Ketoubot 32a — le Talmud en français

ו

השתא תיקשי, הא

קיימא לן דאינו לוקה ומשלם

, אלא רק לוקה את המלקות ונפטר מן הממון, והאיך שנינו במשנתנו שחייבי כריתות יש להן קנס!?

על קושיא זו נאמרו בגמרא שלשה תירוצים:

א. תירוצו של עולא כאן, שבכל מקום "משלם ואינו לוקה", והמשנה במסכת מכות מדברת באופן שאינו חייב עליה קנס.

ב. תירוצו של רבי יוחנן [בעמוד הבא], שבכל מקום "לוקה ואינו משלם", ומשנתנו המחייבת קנס עוסקת במי שלא התרו בו, ולכן אינו לוקה אלא משלם. כי לדעתו של רבי יוחנן, חייבי מלקיות כשהם שוגגין - משלמים.

ג. תירוצו של ריש לקיש [לג ב], שמשנתנו היא כרבי מאיר, הסובר ש"לוקה ומשלם".

ובגמרא לקמן [לה ב] מזכירה הגמרא אפשרות רביעית, שמשנתנו סוברת כדעת התנא שאין חייבי כריתות לוקין, ולכן הם משלמים. אלא שדחתה הגמרא תירוץ זה, היות ועדיין תיקשי למה משלם קנס הבא על הממזרת, שאין הוא מחייבי כריתות, אלא לוקה.

אמר עולא

: לעולם אינו לוקה ומשלם.

ומיהו, אין אנו אומרים שילקה ולא ישלם, אלא להיפך, שמשלם ואינו לוקה. ולא תיקשי משנתנו האיך לוקה ומשלם? שהרי רק משלם את הקנס, ואינו לוקה.

ואם תאמר: אם כן למה שנינו במשנה במסכת מכות שהוא לוקה, והרי חייב עליה קנס, ויפטור הקנס את חיוב המלקות -

הא

לא קשיא

:

כאן

משנתנו עוסקת -

באחותו נערה

, שחייב עליה קנס.

כאן

המשנה במסכת מכות - ששנינו בה אחותו שלוקה עליה - עוסקת

באחותו בוגרת

, שאין משלם עליה קנס, ולכן חייב עליה מלקות.

א. שנינו במשנה לקמן לט א: המפתה נותן שלשה דברים, והאונס ארבעה. המפתה נותן בושת ופגם [שנעשית בעולה על ידו] וקנס. מוסיף עליו האונס, שנותן את הצער [ושם בגמרא לט ב מתבאר מה הוא הצער]. מה בין אונס למפתה? האונס נותן את הצער, והמפתה אינו נותן את הצער. ומפרשת הגמרא [שם ע"ב] טעמו של דבר: "פקחות שבהן אומרות: מפותה אין לה צער".

ב. הפגם הבושת והצער יסוד חיובם הוא - לדעת רש"י - מדין חובל בחבירו, שהוא חייב בתשלומים אלו. וכך שמין את הפגם: רואים מה הוא מחירה של שפחה לימכר בשוק כשהיא בתולה, שאז מחירה גבוה, היות והאדון הקונה אותה רוצה לקנות שפחה בתולה כדי שיוכל להשיאה לעבד שיש לו קורת רוח הימנו, ובכמה פחתו דמיה בכך כשהיא עתה בעולה, ואת ההפרש משלם הבועל.

ג. חיוב תשלום הקנס אינו אלא בנערה בתולה, ואילו חיוב הבושת הפגם והצער הוא אף בבוגרת.

ד. קנס, בושת, פגם וצער של נערה הרי הוא לאביה. ואם היא יתומה הרי הוא לעצמה.

וכן בושת פגם וצער של בוגרת - הרי הוא לעצמה.

ה. אף על גב שחיובם של התשלומים הללו [מלבד צער] הוא בין באנוסה ובין במפותה, יש חילוק בין אונס למפתה כאשר הנערה היא יתומה, או כשהיא בוגרת.

לפי שהיתומה, קנסה וכל שאר התשלומים הם לעצמה, וכן הבוגרת, כל התשלומים שמשלמים לה, הם שלה. ולכן רק לאונס אותן יש חובת תשלומים. אבל המפתה אותן, אין הוא חייב לשלם להן מאומה, כי היות ומדעתן הן עושות, מוחלות הן לו על כל חיוביו.

ומקשה הגמרא לפי שיטתו של עולא, שהמתחייב מלקות וממון, משלם ואינו לוקה -

הרי

בוגרת נמי

שבה עוסקת לדבריך המשנה במסכת מכות -

הא איכא

תשלום ממון של

בושת ופגם

. ותשלום הממון הזה היה לו לפטור את המלקות, כיון שמשלם ואינו לוקה!? ומשנינן: המשנה במסכת מכות עוסקת

בשוטה

, שאין לה בושת, ומאחר שאינה שוה לימכר בשוק, אף אין לה פגם.

ואכתי מקשינן:

והא איכא

תשלום ממון על

צערא

, ואפילו כשהיא בוגרת ושוטה, ויפטור אותו ממון את המלקות לדעת עולא!?

ומשנינן: המשנה במסכת מכות עוסקת

במפותה

, שאין לה צער.

השתא

, ומעתה,

דאתית להכי

[כיון שבאת] לפרש את המשנה במסכת מכות במפותה, שוב אין אנו צריכים לפרשה בבוגרת כדי שלא יפטור חיוב הקנס את המלקות, ואף לא בשוטה שלא יפטור חיוב הבושת והפגם את המלקות. אלא:

אפילו תימא

שהמשנה במכות עוסקת ב

אחותו נערה

, שבעלמא יש לה קנס, וכשהיא פקחית יש לה גם בושת ופגם, ומכל מקום לא יפטרו הקנס הבושת והפגם את המלקות, כי הכא במשנה במכות עסקינן:

ביתומה

, שהקנס, הבושת והפגם משתלם לה ולא לאביה,

ו

היא

מפותה

. ומאחר שמדעתה היא עושה, הרי היא מוחלת לו על כל תשלומי הממון המגיעים לה, ומאחר שאינו חייב עליה שום ממון, לכן יש חיוב מלקות.

אלמא

מוכח ד

קסבר עולא: כל היכא דאיכא ממון ומלקות

, בכל מקום שמתחייב אדם ממון ומלקות, הדין הוא ש

ממונא משלם, מילקא לא לקי!

ולכן במשנתנו יש לחייבי כריתות ומלקיות קנס, ואין אומרים שחיוב המלקות יפטור את הממון, אלא חיוב הממון הוא זה שפוטר את המלקות.

ודנה הגמרא:

מנא ליה לעולא הא?

מהיכן למד עולא שהמשלם אינו לוקה, ולא שהלוקה אינו משלם?

ומפרשינן:

גמר

, למד עולא דין זה,

מחובל בחבירו

:

מה חובל בחבירו, דאיכא

חיוב

ממון

של חמשה דברים [נזק, צער, ריפוי, שבת ובושת]

ומלקות

משום שעבר על "לא יוסיף להכותו", אמרה תורה

ממונא משלם, מילקא לא לקי

[ממון משלם החובל ואינו לוקה], וכפי שמתבאר המקור לזה בהמשך הסוגיא.

אף כל היכא דאיכא

חיוב

ממון ו

חיוב

מלקות

כאחד, הדין הוא ש

ממונא משלם, מילקא לא לקי

.

ופרכינן:

מה לחובל בחבירו

, דין הוא שהחמירה עליו תורה לשלם את הממון החמור ולא להפטר בקבלת עונש המלקות הקל,

שכן

מצינו בו חומרא אחרת, שהוא

חייב בחמשה דברים

, ולכן החמירה עליו התורה שישלם את הממון [ולא ילקה], ולא יהיה די לו בקבלת מלקות.

ואי ממונא לקולא

, ושמא תאמר כי אדרבה, כשחייבה התורה את החובל בחבירו ממון ולא מלקות, קולא הוא שהקילה התורה עליו, כי עונש ממון קל הוא מן המלקות, ונמצא שאי אפשר לפרוך, שלכן הקילה עליו התורה משום שחייב בחמשה דברים -

יש לך לפרוך באופן אחר: לכן הקילה התורה בחובל בחבירו להפטר מן המלקות בתשלום ממון, ולא להתחייב במלקות וליפטר מן הממון,

שכן הותר

הלאו של "לא יוסיף"

מכללו בבית דין

, שהרי בית הדין מכין וחובלין ברשעים. תאמר בלאו של אחותו, שלא הותר מכללו בשום מקום. ומנין לנו לומר שאף על עונש המגיע עבור עבירת לאו חמור זה, פטרה התורה משום עונש ממון הקל.

אלא, גמר

למד עולא את דינו שבכל מקום משלם ואינו לוקה,

מעדים זוממין

, שזממו לחייב ממון את הנידון, וכך למד עולא:

מה

כמו ב

עדים זוממין, דאיכא ממון ומלקות

, חייבים הם ממון משום שאמרה תורה "ועשיתם לו כאשר זמם לעשות לאחיו", ומלקות על שעברו על "לא תענה ברעך עד שקר":

אמרה תורה ש

ממונא משלם, מילקא לא לקי

,, וכפי שמוכיחה הגמרא בהמשך הסוגיא בעמוד ב'.

אף כל היכא דאיכא

חיוב

ממון ו

חיוב

מלקות

כאחד, הדין הוא ש

ממונא משלם, מילקא לא לקי

.

ופרכינן עלה:

מה לעדים זוממין, שכן

החמירה עליהם התורה ש

אינן צריכים התראה

לחייבם ב"כאשר זמם", אם זממו להעניש את הנידון עונש מיתה או מלקות או ממון.

ואי

, שמא תאמר, שעונש

ממונא לקולא הוא

, כי עונש ממון קל יותר מעונש מלקות.

גם יש לך לפרוך: מה לעדים זוממים, לכן הקילה עליהם התורה להיות נידונים בעונש הקל,

שכן לא עשו מעשה

אלא בדיבור בעלמא הם נענשים.

אלא, גמר

עולא שבכל מקום משלם ואינו לוקה,

מתרוייהו

, משנינם, מחובל בחבירו ומעדים זוממין, שהרי בשניהם משלם ואינו לוקה:

וכך הוא לומד:

מה הצד השוה שבהן, דאיכא ממון ומלקות

ואמרה תורה

ממונא משלם, מילקא לא לקי. אף כל היכא דאיכא

ממון ומלקות, ממונא משלם, מילקא לא לקי

,

ואכתי פרכינן:

מה להצד השוה שבהן, שכן יש בהן

[בכל אחד מהם]

צד חמור

, שהחובל בחבירו חייב בחמשה דברים, ועדים זוממין נענשים בלי התראה.

ואי

, שמא תאמר,

ממונא לקולא הוא

, כך יש לך לפרוך על הצד השוה: מה להצד השוה

שכן יש בהן צד הקל

, שחובל מחבירו הותר מכללו, ועדים זוממים לא עשו מעשה.