Ketoubot 42a — le Talmud en français

מעשה ידיה

של הנערה, שעשתה בחיי אביה,

ומציאתה

[מציאות שמצאה],

אף על פי שלא גבתה

אותן עד ש

מת האב,

וכגון שלא קבלה עדיין את שכר פעולתה עד שמת [והגמרא תבאר את משמעות ה"גביה" לענין מציאה] -

הרי הן של אחין.

גמרא:

ותמהינן:

מאי קא משמע לן

משנתנו? והרי כבר

תנינא,

שנינו במשנה לעיל [לט ב] ש

המפתה נותן שלשה דברים, והאונס

נותן

ארבעה

דברים.

המפתה נותן בושת ופגם וקנס,

ו

מוסיף עליו

ה

אונס

עוד תשלום,

שנותן

אף

את

דמי

הצער!

וכיון שכבר שנינו במשנה זו שהמפתה נותן שלשה דברים, והאונס ארבעה, מה מוסיף התנא במשנתנו להשמיענו?!

ומתרצינן: את ההלכה שאם היתה המפותה או הנאנסת "נערה", נותן את התשלומים

לאביה

של הנערה -

איצטריך ליה

לתנא של משנתינו להשמיענו, שהרי את הדין הזה לא שנינו במשנה לעיל.

ומקשינן: הרי זה שנותנן

לאביה, נמי פשיטא

הוא

! מד

אמרינן ד

קא יהיב,

שמשלם ה

מפתה

את התשלומים האלה.

שהרי מעצם חיובו לשלם אנו יודעים בודאי שהוא צריך לשלמם לאביה ולא לה.

דאי

תשלומים אלו הם

לעצמה,

תיקשי,

אמאי יהיב מפתה?

מדוע צריך הוא בכלל לשלמם? והרי

מדעתה,

בהסכמתה של הנערה,

עבד,

הוא עשה את מעשהו, שהרי נתפתתה והסכימה לו, ומחלה לו בכך את דמי בושתה, פגמה וקנסה!

ולכן, מתרצת הגמרא תירוץ אחר:

אלא, זה ששנינו במשנתינו שיש חילוק בין אם

עמדה בדין

קודם שמת האב, ובין אם עמדה לאחר שמת האב,

איצטריכא ליה

לתנא להשמיענו, והיא

פלוגתא דרבי שמעון ורבנן

במשנתינו.

בשני מקומות חידשה תורה שיכול האדם לתבוע את חבירו ולהשביעו על כך, אפילו בעל כרחו, ואם יכפור חבירו בתביעתו שהשביע אותו עליה, יתחייב על כך הכופר בהבאת קרבן.

ה"השבעה" שאיפשרה התורה בשני מקרים אלו להשביע את הנתבע בעל כרחו, היא הטלת חומר השבועה על ידי התובע על הנתבע, כך שאם יכפור הנתבע בשקר בתביעה, הוא יתחייב להביא על כך קרבן מיוחד.

המקום האחד הוא "שבועת העדות", שיכול כל אדם לדרוש מחבירו שיבוא ויעיד לטובתו את העדות שהוא יודע, ויכול אף להשביעו על כך בעל כרחו. ואם יכפור חבירו, וישקר, ויאמר שאין הוא יודע לו עדות, הרי הוא מתחייב ב"קרבן שבועת העדות". חיוב זה, כאמור, הוא למרות שהעד לא נשבע בעצמו, אלא רק כפר בתביעה של חבירו לבוא ולהעיד שנאמרה בצורת "השבעה", וכגון שאמר התובע "משביעך אני שאתה יודע לי עדות".

והמקום השני הוא "שבועת הפקדון". שאם תובע האדם את חבירו ממון שהפקיד אצלו או ממון שהוא חייב לו, יש לתובע את הכח להציג את תביעתו בצורת "השבעה", שהוא פונה לחבירו, ואומר לו משביעך אני שאתה חייב לי ממון, ואז, אם יכפור הנתבע ויטען שאינו חייב לו ממון, הרי הוא מתחייב בקרבן "אשם גזילות", על אף שלא נשבע, אלא רק כפר בתביעה שהוצגה באמצעות "השבעה" של התובע.

בשני המקומות, בא הקרבן כחיוב מיוחד על הכפירה בהשבעה שחידשה תורה בשני המקומות הללו, ואין הוא קרבן רגיל שמביאים על שבועת שקר רגילה.

תנן התם

[במסכת שבועות לו ב]: האומר לחבירו

אנסת ופיתית

[או פיתית]

את בתי! והוא,

חבירו,

אומר: לא אנסתי ולא פיתיתי!

ואמר לו אבי הבת:

משביעך אני

על תביעתי שאנסת ופיתית את בתי!

ואמר

חבירו:

אמן!

אכן, מקבל אני את השבעתך, אך עומד אני על כפירתי בתביעתך, כי לא אנסתי ולא פיתיתי את בתך!

ואחר כך הודה

חבירו שאכן אנס או פיתה את בתו -

חייב

לשלם לו קרן וחומש, ולהביא קרבן אשם, וזהו קרבן אשם גזילות.

רבי שמעון פוטר

אותו מחומש ומקרבן. משום

ש

הרי

אינו משלם קנס על פי

הודאת

עצמו

, אלא רק על ידי העדאת עדים. וכיון שאילו היה מודה לו כשתבעו - היה נפטר, הרי אף עתה, שכפר בתביעה, אין זה נחשב ככפירת ממון.

אמרו לו

חכמים לרבי שמעון: הרי מלבד הקנס, משלם האונס והמפתה גם בושת ופגם. ואם כן,

אף על פי שאינו משלם קנס על פי עצמו, אבל

הרי

משלם בושת ופגם על פי עצמו,

שהרי תשלומי הבושת והפגם אינם תשלומי קנס אלא תשלומי ממון, ונמצא שכפר לו בהשבעה על טענת ממון.

[והגמרא להלן מפרשת את טעמם של רבנן, לפי שסתם הטוען "אנסת את בתי", טוענו על הבושת והפגם, ולא תובעו את הקנס, ולכן לא נשבע זה על כפירת קנס ].

בעא מיניה אביי מרבה: האומר לחבירו אנסת ופיתית את בתי, והעמדתיך

על כך

בדין, ונתחייבת לי ממון!

והוא,

הנתבע,

אומר: לא אנסתי ולא פיתיתי, ולא העמדתני בדין

, וממילא

לא נתחייבתי לך ממון!

ונשבע

לו על כפירתו.

ו

לבסוף

הודה,

שבאמת אנס או פיתה ועמד בדין והתחייב ממון.

לרבי שמעון, מאי,

מה יהיה הדין במקרה זה?

האם נאמר,

כיון דעמד

כבר

בדין

על כך, ועתה אם יודה על תביעתו, יהיה חייב לשלם, שהרי כבר חייבוהו בית הדין, אם כן, שבועה זו, כפירת

ממונא הואי, ומיחייב עליה קרבן שבועה!

או דלמא, אף על גב דעמד בדין

והתחייב לשלם ממון, כיון שעיקרו של חיוב זה

קנס הוי,

לא חייבתו תורה קרבן שבועה?

אמר ליה

רבה:

ממונא הוי, ומיחייב עליה קרבן שבועה

.

איתיביה

אביי לרבא מזה ששנינו במסכת שבועות:

רבי שמעון אומר: יכול, האומר לחבירו: אנסת ופיתית את בתי, והוא אומר לא אנסתי ולא פיתיתי.

או שאמר לו:

המית שורך את עבדי,

ועליך לשלם ולתת לי שלושים שקלים שקצובים בתורה למי שהרג שורו את עבדו של חבירו.

והוא אומר: לא המית

שורי את עבדך.

או שאמר לו עבדו: הפלת את שיני, וסימית

[או סימית]

את עיני

, ועליך לשלחני לחפשי!

והוא,

האדון,

אומר: לא הפלתי

את שינך,

ולא סימיתי

את עינך,

ונשבע

האדון על כפירתו בתביעתו,

ו

לבסוף

הודה

שאכן הפיל את שינו או סימא את עינו.

יכול יהא חייב

קרבן אשם גזלות ככל מי שכפר בשבועת הפקדון?

תלמוד לומר: "וכחש בעמיתו בפקדון, או בתשומת יד, או בגזל, או עשק את עמיתו, או מצא אבידה וכחש בה, ונשבע על שקר".

ולמדים מפסוק זה כך:

מה אלו,

הדברים הנזכרים בפסוק,

מיוחדין

הן בכך

שהן

תשלומי

ממון, אף

ב

כל

מקום, חיוב קרבן אשם גזילות על שבועת הפקדון הוא דווקא בכופר בשבועה בדברים

שהן ממון.

יצאו אלו,

כל המקרים לעיל,

ש

תשלומיהן

הן קנס,

וכפירתן אינה מחייבת קרבן שבועת הפקדון.