Ketoubot 31b — le Talmud en français

שהוא

פטור

, כיון שעקירתו הראשונה צורך הנחה היא!?

והרי אם כן,

אדתני

בסיפא דברייתא:

היה מגרר ויוצא

שלא הגביהה

מגרר ויוצא, פטור

.

נפלוג

התנא של הברייתא,

ונתני בדידה

, במגביה עצמו, שהרי אף בו תמצא - לדעת רבי אבין - פטור על הגניבה, והכי ליתני:

במה דברים אמורים

שהוא חייב תשלומין על הההגבהה הראשונה -

בעומד

אחר כך

לפוש

ברשות היחיד, היות ונתבטלה העקירה הראשונה.

אבל

כשעמד

לכתף

, שלא נתבטלה עקירה הראשונה, הרי הוא

פטור

כיון שעקירה צורך הנחה היא לרבי אבין!?

אלא

, מכח קושיא זו, מיישבת הגמרא באופן אחר את הקושיא מהברייתא לדברי רבי אבין:

הא מני

ברייתא זו? -

בן עזאי היא, דאמר: "מהלך

", בכל פסיעה שמניח רגלו על הקרקע -

כעומד דמי

.

ונמצא שאין ההגבהה והעקירה הראשונה שברשות היחיד מחייבתו, שהרי הלך עוד ברשות היחיד, ומאחר ש"מהלך כעומד דמי", הרי הוא כמי שהניחה ברשות היחיד. ואין חיובו אלא על עקירת גופו בגבול רשות היחיד. ונמצא, שבשעת ההגבהה הראשונה, כשגנב את החפץ, עדיין לא התחילה מלאכת ההוצאה, ולכן אינו נפטר מחיוב תשלום הממון שהתחייב בו, קודם לכן, בשעת ההגבהה.

ואכתי מקשינן לרבי אבין:

אבל

אם הגביה את הכיס והיה

זורק

אותו לרשות הרבים -

מאי

יהיה הדין? וכי יהיה

פטור

משום שעקירתו הראשונה צורך הנחה היא!?

והרי אם כן תיקשי:

נפלוג

התנא של הברייתא

וניתני בדידה

, באותו אופן של הרישא העוסקת בהגבהת הכיס, והכי ליתני:

במה דברים אמורים

שאם הגביה את הכיס, וקדם חיוב הגניבה לחיוב סקילה, אין הוא נפטר משום קם ליה בדרבה מיניה -

במהלך

עם החפץ הנגנב בידו, שביטל על ידי הליכתו את עקירת הגבהתו.

אבל

אם

זורק

הוא את הכיס, הרי אף על פי שחיוב הגניבה קודם לחיובו על ההוצאה, הוא

פטור

, היות ועקירה צורך הנחה היא.

ומשנינן:

מגרר ויוצא איצטריכא ליה

. כלומר: עדיף לו לתנא להשמיענו בדרך אגב חידוש דין ב"מגרר ויוצא", מאשר להשמיענו אופן אחר של פטור בהגבהה.

שהרי בדין "מגרר ויוצא" חידוש דין יש בדבר, כי

סלקא דעתך אמינא שאין דרך הוצאה בכך

, ולא יתחייב מיתה כלל על הוצאתו -

קא משמע לן

התנא בברייתא שחייב הוא מיתה, אף כשמוציא את הכיס דרך גרירה!

ומפרשת הגמרא:

ובמאי

, באיזה סוג כיס יש חידוש שהוצאתו דרך גרירה חשובה הוצאה לחייב עליה?

אי ב

כיסי

רברבי

, אם בכיסים גדולים ומלאים במשא וקשה להגביהם -

כך אי אפשר לפרש, שהרי

אורחיה הוא

, דרך הוא להוציאו בגרירה, ואין כאן חידוש.

ו

אי ב

כיסי

זוטרי

, ואם כיסים קטנים הוא שגרר -

אף כך אי אפשר לפרש, שהרי באמת

לאו אורחיה הוא

, ואין לחייבו, כיון שלא הוציא כדרך המוציאים.

אלא

משנה זו עוסקת

ב

כיסי

מיצעי

, כיסים ממוצעים שאינם גדולים ולא קטנים, ודרכם לפעמים בגרירה!

ומוסיפה הגמרא לפרש את הסיפא של המשנה כש"היה מגרר ויוצא":

ודאפקיה להיכא

, להיכן הוציא את הכיס, עד שאתה אומר שאיסור שבת ואיסור גניבה באין כאחד?

אי דאפקיה

[הוציא] את הכיס מרשות הנגנב

לרשות הרבים

והניחו שם -

כך אי אפשר לפרש, שהרי

איסור שבת

אכן

איכא

שהוציאו מרשות היחיד לרשות הרבים, אבל

איסור גניבה

הא

ליכא

, שהרי בהוצאתו לרשות הרבים אין כאן מעשה קנין "לקנות" את הגניבה להתחיייב באונסיה ובתשלומיה.

ו

אי דאפקיה לרשות היחיד

של הגנב, ו"קנאו" בקנין חצר -

אף כך אי אפשר לפרש, שהרי

איסור גניבה

אכן

איכא

כיון שהכניסו לחצירו, אבל

איסור

שבת

הא

ליכא

, שהרי לא הוציא זה אלא מרשות היחיד לרשות היחיד.

לא צריכא

, משנתנו עוסקת באופן

דאפקיה

מרשות היחיד

לצידי

שולי

רשות הרבים

.

שהיו נותנים מכשולות לאורך רשות הרבים במרחק מסוים מן הבתים, כדי שלא ילכו העגלות סמוך לבתים ויתחככו בהם, ובין המכשולות לבתים נקרא "צידי רשות הרבים".

ו

מקשינן:

כמאן

, כדעתו של מי סוברת משנתנו במחלוקת התנאים על דינם של "צידי רשות הרבים", אם כרשות הרבים הן לענין שבת?

אי כרבי אליעזר, דאמר: צידי רשות הרבים כרשות הרבים דמו

.

זו אי אפשר, שהרי

איסור שבת

אכן

איכא

בהוצאת הכיס לצידי רשות הרבים, אבל

איסור

גניבה

הא

ליכא

, שהרי לדעתו רשות הרבים היא, ואין הוצאה לרשות הרבים מחייבת בגניבה.

ו

אי כרבנן, דאמרי: צידי רשות הרבים לאו כרשות הרבים דמו

.

אף זו אי אפשר, כי

איסור גניבה

אכן

איכא

מפני שלדעתם דין "צידי רשות הרבים" כסימטא היא לענין משיכה שהמושך לתוכה קנה, אבל

איסור שבת

הא

ליכא

היות ולדעתם אין זה רשות הרבים!?

ומשנינן:

לעולם כרבי אליעזר

, שאמר לגבי שבת צידי רשות הרבים כרשות הרבים דמו, ולכן חייב כשהוציא את הכיס לשם משום שבת.

ו

אולם

כי אמר רבי אליעזר "צידי רשות הרבים כרשות הרבים דמו", הני מילי לענין חיובא דשבת

, כיון

דזימנין דדחקי רבים ועיילי להתם

, כי פעמים שהרבים נדחקם לצידי רשות הרבים.

אבל לענין מיקנא קני

, אבל לקנות בקנין משיכה, אפשר לקנות אפילו בצידי רשות הרבים.

מאי טעמא?

-

דהא לא שכיחי רבים

, אין הרבים מצויים בצידי רשות הרבים, ולפיכך דינה כסימטא, שתיקנו בה קנין על ידי משיכה בתוכה.

רב אשי אמר

לפרש את הסיפא כש"היה מגרר ויוצא", שלא תיקשי להיכן הוציאה:

כגון שצירף

הסמיך את

ידו למטה משלשה

טפחים מהקרקע של רשות הרבים,

וקיבלו

לתוך ידו על ידי גרירה מרשות הנגנב לידו.

וידו קונה לו להתחייב על הגניבה,

כדרבא!

דאמר רבא

לענין שבת:

ידו של אדם חשובה לו כארבעה

טפחים

על ארבעה

טפחים.

ולכן, כשאדם מניח חפץ בתוך יד העומדת ברשות הרבים, חשובה ההנחה כהנחה על גבי מקום ארבעה על ארבעה, שהוא שיעור מקום הנצרך להנחה.

וכשם שחשובה היד לענין מקום ארבעה על ארבעה, כך היא חשובה גם לענין קנין גניבה.

כלומר, מדובר שגרר את הכיס אל תוך ידו העומדת ברשות הרבים, וקנה קנין גניבה במה שהכניסה לידו. ופעולה זו היא גם ההוצאה לרשות הרבים, שהרי ידו עומדת ברשות הרבים.

אלא, שצריכים אנו לומר שלא היתה ידו גבוהה שלשה טפחים מעל הקרקע, שאם היתה ידו גבוהה שלשה טפחים מעל הקרקע של רשות הרבים, הרי היתה ידו גבוהה מרשות היחיד [שהיא שוה בגובהה לרשות הרבים] שלשה טפחים, ואם כן, צריך הוא להגביה את הכיס שלשה טפחים כדי להכניסה לידו, ואז היה מתחייב בגניבה כאשר הגביהה שלשה טפחים, קודם שנתנה לתוך ידו, ונתחייב באיסור שבת.

ועוד צריכים אנו להביא מקור שידו של אדם קונה לו, ומקור דין זה הוא ממה שאמר רבא לענין שבת שידו של אדם חשובה לו כארבעה על ארבעה.

רב אחא

סובר, שאכן אי אפשר לקנות גניבה במשיכה לרשות הרבים. ולפיכך

מתני הכי

, מפרש את הברייתא כרב אשי, שהעמידה בכגון שצירף ידו למטה משלשה טפחים לקרקע, וקיבלו.

אבל

רבינא מתני

, מפרש את הברייתא כך:

לעולם דאפקיה לרשות הרבים

. שהוציא את הכיס לרשות הרבים.

ו

הא דקשיא לך, איסור שבת אכן איכא, אבל איסור גניבה הרי ליכא, לא תיקשי, כי:

ברשות הרבים נמי קנה

בקנין משיכה, ונתחייב בתשלומי הגניבה.

ותרוייהו

רב אחא ורבינא החלוקין אם ברשות הרבים הרי הוא קונה במשיכה לענין גניבה -

בדיוקא דהא מתניתין

במסכת בבא קמא [עט ב],

קמיפלגי!

דתנן: היה מושכו

לשור גנוב

ויוצא

מרשות הבעלים לכוון רשות הרבים,

ומת

השור כשהוא עדיין

ברשות בעלים

-

פטור

הגנב לשלם את דמיו, כי עדיין לא "קנה" את הגניבה.

אך אם

הגביהו

לשור ברשות הבעלים,

או שהוציאו מרשות בעלים

לרשות הרבים,

ומת

השור לאחר מכן, הרי הוא

חייב

לשלם את ערכו.

רבינא

, הסובר שאף במשיכה לרשות הרבים קנה -

דייק מרישא

, דקדק את לשון המשנה ברישא, ומשם למד את דינו:

שהרי שנינו ברישא:

היה מושכו ויוצא, ומת ברשות בעלים, פטור

.

ומשמע:

טעמא דמת ברשות בעלים

קודם שהוציאו מרשותם, לכן הוא פטור,

הא הוציאו מרשות בעלים

לכל מקום שאינו רשות הבעלים, אפילו לרשןת הרבים,

ומת

, הרי הוא

חייב

.

ומוכח שמשיכה אפילו לרשות הרבים קונה.

ואילו

רב אחא

, הסובר שמשיכה לרשות הרבים אינה קונה -

דייק

כדבריו

מסיפא

, ששנינו בה:

"הגביהו או שהוציאו

" מרשות בעלים, ומת, חייב!

ומשמע:

הוצאה דומיא דהגבהה

.

מה הגבהה

מדובר בה

דאתי לרשותיה

, שבאה הגניבה לרשותו של הגנב, בתוך ידיו,

אף הוצאה נמי

, מדובר בה בכגון

דאתי לרשותיה

של הגנב, ולא לרשות הרבים.

ומוסיפה הגמרא, ומסבירה:

לרב אחא קשיא רישא

, שמשמע ממנה כי משיכה לרשות הרבים קונה!?

לרבינא קשיא סיפא

, שמשמע ממנה כי משיכה לרשות הרבים אינה קונה!?

רישא

שמשמע ממנה שכל שהוציאו מרשות הבעלים ואפילו לרשות הרבים הרי זה קנה -

לרב אחא

, הסובר שמשיכה לרשות הרבים אינה קונה,

לא קשיא

. כי:

כל

כמה דלא אתי לרשותיה

[עד שלא משך את הגניבה לרשותו], ב

"רשות בעלים" קרינא ביה

. כי מה שאמרו "רשות בעלים" לא רשותם ממש הוא, אלא בחזקתם כל זמן שלא עשה בה הגנב קנין גמור.

סיפא

שמשמע ממנה ש"הוציאו" דומיא ד"הגביהו", דהיינו שבאה הגניבה לרשותו -

לרבינא

הסובר שמשיכה לרשות הרבים קנה בגניבה -

לא קשיא

, כי:

"הוצאה דומיא דהגבהה" לא אמרינן

לדעת רבינא.

שנינו במשנה: אלו נערות שיש להן קנס:

הבא על אחותו, ועל אחות אביו

, ועל אחות אמו, ועל אחות אשתו, ועל אשת אחיו, ועל אשת אחי אביו, ועל הנדה:

א. אמרה התורה [דברים כה א ג]: "כי יהיה ריב בין אנשים, ונגשו אל המשפט, ושפטום, והצדיקו את הצדיק והרשיעו את הרשע. והיה אם בין הכות הרשע [שעבר על לאו, ונתחייב מלקות] והפילו השופט והכהו לפניו כדי רשעתו במספר. ארבעים יכנו לא יוסיף, פן יוסיף להכותו על אלה מכה רבה, ונקלה אחיך לעיניך".

ב. ממה שאמרה תורה "לא יוסיף, פן יוסיף" למדנו איסור לאו למי שחובל ומכה את חבירו, ואולם הוא אינו לוקה על לאו זה אלא באופן שאינו משלם על חבלתו, וכגון שלא היה ערך הנזק שוה פרוטה, שאם לא כן, הרי אינו "לוקה ומשלם", וכפי שיתבאר.

ג. ממה שאמרה תורה "כדי רשעתו", למדו חכמים [לקמן לז א]: "משום רשעה אחת אתה מחייבו ואי אתה מחייבו משום שתי רשעיות", וללמד בא הכתוב שאין אדם לוקה ומשלם.

ד. לא פירשה התורה אם המתחייב מלקות וממון, לוקה ואינו משלם, או שמא משלם ואינו לוקה. ובדבר זה דנו אמוראים בסוגייתנו.

ה. בשני מקומות פירשה התורה במי שנתחייב מלקות וממון שישלם את הממון, וממילא אנו יודעים שאינו לוקה, שהרי אין לוקה ומשלם, ואלו הן:

האחד: חובל בחבירו, שאם חבל בו בערך של שוה פרוטה הרי הוא משלם חמשה דברים [נזק, צער, ריפוי, שבת ובושת], ואינו לוקה על שעבר על הלאו של "לא יוסיף להכותו", ובהמשך הסוגיא מתבאר המקור לזה.

השני: עדים זוממין, שאם זממו להפסיד אדם ממון שוה פרוטה, הרי הם משלמים את הממון "כאשר זמם לעשות לאחיו", ואינם לוקים על שעברו על "לא תענה ברעך עד שקר", ובהמשך הסוגיא מתבאר המקור לזה.

ו. הגמרא מסתפקת, האם עונש מלקות חמור מעונש ממון, או שמא עונש ממון חמור מעונש מלקות.

ז. בסוגייתנו [ולקמן לד ב, שאף היא המשך הסוגיא], מתבארת מחלוקת אמוראים לדעת הסובר "לוקה ואינו משלם", האם גם חייבי מלקיות שוגגין פטורין מן התשלומין כמו חייבי מיתות שוגגין, או לא.

ורמינהו

סתירה ממה ששנינו במשנה במסכת מכות [יג א]:

אלו הן הלוקין: הבא על אחותו, ועל אחות אביו, ועל אחות אמו, ועל אחות אשתו, ועל

אשת אחיו, ועל אשת אחי אביו, ועל הנדה

,

הרי אותן "חייבי לאוין" ששנינו במשנתנו שיש להן קנס, חייב עליהן מלקות.