Ketoubot 49b — le Talmud en français

לכן נקט התנא "בתו", שבזה

הא קא משמע לן, דאפילו

ב

בתו, חובה הוא דליכא

לזונה,

הא מצוה

-

איכא.

ואיבעית אימא

: משנתינו

רבי יהודה

היא,

והכי קאמר

התנא:

האב אינו חייב במזונות בתו, וכל שכן לבנו,

שאינו חייב במזונותיו.

הא מצוה

-

בבנו איכא, וקל וחומר לבנות

שיש מצוה לזונם - משום זילותא.

והא דקתני

במשנתינו

בתו, הא קא משמע לן, דאפילו

ב

בתו,

ששייך בה הטעם של זילותא,

חובה ליכא

לזונה.

ואיבעית אימא

: משנתינו

רבי יוחנן בן ברוקא

היא,

והכי קאמר

התנא:

האב

אינו חייב במזונות בתו, והוא הדין לבנו. ו

באמת

הוא הדין דאפילו מצוה נמי ליכא

לזונם,

ואיידי דבנות לאחר מיתת אביהן

-

חובה

לזונן,

תנא נמי

בחיי אביהן לשון

"אינו חייב".

אמר רבי אילעא אמר ריש לקיש משום רבי יהודה בר חנינא

: כשישבו סנהדרין יושבי לשכת הגזית

באושא

[שהיא אחת מעשר גליות שגלתה סנהדרין, כדאמרינן במסכת ראש השנה בדף ל"א],

התקינו

הסנהדרין,

שיהא אדם זן את בניו ואת בנותיו כשהן קטנים,

עד שיביאו שתי שערות.

איבעיא להו: הלכתא כוותיה,

האם יש לסמוך על דבריו שאכן כך תקנו באושא, שצריך לזונם,

או אין הלכתא כוותיה?

תא שמע

שאין הלכה כמותו, ד

כי

[כאשר]

הוה אתו לקמיה דרב יהודה

לשאול אם צריכים לזון בניהם,

אמר להו: יארוד

[תנין, שהוא אכזרי על בניו]

ילדה

[הביא ילד לעולם],

ואבני מתא שדיא

[ומטיל את פרנסתו על בני העיר]!

רואים מכאן שאין הלכה שחייב לזונם, אלא שאומרים לו כך, ואולי יזונם. אבל אין כופין אותו .

כי הוה אתו לקמיה דרב חסדא, אמר להו: כפו ליה

לאותו אדם שאינו רוצה לזון את בניו

אסיתא

[מכתשת] על פיה

בצבורא, וליקום

אותו אדם על גבי שוליה בגובה כדי שישמעו קולו,

ולימא

ויכריז על עצמו, שהוא גרוע מן העורבים:

עורבא בעי בניה

[העורב רוצה בבניו],

וההוא גברא

-

לא בעי בניה!

ותמהינן:

ו

כי

עורבא בעי בניה?

והכתיב: "לבני עורב אשר יקראו",

משמע שאינו זן אותם!

ומתרצינן:

לא קשיא: הא

דאמרינן שאין זן אותם, היינו

בחיורי

[כשהם קטנים מאד, שאז לבנים הם] ואין דומים לאביהם, ולכן שונאם.

ואילו

הא

דאמרינן שהעורב בעי בניה, היינו

באוכמי,

כשהם גדולים יותר, ואז הם כבר שחורים, שאז הוא אוהבם .

כי הוה אתי לקמיה דרבא, אמר ליה

לאותו אדם שאינו רוצה לזון את בניו: האם

ניחא לך דמיתזני בניך מצדקה?!

ולא אמרן

שאין כופין אותו לזון,

אלא

ב

דלא אמיד.

אבל

אם הוא

אמיד

-

כפינן ליה,

וזן אותם

על כרחיה.

שהרי אפילו אינם בניו, לא יהא אלא צדקה בעלמא!

כי הא דרבא כפייה

לרב נתן בר אמי

על הצדקה,

ואפיק מיניה ארבע מאה זוזי לצדקה.

אמר רבי אילעא אמר ריש לקיש: באושא התקינו,

ש

הכותב כל נכסיו לבניו,

אפילו אם כתב שיהיו נכסיו שלהם מעכשיו -

הוא ואשתו נזונים מהם

. ולא מן הדין הוא, אלא תקנת חכמים.

מתקיף לה רבי זירא, ואיתימא רבי שמואל בר נחמני,

והרי

גדולה מזו אמרו

חכמים, שמי שמת והניח אלמנה ובת, ונישאה הבת, ואם כן, הרי זכה בעלה בנכסים שהיא ירשה מאביה, ונחשבים עתה הנכסים כמשועבדים ללוקח, שהרי הבעל נחשב כלוקח גבי נכסי אשתו, והרי אין מוציאין למזון האשה מנכסים משועבדים, מפני תיקון העולם [שאם יוציאו מלקוחות לצורך מזונותיה, לא ירצו בני אדם לקנות נכסים מהבעל, שמא כשימות, יוציאו מהם את הנכסים לצורך מזונות האשה. ואין הם יכולים ליזהר בזה, שהרי מזונות האשה אינם קצובים]!

בכל זאת, בכהאי גוונא, שאין חשש לתיקון העולם, שאמנם הבעל נחשב לוקח, אבל הוא לא הוציא הוצאות על כך, חשבוהו רבנן כיורש משום פסידא דאלמנה, ואמרו ש

אלמנתו נזונת מנכסיו.

אם כן, במקרה דנן, שמדובר לזון

הוא ואשתו,

והוא קיים, ובניו רק קבלו ממנו מתנה [ואף על פי שמתנה כמכר לענין שעבוד, שם הטעם הוא משום שאם לא שעשה מקבל המתנה לנותן נחת רוח, לא היה נותן לו, ולכן הרי זה כמכר. אבל בבנו לא שייך טעם זה] ולא הוציאו הבנים הוצאה על כך,

מיבעיא

שהוא ואשתו ניזונים מהנכסים?!

ד

הרי כך

שלח רבין באיגרתיה: מי שמת, והניח אלמנה ובת, אלמנתו ניזונת מנכסיו.

ואם

נישאת הבת

לאחר מכן - עדיין

אלמנתו ניזונת מנכסיו.

מתה הבת

וירשה בעלה,

אמר רבי יהודה בן אחותו של רבי יוסי בר חנינא: על ידי היה מעשה, ואמרו

שאין אומרים שהבעל איש נכרי הוא, ואינו יורשו של אב, אלא של בתו, וכלוקח בעלמא הוא, ואין מוציאין למזון האלמנה מנכסים משועבדים, אלא

אלמנתו ניזונת מנכסיו.

אם כן,

הוא ואשתו

-

מיבעיא?

פשיטא שניזונים מהנכסים!

ומבארינן:

מהו דתימא, התם הוא דליכא דטרח

עבור האלמנה, שהרי מת בעלה, לכן עשו לה חכמים תקנה.

אבל הכא,

שהוא קיים,

נטרח

[יטרח] הוא

לדידיה ולדידה

[עבורו ועבור אשתו],

קא משמע לן

שאין אומרים כך, אלא הרי הוא ואשתו נזונים מנכסיו.

איבעיא להו: הלכתא כוותיה

דרבי אילעא,

או לית הלכתא כוותיה?

תא שמע: דרבי חנינא ורבי יונתן הוו קיימי

[היו עומדים].

אתא ההוא גברא, גחין ונשקיה לרבי יונתן אכרעיה

[התכופף ונשק לרבי יונתן על רגלו].

אמר ליה רבי חנינא: מאי האי,

מדוע עשה לך אותו אדם כך?