Ketoubot 36b — le Talmud en français

ומשנינן:

אי דקא טעין

בעלה של הבוגרת

טענת דמים

, שלא מצא לה דם בתולים,

הכי נמי

, אכן נאמן הוא להפסידה כתובתה, כי אף הבוגרת לא כלו דמיה.

אבל

הכא

בברייתא ששנינו בה בוגרת שאין לה טענת בתולים -

במאי עסקינן, דקטעין

הבעל

טענת "פתח פתוח

מצאתי".

ואולם אצל בוגרת אין זו טענה, כי היות ואין רחמה צר כבתחילה דומה הוא לו כאילו פתחה פתוח. והרי אין לו ראיות, אלא על פי עצמו הוא אומר, והוא טועה אצל בוגרת.

עוד שנינו בברייתא שהובאה לעיל:

סומכוס אומר משום רבי מאיר: סומא אין לה טענת בתולים

:

ומפרשינן:

מאי טעמא דסומכוס?

אמר רבי זירא: מפני ש

הסומא

נחבטת

בנפילתה

על גבי קרקע

, ונושרים בתוליה, וכדמפרש ואזיל.

ומקשינן: והרי

כולהו

נשים

נמי חבוטי מיחבטי

[אף שאר נשים נחבטות], ומה בין סומא לשאר נשים!?

ומפרשינן: חילוק יש בין שאר הנשים שאף הן נחבטות לסומא:

כי

כולהו

נשים,

רואות

דם כשבתוליהן נושרים על ידי החבטה,

ומראות

הן

לאמן

, המסבירות להן שבתוליהן נשרו, ונמצא שאם אכן נשרו בתוליה מודעת היא לכך, והיה עליה להודיע על כך לבעלה, וכשלא הודיעה סמך הוא שלא נשרו בתוליה, וכיון שאכן נשרו, מקח טעות הוא.

אבל

זו

הסומא,

אינה רואה

את הדם כשנושרים בתוליה,

ואינה מראה

אותו

לאמה

. ונמצא, שאף אם נשרו הבתולים, אין היא מודעת לכך, ולא היה לה להודיעו, והוא עצמו, בחזקת אשה שהושרו בתוליה נשאה.

ד. עוד שנינו בברייתא:

והיוצאת משום שם רע, אין לה לא קנס ולא פיתוי

:

סתם יוצאת משום שם רע, היא האשה שהוציא עליה בעלה שם שלא מצא לה בתולים, ואף אומר שחקר על הדבר, ומצא עדים שהעידו עליה שזינתה בעודה ארוסה, ואף הביאם לבית הדין, והעידו על כך, ופסק בית הדין עליה שהיא סוטה וצריכה לצאת מבעלה.

וקא סלקא דעתין שביוצאת משום שם רע כזאת עוסקת משנתנו, שאם אנס אותה אדם או פיתה אותה, אחר שיצאה מבעלה בעקבות השם הרע, אין לה קנס היות שבעולה היא.

ולפיכך תמהה הגמרא: הרי

היוצאת משום שם רע

-

בת סקילה היא

כדין נערה המאורסה שזינתה, ופשיטא שאינה בת קנס, שהרי ודאי הוא שנבעלה, עד שאנו מוציאים אותה לסקילה על כך!?

אמר רב ששת: הכי קאמר

התנא בברייתא:

מי שיצא עליה שם רע בילדותה

שזינתה כשהיא פנויה, שוב

אין לה לא קנס ולא פיתוי

, שבחזקת בעולה היא.

אמר רב פפא: שמע מינה

, מכך שאנו אומרים שהאשה בחזקת בעולה מחמת קול שיצא עליה, כי

האי שטרא ריעא

[שטר חוב רע], שיצא עליו שם שהוא מזויף, והעדים החתומים בו לא חתמו עליו מעולם,

לא מגבינן ביה

, היות ואנו חוששים שאכן מזויף הוא.

ומקשה הגמרא:

היכי דמי?

באיזה אופן של קול אודות זיוף יש ללמוד מהברייתא שיש לחוש לו?

אילימא דנפק קלא עליה דשטרא דזייפא הוא

, אם כוונתך לשטר שיצא עליו קול בעלמא שהוא מזויף, ואותו אתה מדמה למקרה של משנתנו.

אם כן, בהכרח,

דכוותה הכא

, בדומה לכך, בדברי התנא בברייתא, עליך להעמידם, בכגון

דנפק עלה קלא דזנאי

. שיצא עליה קול בעלמא של זנות בילדותה, ועל זה שנינו שאין לה קנס ולא פיתוי.

והרי כך אי אפשר לפרש. שהרי -

והא אמר רבא

: מי ש

יצא לה שם "מזנה" בעיר

-

אין חוששין לה

, שמא נפסלה, והרי היא מותרת אפילו לכהונה, היות ואין מתחשבים בקול היוצא, כדי להוציאה מחזקת כשרות שיש לכל בת ישראל.

ובהכרח שאין הברייתא מדברת בקול שכזה, ואם כן, אי אפשר ללמוד מכאן לשטר שיצא עליו קול של זיוף שחוששין לו לומר שהשטר מזויף!?

אלא

, שמא תאמר שהברייתא עוסקת בכגון

דאתו בי תרי

, שבאו שני עדים,

ואמרי: לדידהו תבעתנהי באיסורא

[אותנו תבעה אשה זו להיבעל לנו, ולא שמענו לה], ומתוך כך יש לחוש שמא הפקירה את עצמה גם לאחרים שנשמעו לה.

עדיין יקשה הדמיון בין קול זה, לבין קול היוצא על השטר.

שהרי לפי אוקימתא זו, בהכרח

דכוותה הכא

, שבדומה לכך בענין שטר, מדובר בכגון

דאתו בי תרי

, שבאו שני עדים,

ואמרי: לדידהו

[כלומר: לנו]

אמר להו, "זייפו לי

". מאתנו ביקש שנחתום בשקר, ומתוך כך יש לנו לחשוש שמא ביקש זאת גם מאנשים אחרים, ונענו לו, וחתמו שקר.

ואם כן, אין נידון זה דומה לאמור בברייתא.

כי

בשלמא התם

במי שיצא עליה שם רע -

שכיחי פרוצין

, יש אנשים שהם פרוצים ומצויים הם לה, ויש לחוש שאחד מאלו נענה לה.

אלא הכא

גבי עדות שקר -

אם הוא

"המלוה" אכן

הוחזק

לשקר מאחר שראינוהו מחפש עדי שקר, הרי

כל ישראל מי הוחזקו

להיות שקרנים ולהיענות לחתום עדות בשקר על שטר. ולא היה לנו לפסול את השטר, כי מהיכי תיתי לומר שיש מי שנענה לו!?

ומשנינן:

הכא

גבי שטר

נמי

, אין אנו חוששים שחתמו לו עדים אחרים, כי אכן למה נחשוד בהם. אלא החשש הוא,

כיון דקא מהדר אזיופא

[מאחר שידוע לנו כי הוא משתדל לזייף שטר] שהרי מתחילה ביקש לעדים שיחתמו שקר, אם כן

אימר זיופי זייף וכתב

, שמא זייף בעצמו חתימות עדים שלא חתמו לו. ואף שקיימנום לחתימות, שמא לא היה הקיום נכון.

מתניתין:

ואלו שאין להן קנס

:

א. נשים שבחזקת בעולות הן:

הבא על הגיורת, ועל השבויה

,

ועל

השפחה

, שדרכן להיבעל בגיותן ובעבדותן, או על ידי השבאים -

שנפדו, ושנתגיירו, ושנשתחררו

כשהן

יתירות על בנות שלש שנים ויום אחד

. כיון שהיו ראויות לביאה, בחזקת הפקר הן, שנבעלו, ושוב אין להן קנס.

רבי יהודה אומר: שבויה שנפדית, הרי היא ב

חזקת

קדושתה, אף על פי שגדולה

היתה בשעת הפדיון [דהיינו, יתירה מבת שלוש שנים ויום אחד], וכפי שיתבאר טעמו בגמרא.

ב. נשים שחייב עליהן מיתת בית דין:

הבא על בתו

,

על בת בתו, על בת בנו, על

בת אשתו, על בת בנה, על בת בתה אין להן

קנס, מפני שמתחייב בנפשו

-

שמיתתן

של אלו העריות

בידי בית דין

היא.

וכל המתחייב בנפשו, אין משלם ממון

.

שנאמר: "ולא

יהיה אסון

באשה שנגף, שלא מתה, שאז -

ענוש יענש

הנוגף לשלם את דמי הולדות".

הא אם יהיה אסון באשה - שמתה על ידי הנוגף - הרי זה לא יענש בדמי ולדות היות והוא חייב מיתה.

גמרא:

אמר רבי יוחנן: רבי יהודה

שבמשנתנו,

ורבי דוסא

-

אמרו דבר אחד

, שאין חוששין לשבויה שמא נבעלה.

ומפרשת הגמרא:

רבי יהודה

-

הא דאמרן

במשנתנו: שבויה שנפדית הרי היא בקדושתה.

רבי דוסא, דתניא

: כהנת, או אשת כהן, שהיתה

שבויה

, הרי היא

אוכלת בתרומה

, ואין חוששין לביאת שבאי נכרי, הפוסלה מן התרומה,

דברי רבי דוסא

.

אמר

פירש

רבי דוסא

את טעמו:

וכי מה עשה לה ערבי

הלז

בהיותה בידו בשביותה?

! וכי מפני שמיעך לה בין דדיה פסלה מן הכהונה?!

כלומר: אין לנו לחוש שינהגו בהן הפקר לאונסן בבעילה, אלא משחקים הם עמהן.

אמר

דחה

רבה: דלמא לא היא

כאשר אמרת, שרבי יהודה ורבי דוסא הם שיטה אחת. כי יש לומר:

עד כאן לא קאמר רבי יהודה הכא

, שאין אנו מחזיקים את השבויה בחזקת בעולה,

אלא

לגבי זה

שלא יהא חוטא

שבא עליה באונס או פיתוי משנשתחררה -

נשכר

.

אבל התם

, לענין איסור תרומה, יש לומר שרבי יהודה

כרבנן סבירא ליה

, שחוששין אנו שמא נפסלה לתרומה על ידי ביאת השבאי הנכרי.

אי נמי

, יש לחלק בין דברי רבי יהודה לדברי רבי דוסא באופן אחר:

עד כאן לא קאמר רבי דוסא התם

, שאין חוששין לפוסלה מן התרומה,

אלא בתרומה

דרבנן

. כי מאחר שאיסורה באכילת תרומה דרבנן אינו אלא מדרבנן, לא גזרו עליה איסור במקום ספק.

אבל קנס דאורייתא

, להוציא ממון מן האונס במקום שיש ספק, שהוא ענין דאורייתא, יש לומר שרבי דוסא

כרבנן סבירא ליה

, ואין הבועל חייב קנס מספק, כי שמא כבר בעולה היא.

אמר ליה אביי

לרבה:

ו

כי

טעמיה דרבי יהודה הכא

, משום

"שלא יהא חוטא נשכר

" בלבד

הוא

, ולא אמרה אלא לענין קנס ולא לשאר דברים, כאשר אמרת!?

והא תניא: רבי יהודה אומר: שבויה שנשבית הרי היא בקדושתה, ואפילו

אם היא

בת עשר

שנים

כשנשתחררה -

כתובתה מאתים

, כשל בתולה, ולא מנה כשל אלמנה.

והתם

גבי כתובה -

מאי "שלא יהא חוטא נשכר" איכא?

ומשנינן:

התם נמי

יש טעם אחר שלא להחזיקה בחזקת בעולה,

דלמא מימנעי

אפילו ישראליים

ולא נסבי לה

[שמא יימנעו מלשאתה].

ומקשינן:

ו

כי

סבר רבי יהודה

שהשבויה

בקדושתה קיימה

, וכמבואר במשנתנו!?

הנבעלת לגוי, כשם שהיא נפסלת לתרומה, כך היא נפסלת לכהונה, ואסור כהן לשאתה. ונמצא שדין שבויה לגבי תרומה ולגבי כהונה שוין הן.

והתניא

: כהן

הפודה את השבויה

, הרי זה

ישאנה

, ואף על פי שאין עדות עליה שהיא טהורה. אבל אם

מעיד בה

שהיא כשירה ולא נבעלה, הרי זה

לא ישאנה

.

כך סברה הגמרא בפירוש הברייתא, ומפרש לה ואזיל.

רבי יהודה אומר: בין כך ובין כך לא ישאנה

הכהן.

ומפרשת תחילה הגמרא את הברייתא:

הא גופה קשיא!

אמרת

: כהן

הפודה את השבויה

הרי זה

ישאנה

, ואינו צריך להעיד.

והדר

ואילו לאחר מכן ממשיך ה

תנא

, ואומר: ואם

מעיד בה

, בנוסף על הפדיון,

לא ישאנה

.

וכי

משום דמעיד בה

שהיא כשירה,

לא ישאנה!?

הא לא קשיא

, ולעולם שבויה אינה כשירה לכהונה אלא אם כן יש מי שמעיד בה שהיא כשירה. ומה ששנינו בברייתא שאם "מעיד בה, לא ישאנה", לא מדובר בעדותו של הפודה בעצמו, אלא הכי קאמר: כהן

הפודה את השבויה, ומעיד בה

, הוא עצמו, שהיא כשירה, הרי זה

ישאנה

, אף שנמצא כי לצורך עצמו הוא מעיד, שהתכוון לשאתה.

שהיות והוציא ממון כדי לפדותה, יודע הוא בבירור שהיא לא נבעלה, היות ואם היא כן נבעלה, הוא לא היה מוציא את ממונו על חינם, שהרי פדה אותה כדי לשאתה בכשרות.

אבל אם לא פדה אותה, והוא

מעיד בה כדי

, בלבד, שמעיד עליה שהיא כשירה, הרי זה

לא ישאנה

, כי חיישינן שמא עיניו נתן בה, ובשקר הוא מעיד.

רבי יהודה אומר: בין כך - שהעיד בה הנושא ולא פדאה, ובין כך - שהוא עצמו פדה אותה לא ישאנה. כי לעולם חיישינן שמא עיניו נתן בה, ואין עדותו עדות.

ואחר שנתבארה הברייתא, שבה הגמרא לקושייתה:

מכל מקום, קשיא

מברייתא זו, שאמר בה רבי יהודה "בין כך ובין כך לא ישאנה",

לרבי יהודה

, שאמר במשנתנו שהשבויה בקדושתה היא עומדת, ואינה צריכה עדות כלל!?

אמר רב פפא: אימא

, יש לך לשנות את לשון הברייתא כך:

רבי יהודה אומר: בין כך ובין כך ישאנה

. היות והשבויה בקדושתה קיימא, ואין אנו צריכים לעדותו כלל.

רב הונא בריה דרב יהושע אומר: לעולם כדקתני

בברייתא: בין כך ובין כך לא ישאנה. אלא ש

רבי יהודה

-

לדבריהם דרבנן, קאמר להו: לדידי

שאני סובר שבויה בקדושתה קיימא -

בין כך ובין כך ישאנה

.

אלא לדידכו

, שאתם חוששים שמא נבעלה,

בין כך ובין כך לא ישאנה מבעי ליה

. שהרי אין לנו לסמוך על עדותו שמא עיניו נתן בה, ואפילו כשפדאה הוא עצמו.

ורבנן

, מה הוא טעמם שלא חששו ל"שמא עיניו נתן בה" כשהוא עצמו פדאה!?

ומפרשינן:

הפודה את השבויה ומעיד בה ישאנה,

כי

לא שדי איניש זוזי בכדי

[אין אדם מוציא מעותיו על חנם], ואמת היתה בפיהו שהיא כשירה.

אבל אם

מעיד בה כדי

, ללא שהשקיע את ממונו בפדיונה, הרי זה

לא ישאנה

, כי חיישינן:

שמא עיניו נתן בה

.

רמי ליה רב פפא בר שמואל לרב יוסף

: