Ketoubot 50a — le Talmud en français

אמר ליה

: אותו אדם

כותב נכסיו לבניו

בחייו

הוא, ועשיתינהו לזניה

[וכפיתי את בניו לזונו בעל כרחם].

והשתא,

אי אמרת בשלמא

שחיוב בניו לזונו

לאו

מעיקר

דינא

הוא,

משום הכי עשיינהו,

ומשום כך חיבבו, שטרח ליכנס לו לפנים משורת הדין.

אלא אי אמרת דינא, עשיינהו בעי?

הרי כך הדין, ועל כרחו צריך לשפוט אמת, ולא היה צריך אותו אדם להחזיק לו טובה על כך!

אמר רבי אילעא: באושא התקינו,

ש

המבזבז

נכסיו לצדקה -

אל יבזבז יותר מחומש

מנכסיו .

תניא נמי הכי: המבזבז

מנכסיו לצדקה -

אל יבזבז יותר מחומש, שמא יצטרך לבריות

.

ומעשה באחד שבקש לבזבז יותר מחומש, ולא הניח לו חבירו. ומנו,

מיהו אותו חבר -

רבי ישבב.

ואמרי לה,

ש

רבי ישבב

ביקש לבזבז יותר מחומש,

ולא הניחו חבירו. ומנו

-

רבי עקי בא.

אמר רב נחמן, ואיתימא רב אחא בר יעקב: מאי קרא?

מנין אנו למדים מהמקרא דבר זה? דכתיב:

"וכל אשר תתן לי עשר אעשרנו לך". ושני עישורים

["עשר אעשרנו"] - הרי הם חומש. משמע שלא יבזבז יותר.

ומקשינן:

והא לא דמי עישורא בתרא לעישורא קמא

[הרי אינו דומה העישור הראשון לעישור השני], שהרי אחרי שעישר עישור ראשון נשארו תשעה חלקים, וכשעישר שוב, הרי עישר רק מהתשעה, ואם כן, הרי הוציא פחות מחומש!

אמר רב אשי

: מזה שכתוב "עשר אעשרנו", ולא כתוב "עשר אעשר", משמע:

אעשרנו

לעישור

בתרא

-

כי קמא

[כמו הראשון].

אמר רב שימי בר אשי: ושמועות הללו

של רבי אילעא בתקנות אושא -

מתמעטות והולכות

מאמוראים שאמרוה. שהרי השמועה הראשונה אמרה רבי אילעא בשם ריש לקיש משום רבי יהודה בן חנינא, והשמועה השניה אמרה רבי אילעא בשם ריש לקיש, ואילו השלישית אמרה רבי אילעא לבדו.

וסימניך

בסדר הלכות אלו, ועל ידי כך תדע סדר מיעוטן, ולא תחליף סדרן:

"קטנים

[לזון בנו ובתו קטנים],

כתבו

[הכותב נכסיו וכו'],

ובזבזו

[אל יבזבז יותר מחומש] ".

אמר רב יצחק: באושא התקינו, שיהא אדם מתגלגל

בדברים רכים

עם בנו

אם מסרב ללמוד,

עד שתים עשרה שנה

.

מכאן ואילך,

משנת שתים עשרה,

יורד עמו לחייו

לרדותו ברצועה ובחוסר לחם.

ותמהינן:

איני? והא אמר ליה רב לרב שמואל בר שילת,

שהיה מלמד תינוקות:

בציר מבר שית

[פחות מבן שש]

לא תקביל

ללמד.

בר שית קביל

-

וספי ליה כתורא

[הלעיטהו תורה כשור, שאתה מלעיטו ואובסו מאכל ]! רואים שכבר מבן שש כופה עליו ללמוד!

ומבארינן:

אין,

אכן

ספי ליה כתורא. מיהו אינו יורד עמו לחייו

-

עד לאחר שתים עשרה שנה.

ואי בעית אימא, לא קשיא: הא

דאמרינן שכופהו מגיל שש - היינו

ל

לימוד

מקרא.

ואילו

הא

דאמרינן שכופהו מגיל שתים עשרה - היינו

ל

לימוד

משנה.

דאמר אביי, אמרה לי אם

[מניקתי]:

בר שית

-

למקרא

.

בר עשר

-

למשנה.

בר תליסר

[בן שלש עשרה] -

לתעניתא מעת לעת

[להתענות כל היום].

ובתינוקת

[ובילדה], שהיא ממהרת להביא כח, לפי שאינה מתשת כחה בתורה - מתענה כשהיא

בת תריסר

.

ומה שאמרה מניקתו של אביי שבת שתים עשרה מתענה, הכוונה שמתענה בשנת שתים עשרה עצמה. אבל מה שמתענה מגיל שתים עשרה ויום אחד - דאורייתא הוא, שהרי הביאה שתי שערות, ובת עונשין היא, ואין אנו צריכים ללמוד דבר זה ממניקתו של אביי .

אמר אביי, אמרה לי אם: האי בר שית דטרקא ליה עקרבא ביומא דמישלם שית

[בן שש שעקץ אותו עקרב ביום שנשלמה שנתו הששית] -

לא חיי

[לא יחיה] אם לא יעשו לו רפואה בדוקה.

מאי אסותיה

[מהי רפואתו]?

מררתא דדיה חיורתא בשיכרא

[מרה של דיה לבנה בשיכר],

נשפייה ונשקייה

[צריך למשוח אותו בזה, ולהשקותו השיכר].

האי בר שתא דטריק ליה זיבורא ביומא דמישלם שתא

[בן שנה שעקצתו דבורה ביום ששלמה שנתו] -

לא חיי.

מאי אסותיה

[מהי רפואתו]?

אצותא דדיקלא

[סיב שגדל סביב הדקל]

במיא, נשפייה ונשקייה.

אמר רב קטינא: כל המכניס את בנו פחות מבן שש

ללמוד תורה,

רץ אחריו

להברותו ולהחיותו -

ואינו מגיעו,

שאינו מצליח בכך, משום שמסוכן הוא למות מרוב חולשתו.

איכא דאמרי: חביריו

של בנו

רצין אחריו,

להיות פקחין בתורה כמותו -

ואין מגיעין אותו.

ו

באמת

תרוייהו איתנהו

[שני הדברים קיימים], גם

חליש,

שהוא אכן נחלש מחמת לימודו,

ו

גם

גמיר

[נעשה פיקח בתורה].

איבעית אימא: הא

דאמרינן שאביו רץ אחריו להברותו -

דכחיש

[כשהבן כחוש], ולכן אל יכניסנו ללמוד תורה פחות מבן שש.

ואילו

הא

דאמרינן שחבריו רצין אחריו - היכא

ד

הבן

בריא,

שאז יכניסנו אף פחות מבן שש - לפי שמתפקח.

אמר רבי יוסי בר חנינא: באושא התקינו,

ש

האשה שמכרה ב

קרן של

נכסי מלוג

[נכסים שהכניסה מבית אביה]

בחיי בעלה

-

ומתה

לאחר מכן,

הבעל מוציא

מיד הלקוחות

.

והטעם, משום שחכמים החשיבו את הבעל כלוקח, דהיינו, כאילו הוא קנה את הנכסים מאשתו כשנשאה. ואם כן, הרי הוא קדם ללקוחות שקנו ממנה!

אשכחיה רב יצחק בר יוסף לרבי אבהו, דהוה קאי באוכלוסא דאושא

[כשהיה עומד במקום אסיפת בני אדם באושא].

אמר ליה: מאן מרה דשמעתא דאושא

[מיהו זה שאמר את שמועות אושא]?

אמר ליה: רבי יוסי בר חנינא

הוא.

תנא מיניה

רב יצחק מרבי אבהו את הדבר הזה, שרבי יוסי בר חנינא הוא מרה דשמעתא דאושא

ארבעין זימנין

,

ודמי ליה כמאן דמנחא ליה בכיסתיה

[ולאחר שלמד ממנו ארבעים פעמים, היה דומה לו כאילו מונח הדבר בכיסו].

כתוב

בספר תהלים:

"אשרי שומרי משפט עושה צדקה בכל עת".

ויש לתמוה:

וכי אפשר לעשות צדקה בכל עת?

אלא,

דרשו רבותינו שביבנה, ואמרי לה

ש

רבי אליעזר

דרש דבר זה:

זה הזן

את

בניו ובנותיו כשהן קטנים.

שהרי תמיד הם מוטלים עליו, יום ולילה, והרי אין זו חובה עליו - אלא צדקה!

רבי שמואל בר נחמני אמר: זה המגדל יתום ויתומה בתוך ביתו

-

ומשיאן

כשמגיעים לפרקם .

עוד כתוב בספר תהלים:

"הון ועושר בביתו וצדקתו עומדת לעד",

משמע שיש לו הון ועושר בביתו, שלא בזבזו, ובכל זאת צדקתו עומדת לעד, שעשה צדקה הרבה. והיאך יתכן דבר זה?

וביארו את הפסוק הזה

רב הונא ורב חסדא.

חד

[אחד מהם]

אמר: זה הלומד תורה

-

ומלמדה

לאחרים. שהרי היא נשארת לו, וגם עשה צדקה בזה שטרח ללמדה לאחרים .

וחד אמר: זה הכותב

ספרי

תורה נביאים וכתובים

-

ומשאילן לאחרים.

שהספרים נשארים לו, שהרי אינם כלים, ואף על פי כן עשה צדקה בזה שהשאילן לאחרים.

עוד כתוב בספר תהלים:

"וראה בנים לבניך שלום על ישראל". אמר רבי יהושע בן לוי

בביאור פסוק זה:

כיון ש

יש

בנים לבניך

בא

שלום על ישראל, ד

על ידי כך

לא אתי לידי חליצה ויבום

, שהרי חליצה ויבום מתקיימים רק אם מת הבעל בלא בנים.

רבי שמואל בר נחמני אמר: כיון שבנים לבניך

-

שלום על דייני ישראל, ד

על ידי כן

לא אתי לאינצויי.

לפי שאם אין בנים, יבואו לידי מריבה מי קודם לירושה . אבל כשיש בנים, הרי ודאי שהם אלה שזוכים בירושה.

שנינו במשנתינו:

זה מדרש דרש רבי אליעזר לפני חכמים כו'.