעו שמותיהם,

ואמרי לה

[יש אומרים] שאותם חסידים היו:

רב מרי ורב פנחס בני רב חסדא

:

ד

מר קדים ספי

[אחד מהם היה מקדים לתת לשמש לפני שהיה השמש מגיש את האוכל למסובים],

ו

אילו

מר מאחר ספי

לשמש אחר שכבר הגיש השמש לכל האורחים].

אותו חסיד

דקדים ספי

[שהיה מקדים לתת לשמש] -

אליהו

הוה

משתעי בהדיה

דאותו חסיד.

ואילו אותו חסיד

דמאחר ספי

-

לא

הוה

משתעי אליהו בהדיה

, לפי שכשנותן השמש לפני האורחים הוא רואה ומצטער, ופעמים שיש אורחים הרבה.

עוד מספרת הגמרא, על

אמימר ומר זוטרא ורב אשי

, ד

הוו קא יתבי אפיתחא דבי אזגור מלכא

[יושבים היו על פתחו של המלך אזגור],

והוה

חליף ואזיל

[חלף על פניהם]

אטורנגא דמלכא

[האיש הממונה על הושבת המזון לפני השרים], ובידו אוכל ומיני תבשילים.