Ketoubot 42b — le Talmud en français

ומדייק מכאן אביי:

מאי לאו,

האם לא מדובר

בשעמד

כבר

בדין,

וחייבוהו ממון על פי עדים, ועתה תובעו על ממון זה! ובכל זאת שנינו במשנה שפטור מקרבן שבועה, היות ועיקרו הוא קנס!

ודחה רבה את קושיית אביי:

לא.

אלא מדובר שם

בשלא עמד בדין

עדיין.

ומקשה אביי:

והא מדרישא

של המשנה, דהיינו, דברי רבנן, שחולקים על רבי שמעון, וסוברים שחייבין קרבן שבועה אף בתשלומי קנס - על כרחך מדובר

בשעמד בדין,

ודאי

סיפא נמי,

דהיינו, דברי רבי שמעון שנחלק עליהם, מדובר

בשעמד בדין!

דקתני

ב

רישא

של אותה משנה:

אין לי

שחייבין קרן וחומש וקרבן אשם גזילות על שבועת כפירת ממון,

אלא

ב

דברים שמשלמין עליהם את הקרן

בלבד.

תשלומי כפל, תשלומי ארבעה וחמשה

,

והאונס והמפתה, ומוציא שם רע,

שכל אלו תשלומי קנס הם -

מנין

שיהא חייב קרן וחומש וקרבן אשם גזילות על כפירתן בשבועה?

תלמוד לומר

מדכתיב באותה פרשה:

"ומעלה מעל"

-

ריבה

אף את הכופר בתשלומים הללו כדין כל הכופר בשבועת הפקדון.

והשתא,

היכי דמי?

אי דלא עמד

עדיין

בדין,

תשלומי

כפילא מי איכא?

היאך הוא תובעו עליהם, והרי עדיין לא הוכח בבית דין שגנב! ועוד, שמא יודה ויפטר!

אלא, פשיטא

שמדובר

בשעמד בדין!

ומדרישא בשעמד בדין,

מן הסתם

סיפא נמי

מדובר בה

בשעמד בדין!

[וזה שכתוב בסיפא "יצאו אלו שהן קנס", היינו שעיקרן קנס].

אמר ליה

רבה:

יכילנא לשנויי לך

[יכול אני לתרץ לך], שב

רישא

מדובר

בשעמד בדין,

ולכן חייב קרבן שבועה,

ו

אילו ב

סיפא

מדובר

בשלא עמד בדין,

ולכן תשלומי קנס הם, שאין חייבין עליהם קרבן שבועה.

ו

באמת המשנה

כולה,

דברי

רבי שמעון היא.

ו

איני מתרץ לך כך, משום ש

שינויי דחיקי

תירוצים דחוקים

לא משנינן לך,

אינני מתרץ לך.

ותירוץ זה דחוק הוא

! דאם

אתרץ לך

כן, אמרת לי

: אם כן, שכל המשנה לדברי רבי שמעון היא, הרי כך יש לשנות את המשנה, באחת משתי האפשרויות:

או ליתני

ב

רישא

של המשנה:

רבי שמעון אומר

: אין לי אלא דברים שחייבים עליהם קרן בלבד.

או ליתני

ב

סיפא,

אחרי סיום דבריו של התנא -

דברי רבי שמעון!

אך לא יתכן לשנות באמצע המשנה, בתוך דבריו של רבי שמעון: רבי שמעון אומר!

אלא,

בהכרח, שהמשנה

כולה

מדברת

בשעמד

כבר

בדין.

ורישא

דקתני שחייב - דברי

רבנן

הם,

וסיפא

דברי

רבי שמעון.

ומודינא לך לענין קרבן שבועה,

שאם עמד האונס והמפתה בדין, והתחייב לשלמם, בכל זאת, לשיטת רבי שמעון, אם יחזור האב ויתבע את האונס והמפתה שישלמו את הממון שכבר התחייבו לו בבית דין, וישביעם על כך, לא יהיה חיוב קרבן על כפירתם, היות

דרחמנא פטריה. מ

דכתיב:

"וכחש

בעמיתו בפקדון או בתשומת יד", שיש למעט מפסוק זה תשלומי קנס, כי רק תשלומי ממון מוזכרים בפסוק. ורבי שמעון ממעט מכאן אפילו ממון שעיקרו קנס.

וכי קאמינא,

וזה שאמרתי ש

ממון הוי

לרבי שמעון לאחר העמדה בדין - הוא רק לעניין

להורישו לבניו

. שאם העמידו האב בדין, והתחייב לשלם לו את הקנס, אלא שלא הספיק לגבות ממנו את הממון עד שמת, הרי הוא ממון שיכול האב להוריש לבניו, ואינו נחשב לענין זה לקנס, שאינו מורישו לבניו, ולכן הוא של האחין, ולא שלה.

איתיביה

אביי לרבה קושיה נוספת, ממשנתינו, ששנינו בה:

רבי שמעון אומר: אם לא הספיקה לגבות עד שמת האב

-

הרי הן של עצמה.

ומדייק אביי:

ואי אמרת

שלאחר העמדה בדין

ממון הוי

לרבי שמעון

להורישו לבניו.

אם כן, כשלא הספיקה לגבות את הממון עד שמת האב, מדוע אמר רבי שמעון שהרי הוא

לעצמה!? אמאי?

הרי ממון

דאחין בעי מיהוי!

אמר רבא: האי מילתא קשאי בה

[נתקשו בענינה]

רבה ורב יוסף עשרין ותרתין שנין,

עשרים ושתים שנה.

ולא איפרק,

ולא מצאו לכך פירוק [תירוץ]

עד דיתיב רב יוסף ברישא

-

ופירקה.

לפי שאותן עשרים ושתים שנה היו ימי שררתו של רבה כראש ישיבה. ולאחר שמת רבה, ישב רב יוסף בראש. וסייעוהו אז מן השמים לתרץ קושיה זו - להיות לו לשם. לפי שהיה רבה חריף, ולכך קראוהו "עוקר הרים", ורב יוסף היה בעל שמועות ומשנה וברייתא, לכך קראוהו "סיני". רש"י

וכך תירץ רב יוסף:

שאני התם,

בעניין פיתוי,

דאמר קרא "ונתן האיש השוכב עמה לאבי הנערה חמשים כסף".

ומשמע מהמקרא הזה, ש

לא זיכתה תורה

את הקנס

לאב

-

אלא משעת נתינה

דווקא.

ולכן, אם לא גבתה את הכסף עד שמת האב, הרי הקנס הוא של עצמה.

וכי קאמר רבה

משעמד בדין

ממונא הוי להורישו לבניו

-

בשאר קנסות

קאמר.

ותמהינן:

אלא מעתה, גבי עבד, דכתיב

בו נמי לשון נתינה:

"כסף שלשים שקלים יתן לאדוניו",

האם

הכי נמי

נאמר

שלא זיכתה תורה לאדון אלא משעת נתינה!?

ומתרצינן:

"יתן" לחוד, ו"נתן" לחוד.

בעבד כתיב לשון "יתן", שהוא לשון ציווי, ומשמעות הכתוב, שבמקרה כזה, ששורו המית עבד או אמה, לעולם יתן לאדוניו שלשים שקלים.

אבל במפותה כתוב "ונתן", שמשמעותו דבר הנתון כבר. שלא זיכתה לו תורה את הממון - אלא משעת נתינה, ולא משעת העמדה בדין.

ומקשינן:

אי הכי,

שיש לחלק בין קנס של אונס ומפתה ובין שאר קנסות, שבאונס ומפתה, אפילו כשעמד בדין לאו ממונא הוא, משום דכתיב "ונתן", תיקשי: מדוע אמר רבה שלדברי רבי שמעון

תלמוד לומר "וכחש

בעמיתו בפקדון או בתשומת יד

",

ומכאן הוא למד לפטור את האונס והמפתה מקרבן אשם גזילות אפילו כשעמד בדין?

והרי מקרא זה מלמד, לפי רבי שמעון, על כל הכופר בכל הקנסות שהוא פטור, כיון שאין חיוב קנסות דומה לתשומת יד [דהיינו מלוה, או שנתן לו כסף להתעסק בו עבורו] הכתוב בתורה, שעיקרו הוא ממון.

ואילו הקנס שחייב בו האונס והמפתה, התחדש בו שאפילו לאחר שעמד בדין - לאו ממונא הוא.

ואם כן,

תלמוד לומר "ונתן" מיבעי ליה

למימר! שהתורה אמרה "ונתן", שלא זיכתה לו תורה עד שעת נתינה, ולכן אין זה נחשב כפירת ממון!

אמר רבא: כי איצטריך

ללמוד מ

"וכחש"

באונס ובפיתוי כבכל קנסות, ואי אפשר ללמוד זאת מ"ונתן" האמור שם, ב

כגון שעמדה בדין, ובגרה, ומתה

.

כי לשיטת רבי שמעון - הקנס שלה הוא. כי כמו שהוא סובר במקרה שלא הספיקה לגבות עד שמת האב, שהקנס שלה, כך גם במקרה שלא הספיקה לגבות עד שבגרה [ולשיטת תנא קמא - הרי הן של אב], לרבי שמעון - הרי הוא של עצמה.

ובמקרה כזה, נחשב הקנס לאחר שעמדה בדין כממון, ככל שאר קנסות לאחר העמדה בדין. ואם מתה אחר כך, נחשב הקנס כממון רגיל גבי האב,

דהתם כי קא ירית אביה

-

מינה דידה קא ירית.

והרי אביה יורש ממנה כל זכות שהיתה לה בממון.

ובמקרה כזה אי אפשר לפטור את הכופר בו מקרבן שבועה מהלימוד של "ונתן", שהרי הקנס הזה נחשב כבר ממון, כיון שעמדה בדין ובגרה, ואביה ירש אותה. לכן צריך ללמוד את הפטור מ"וכחש", והלימוד הוא משום שעיקרו של ממון זה - קנס הוא, וכפי שיבואר להלן.

ומקשינן:

אי הכי,

שמדובר שכבר עמד בדין, אם כן, למה שנינו במשנה:

"יצאו אלו שהן קנס",

הרי

ממון הוא!

אמר רב נחמן בר יצחק

: כך היא כוונת המשנה:

יצאו אלו שעיקרן קנס.

ועוד

איתיביה

אביי לרבה ממה ששנינו שם במשנה במסכת שבועות:

רבי שמעון פוטר

מקרבן אשם גזילות את האונס והמפתה שכפרו בהשבעה על תביעת "אנסת ופיתית את בתי", משום

שאינו משלם קנס על פי עצמו,

ואם היה מודה - היה נפטר.

ומדייק אביי:

טעמא דלא עמד

לפני כן

בדין,

שאם היה מודה - היה נפטר.

הא עמד

לפני כן

בדין

-

ד

אז, אם היה מודה שעמד בדין והתחייב לשלם, היה משלם

על פי

הודאת

עצמו,

הרי עתה כשכפר,

קרבן שבועה נמי מיחייב!

אמר לו רבה:

רבי שמעון

-

לדבריהם דרבנן קאמר להו.

וכך אמר להם:

לדידי,

לשיטתי,

אף על גב דעמד

לפני כן

בדין,

והתחייב לשלם, בכל זאת אם כפר עתה בחיוב הזה,

רחמנא פטריה

מקרבן שבועה,

מ

הפסוק

"וכחש

בעמיתו", כיון שלא פירט בו הכתוב אלא דברים שעיקרן ממון.

אלא לדידכו,

לשיטתכם,

אודו לי מיהת, היכא דלא עמד

לפני כן

בדין, דכי קא תבע

עתה האב -

קנסא

של אונס ומפתה

קא תבע,

ואין חייב קרבן אשם גזילות על כפירת קנס, כיון שיכול להודות ולהפטר, ואין זה חיוב ממון.