Ketoubot 48a — le Talmud en français

רבי אליעזר בן יעקב אומר

: כך דורשים מהמילים

"שארה כסותה": לפום שארה

-

תן כסותה.

והיינו,

שלא יתן לה

לאשתו,

לא

בגדים

של ילדה,

שהם רחבים -

לזקינה,

לפי שקשה לה משאוי, ואינה יכולה לסבול בגדים רחבים.

ו

כן

לא

יתן

של זקינה,

שהם צרים יותר,

לילדה,

לפי שהיא צריכה בגדים רחבים, להתנאות בהם.

ומ

"כסותה ועונתה"

דורשים:

לפום עונתה,

לפי העונה, אם היא חמה או קרה -

תן כסותה.

והיינו,

שלא יתן

בגדים

חדשים בימות החמה,

מפני שהם חמים יותר מבגדים שחוקים.

ולא

יתן

שחקים בימות הגשמים,

לפי שבגדים חדשים חמים יותר.

תני רב יוסף: שארה

-

זו קרוב בשר.

והיינו,

שלא ינהג בה מנהג פרסיים, שמשמשין מטותיהן בלבושיהן.

ואמרינן, שדברי רב יוסף -

מסייע ליה לרב הונא.

דאמר רב הונא: האומר אי אפשי

בתשמיש

אלא

כש

אני בבגדי והיא בבגדה

-

יוציא ונותן כתובה.

שנינו במשנתינו:

רבי יהודה אומר: אפילו עני שבישראל וכו'.

מכלל דתנא קמא סבר

ש

הני,

שני חלילים ומקוננת -

לא

יתן!

היכי דמי?

אי דאורחה,

שדרך בני משפחתה בכך,

מאי טעמא דתנא קמא דאמר לא?

ואי דלאו אורחה, מאי טעמא דרבי יהודה

שאומר שצריך ליתן לה?

ומבארינן:

לא צריכא, כגון דאורחיה דידיה,

שכך דרך בני משפחת הבעל,

ולאו אורחה דידה

[של בני משפחתה] .

תנא קמא סבר: כי אמרינן

שלמדים מהפסוק "בעולת בעל", שהאשה

עולה עמו

-

ואינה יורדת עמו, הני מילי מחיים,

וכגון אם הוא אומר שהיא תניק בעצמה את בנה, והיא אינה רוצה. ודרך בנות משפחתה להניק, אבל בנות משפחתו אינן מניקות בעצמן, אז אומרים שהיא עולה עמו, לדרגתו, ואינה מניקה.

אבל לאחר מיתה

-

לא

אומרים כך, ולכן אין צריך ליתן לה שני חלילים ומקוננת.

ורבי יהודה סבר: אפילו לאחר מיתה

אומרים שעולה עמו, ולכן צריך ליתן לה כדרך שנוהגים במשפחתו.

אמר רב חסדא אמר מר עוקבא: הלכה כרבי יהודה.

ואמר רב חסדא אמר מר עוקבא: מי שנשתטה,

ואינו יכול יותר לנהל את ביתו ולפרנס את משפחתו,

בית דין יורדין לנכסיו, וזנין ומפרנסין

[בלבוש וכסות]

את

אשתו, ובניו ובנותיו, ודבר אחר

[ולהלן יתבאר מהו דבר אחר].

אמר ליה רבינא לרב אשי, מאי שנא

מקרה זה, שנשתטה,

מהא דתניא: מי שהלך למדינת הים, ואשתו תובעת מזונות

מנכסיו שהשאיר, הדין הוא ש

בית דין יורדין לנכסיו, וזנין ומפרנסין את אשתו, אבל לא

את

בניו ובנותיו, ולא דבר אחר?!

אמר ליה: ולא שאני לך בין

ההולך למדינת הים, ש

יוצא לדעת

הוא,

ל

מי שנשתטה, ש

יוצא שלא לדעת

הוא?!

הרי ודאי שיש חילוק ביניהם. שזה שהלך למדינת הים, הרי היה יכול לצוות לפני שיצא, שיפרנסו את אשתו ובניו ובנותיו. וכיון שלא ציוה, גילה בדעתו שאינו רוצה לפרנסם. ולכן, אשתו, שנתחייב לה בתנאי כתובה, נשתעבדו נכסיו לפרנסתה. אבל בניו ובנותיו - לא.

מה שאין כן בזה שנשתטה, הרי יצא מן העולם שלא מדעת, ומסתמא היה נוח לו שייזונו אשתו ובניו ובנותיו, ולכן מפרנסין אותם .

מאי "דבר אחר"?

רב חסדא אמר: זה תכשיט

[בשמים שהנשים מתקשטות בהם] .

רב יוסף אמר

: זו

צדקה

.

ואמרינן:

מאן דאמר

שאין נותנין לה

תכשיט,

אף שהיא מתנוולת על ידי כך שאין נותנין לה,

כל שכן

שאין נותנין

צדקה

מנכסיו.

ו

אילו

מאן דאמר

ש

צדקה

אין נותנין,

אבל תכשיט

-

יהבינן לה,

ואף על פי שלא ציוה כן, אנן סהדי

דלא ניחא ליה דתינוול.

אמר רב חייא בר אבין אמר רב הונא: מי שהלך למדינת הים, ומתה אשתו, בית דין יורדין לנכסיו, וקוברין אותה לפי כבודו.

ותמהינן: דווקא

לפי כבודו

קוברין אותה -

ולא לפי כבודה,

ואף אם כבודה רב יותר? והרי אף למאן דאמר שאינה עולה עמו לאחר מיתה, על כל פנים אינה יורדת עמו!

ומבארינן:

אימא

: לא רק לפי כבודה קוברין אותה, אלא

אף לפי כבודו,

אם הוא רב יותר. ו

הא קא משמע לן

רב הונא, ש

עולה עמו ואינה יורדת עמו

-

ואפילו לאחר מיתה.

אמר רב מתנה, האומר

בשעת מיתתו:

אם מתה

אשתו,

לא תקברוה מנכסיו

-

שומעין לו.

שכיון שהוא מת בחייה, והיא גובה כתובתה, אינו חייב לקברה. כדתנן לקמן [צה ב]: יורשיה יורשי כתובתה - חייבין בקבורתה.

ומקשינן:

מאי שנא כי אמר

כך, דאמרינן

דנפלי נכסי קמי יתמי,

ואין מוטל עליהם לקברה, הרי

כי לא אמר

כך

נמי,

סוף סוף

נכסי קמי יתמי רמו

מדין ירושה, והרי ודאי שלא מוטל עליהם לקברה!

אלא,

כך אמר רב מתנה:

האומר

על עצמו:

אם מת הוא

-

לא תקברוהו מנכסיו,

אלא מן הצדקה,

אין שומעין לו

. משום ש

לאו כל הימנו שיעשיר את בניו

על ידי שלא יצטרכו להוציא הוצאות על קבורתו -

ויפיל

את

עצמו על הציבור.