Ketoubot 2a — le Talmud en français

תקנו חכמים זמן לנישואין של בתולה, שיהיה ביום רביעי, ושל אלמנה, שיהיה ביום חמישי.

המשנה שלפנינו מבארת רק את הטעם לקביעת הזמן של יום רביעי לנשואי בתולה, ואילו הטעם של קביעת הזמן של יום חמישי לנשואי אלמנה, יבואר בגמרא.

א. יש שלשה טעמים לתקנת חכמים שבתולה תנשא דוקא ביום רביעי, הטעם העיקרי מתבאר במשנה, ושני טעמים נוספים מתבארים בגמרא.

הטעם העיקרי לתקנת חכמים לקבוע את יום רביעי כיום הנישואין לבתולה, הוא - כדי שאם ימצאנה בעלה שאינה בתולה, הוא ישכים למחרת בבוקר, ביום חמישי, לבית דין, שהוא יום המושב של בית דין, בעודנו כועס על שמצאה בעולה ולא בתולה, ויטען את "טענת הבתולים" בבית דין. ולא יתקרר כעסו בשהייה עד ליום אחר שיושב בו בית הדין.

וכך יצא הקול שמצאה בעולה ולא בתולה, ויתכן שמחמת פרסום הדבר, יבואו עדים שיעידו שנבעלה לאדם אחר בזמן האירוסין, ויתברר הדבר בעדים.

ב. עזרא תיקן שיהיה מושב בית דין בכל העיירות בימי שני וחמישי. לפני תקנת עזרא לא היה יום קבוע למושב בית דין.

ג. בעל שכנס את אשתו בחזקת בתולה ונמצאת בעולה, יש לו לחשוש שמא היא נבעלה לאדם אחר בין שעת האירוסין לשעת הנישואין [כי בזמנם לא היו האירוסין סמוכים לנשואין, אלא היתה הארוסה, שהיא אשת איש לכל דבריה, נשארת בבית אביה עד שעת הנישואין], ואם נבעלה לאיש אחר בהיותה ארוסה לו, הרי היא נאסרת עליו, כדין אשת איש שזינתה תחת בעלה -

אם הבעל הוא כהן, היא נאסרת עליו בין אם נבעלה ברצון ובין אם באונס. ואילו אם הבעל הוא ישראל, היא נאסרת עליו רק אם היא נבעלה לאדם אחר מרצונה.

ד. לפי הטעם הזה, היתה הבתולה יכולה להנשא גם ביום ראשון, ואז הוא היה יכול להשכים בבוקר של יום שני, ולטעון את טענתו שמצאה בעולה לפני מושב בית דין, היושבים בכל העיירות גם ביום שני.

אלא שהיה טעם נוסף לתקנה שתנשא הבתולה ביום רביעי דוקא, היות ו"שקדו חכמים על תקנת בנות ישראל, שיהיה טורח [החתן] בסעודה שלשה ימים, אחד בשבת, ושני בשבת, ושלישי בשבת, וברביעי כונסה".

כמו כן מתבאר בגמרא טעם נוסף, שיום חמישי הוא יום שנאמרה בו [בבריאת העולם] ברכה של פריה ורביה לדגים, ואם יכנוס אדם אשה ביום רביעי, הוא יבעלנה בלילה שלאחריו, אור ליום חמישי, שיש בו ענין של ברכה לפריה ורביה.

ה. לפני תקנת עזרא, וכן בזמן הזה, שאין יום מסויים למושב בית דין, וכמו כן אין לחשוש בזמן הזה לטענת בתולים כיון שאין שהות בין האירוסין לנישואין, קיים רק הטעם השני והטעם השלישי.

ולכן, אם כבר טרח הבעל בסעודת הנישואין, ואינו מקפיד לבעול דוקא ביום שנאמרה בו ברכת פריה ורביה, הוא אינו צריך להמתין עד יום רביעי, ויכול לשאת אשה בכל יום, חוץ מאשר בשבת ובמוצאי שבת, מהטעם שיבואר בגמרא.

מתניתין:

תיקנו חכמים שתהא

בתולה נשאת ליום הרביעי

בשבת,

ואלמנה

תהא נשאת

ליום החמישי

.

לפי

שפעמיים בשבת

, בימות השבוע, היו

בתי דינין יושבין ב

כל ה

עיירות

-

ביום השני וביום החמישי

.

ולכן תיקנו חכמים, שישא אדם את הבתולה ביום רביעי, כדי שיבעל אותה אור ליום חמישי,

שאם היה לו טענת בתולים

, לפי שמצאה בעולה, ויש לו לחשוש שמא נבעלה בזמן אירוסיה ונאסרה עליו -

היה משכים לבית דין

, וטוען שמצאה בעולה, והיה יוצא הקול, ומתוך הפירסום, יתכן ויגיעו עדים לבית דין שיבררו את זנותה.

גמרא:

שנינו במשנה שבתולה נישאת ביום רביעי, "שאם היה לו טענת בתולים היה משכים לבית דין".

ובא רב יוסף לבאר את דברי המשנה לפי דברי שמואל, רבו.

אך כיון שרב יוסף חלה, ושכח תלמודו, הוא שנה תחילה את דברי שמואל רבו בצורה לא נכונה, ותמה על דבריו, ולאחר מכן תיקנם.

וכך דרש רב יוסף תחילה, בשם שמואל רבו -

אמר רב יוסף אמר רב יהודה אמר שמואל: מפני מה אמרו

חכמים

"בתולה נשאת ליום הרביעי

"?

והבין רב יוסף שלא שאל שמואל מפני מה תיקנו שתינשא רק ברביעי ולא בראשון, על אף שגם ביום שני יושבים בתי דין.

אלא, שאלת שמואל היא, מה היא הנפקא מינה בתקנה זו למעשה, מלבד עצם הקביעה שהוא הזמן הראוי לנישואין, ועל כך ענה שמואל:

לפי ששנינו

[לקמן נז א], שנותנים זמן לבתולה שהתארסה, שנים עשר חודש, להכין עצמה, תכשיטיה, וכל צרכי נשואיה, מיום שתבעה הארוס שתתכונן לנשואיה עמו, עד יום החופה.

ואם

הגיע

ה

זמן

, שחלפו שנים עשר חודש,

ולא נישאו

הבתולות מחמת עיכוב הבעלים, הרי הן -

אוכלות משלו

, חייב הבעל לזון אותה כמו שחייב לזון את אשתו הנשואה.

ו

כמו כן אם היו מאורסות לכהן, אפילו היו הן ישראליות, הרי מעתה הן

אוכלות

כבר

בתרומה

, כדין אשת ישראל הנשואה לכהן, שאוכלת בתרומה.

וכיון ששנינו במשנה הזאת שבהגעת הזמן חייב הבעל במזונותיה -

יכול

, אפילו אם

הגיע

ה

זמן באחד בשבת, יהא מעלה לה

מיד

מזונות

, כיון שכבר חלפו שנים עשר חודש, והוא מתעכב מלכנוס אותה.

וביום ראשון אין את הטעם שאמרה המשנה שלא לכנוס כי שמא ימצאנה בעולה ותתקרר דעתו עד שתהיה לו את האפשרות להגיע לבית דין, שהרי יכול הוא לבוא לבית דין למחרת בבוקר, ביום שני, שבית דין יושבים בו -

לכך שנינו

במשנתנו שקבעו חכמים ש

"בתולה נשאת ליום הרביעי

".

ומכאן אתה למד, שעד יום רביעי בשבת, שהוא היום שקבעו חכמים לנישואין, אינו חייב להעלות לה מזונות, היות והעיכוב אינו מצדו אלא מתקנת חכמים.

ולא ביאר רב יוסף בהביאו את דברי שמואל, מדוע אכן אין בתולה נישאת גם ביום ראשון, כי לדעתו של רב יוסף עתה, לא זאת היתה שאלתו של שמואל!

אמר

תמה

רב יוסף

על דברי שמואל רבו:

מריה דאברהם!

אלוקי אברהם!

תלי תניא

, כיצד תלה שמואל רבי את טעמה של משנתנו -

בדלא תניא!

במשנה ש"אינה שנויה".

והיינו, שאמר שמואל, שמשנתנו שונה את קביעות יום רביעי כזמן נישואין, כדי ללמד על ענין המזונות, שהוא נפקא מינה למשנה ש"אינה שנויה".

ותמהה הגמרא על תמיהתו של רב יוסף:

הי

משנה

תניא, והי

משנה

לא תניא!?

והרי, גם

הא תניא, ו

גם

הא תניא!

הרי המשנה כאן, וגם המשנה להלן לגבי הגיע זמן, שתיהן משניות מפורשות הן!

אלא,

מבארת הגמרא, כך היתה טענתו של רב יוסף:

תלי תניא

, הכיצד תלה שמואל את משנתנו,

דמפרש

בה

טעמא

מדוע בתולה נישאת ביום רביעי, כדי שישכים ביום חמישי בבוקר ויטען טענת בתולים -

בדתניא

במשנה של הגעת הזמן להלן,

דלא מפרש

בה

טעמא

מפני מה בהגעת הזמן באחד בשבת אינו מעלה מזונות, אף על פי שהוא יכול לגשת למחרת [ביום שני] לבית דין!

והיינו, שלא יתכן שמשנתנו, שמפורש בה הטעם לתקנת חכמים, כדי שישכים בבוקר לבית דין, תהיה נפקא מינה לדין הגעת מזונות ביום ראשון, בעוד שהמשנה של הגעת זמן עצמה אינה נותנת טעם לחילוק זה. שהרי משנתנו אינה עוסקת כלל בחיוב מזונות בהגעת הזמן, אלא נותנת נימוק לקביעת הזמן ביום רביעי, כדי שישכים בבוקר לבית דין, בלי להסביר מדוע לא ישא אדם אשה גם ביום ראשון.

ומחמת נימוק זה כשלעצמו, גם יום ראשון מתאים לנישואי אשה. ולפי טעם משנתנו אכן היה צריך להעלות מזונות ביום ראשון.

ואם כן, מקשה רב יוסף, כיצד אמר שמואל שמשנתנו האומרת "בתולה נישאת ליום רביעי" יש בה נפקא מינה לכך שאם הגיע הזמן ביום ראשון הוא אינו מעלה לה מזונות.

ולכן, אמר רב יוסף:

אלא אי איתמר

לדברי שמואל, בהכרח שיש לתקנם, ולומר כי

הכי איתמר

:

אמר רב יהודה אמר שמואל

: הרי שנינו במשנה:

מפני מה אמרו בתולה נשאת ליום הרביעי?

-

שאם היה לו טענת בתולים, היה משכים לבית דין

ביום חמישי, שהוא יום מושב בית דין, ולא יתקרר כעסו בהמתנה ליום המושב של בית דין.

ומבאר רב יוסף, שכך שאל שמואל:

כיון שזהו טעמה של המשנה הרי יש לשאול -

ותינשא

גם

באחד בשבת,

שהרי גם ביום ראשון קיימת האפשרות

שאם היה לו טענת בתולים, היה משכים

ביום שני בבוקר

לבית דין!?

ומבאר רב יוסף, שהשיב שמואל: יש טעם נוסף בדבר, שבגללו תנשא רק ביום רביעי. כי -

שקדו חכמים על תקנת בנות ישראל, שיהא

החתן

טורח בסעודה

של נישואין, שתהיה מכובדת,

שלשה ימים

-

אחד בשבת, ושני בשבת, ושלישי בשבת, וברביעי

-

כונסה.

ולאור זאת, אמר רב יהודה אמר שמואל:

ועכשיו

, מאחר

ששנינו

גם את הטעם ש

"שקדו

חכמים על תקנת בנות ישראל שיהא החתן טורח בסעודה שלשה ימים" -

אותה

משנה

ששנינו

בה לקמן

"הגיע זמן ולא נישאו, אוכלות משלו ואוכלות בתרומה

" -

אם

הגיע זמן באחד בשבת

, הרי

מתוך שאינו יכול לכנוס

עד יום רביעי -

אינו מעלה לה מזונות

עד יום רביעי.

ולאור זאת, מוסיף רב יוסף בעצמו על דברי שמואל:

כמו שאם הגיע הזמן באחד בשבת אינו מעלה לה מזונות, כיון שעדיין אינו יכול לכונסה בסיבת אונס, שלא הגיע יום רביעי בשבת שיוכל לכונסה -

לפיכך

, בכל סיבת אונס, בין האונס היה מצידו ובין אם היה האונס מצידה, וכגון, אם בהגיע הזמן של שנים עשר חודש,

חלה הוא,

ואינו יכול לכונסה,

או שחלתה היא, או שפירסה נדה

, ולכן אינו כונסה -

הוא

אינו מעלה לה מזונות.

עד כאן דברי רב יוסף לפי נוסח אחד.

ואיכא

, יש מי שמבאר,

ד

רב יוסף

בעי לה מיבעיא

, הסתפק בדבר זה, ושאל אותו כבעיה:

חלה הוא

בהגעת הזמן של שנים עשר חודש, ולכן התעכב מלכנוס אותה -

מהו

להעלות לה מזונות?

וצדדי הספק הם:

התם

, בהגיע הזמן ביום ראשון,

טעמא מאי

הוא פטור מלהעלות לה מזונות, הלא הוא

משום דאניס

הוא מלכונסה משום התקנה שלא לכונסה עד יום רביעי.

ו

אם כן,

הכא נמי, הא אניס

הוא, שהרי אינו יכול לכונסה מחמת חוליו.

או דלמא, התם אניס

הוא

בתקנתא דתקינו ליה רבנן,

ואין זה אונס פרטי, ולכן לא חייבוהו חכמים להעלות לה מזונות.

אבל

הכא

, כשחלה ולא יכול לכנסה,

לא

אנוס הוא מחמת תקנת חכמים אלא מחמת חוליו. ויתכן שבמקרה כזה לא פטרוהו חכמים מתקנתם לחייב מזונות בהגיע הזמן ולא נישאו.

ו

גם

אם תמצי לומר: חלה הוא

, כיון שהמניעה לנישואין היא מצידו, אכן

מעלה לה מזונות

-

יש להסתפק אם

חלתה היא

-

מהו

שיעלה לה מזונות? וצדדי הספק הם:

האם

מצי אמר לה: אנא, הא קאימנא!

מוכן ומזומן אני לשאתך לאשה, ולכן איני צריך לזון אותך, כיון שאת היא המעכבת את הנישואין.

או דלמא, מציא אמרה ליה

, יכולה היא לטעון:

נסתחפה שדהו!

לשון משל הוא, כאילו אומרת לו "נשטפה והתקלקלה שדך".

והיינו, שטוענת לו: הרי אני כבר שייכת לך, ובהגיע הזמן אתה חייב להעלות לי מזונות. וזה שאינך יכול לשאת אותי לאשה מחמת חוליי, מזלך הוא שגרם לך שתפסיד, ואין אני צריכה להפסיד מכך שאיני יכולה להנשא לך.

ו

גם

אם תמצי לומר

, שאכן מצי

אמרה ליה "נסתחפה שדהו

", עדיין יש להסתפק - אם

פירסה נדה

בהגעת הזמן, ולכן אינו כונסה -

מהו

שיעלה לה מזונות?

ומבאר רב יוסף: אם פירסה נדה

בשעת ווסתה

, שהיא רגילה אז להיות נדה -

לא תיבעי לך

, אין לך להסתפק בדבר,