Ketoubot 20b — le Talmud en français

ואי

העד

צורבא מרבנן הוא,

שאין חוששים שיעיד שקר מחמת שהזכירו הבעל דין, אלא ודאי נזכר באמת בעדותו -

אפילו

הבעל דין ב

עצמו

יכול להזכירו.

כי הא

[כאותו מעשה]:

דרב אשי הוה ידיע ליה בסהדותא לרב כהנא

[ראה עדות עבור רב כהנא].

אמר ליה

רב כהנא:

מי דכיר מר האי סהדותא

[האם זוכר אתה את העדות]?

אמר ליה

רב אשי:

לא.

אמר לו רב כהנא:

ולאו הכי והכי הוה?!

אמר לו

רב אשי:

לא ידענא.

לסוף, אידכר רב אשי,

ו

אסהיד ליה

את העדות.

חזייה

רב אשי

לרב כהנא, דהוה מחסם.

[ראה רב אשי שהיה רב כהנא מהסס האם להסתמך על עדותו].

אמר לו: מי סברת, עלך קא סמיכנא?! אנא הוא דרמאי אנפשאי, ואדכרי!

[אני הוא שנתתי לב בדבר ונזכרתי].

דנה הגמרא, עד כמה זוכר אדם את עדותו?, ומביאה ראייה לנדון זה, מהא ד

תנן התם

במסכת אהלות:

התלוליות

תילי עפר, שדרך בני אדם לקבור בהם את מתיהם, ומספקא לן בתל שלפנינו האם נקבר שם מת או לא, אזי - התלוליות

הקרובות, בין לעיר, ובין לדרך,

ולקמן יבואר איזו עיר ואיזו דרך,

אחד חדשות

שלא היו כאן בעבר, שיש לומר - אילו נקבר שם אדם היה הדבר ידוע.

ואחד ישנות, טמאות!

משום שיש לחשוש מתוך שקרובות לעיר או לדרך, שמא הלכה לשם אשה יחידה וקברה את ניפלה שם, ולא נודע הדבר.

אבל התלוליות

הרחוקות,

אם

חדשות

הן -

טהורות!

משום שאם היו קוברים בהם היה הדבר ידוע.

אך התלוליות ה

ישנות

-

טמאות!

שמא קברו בהם בעבר ונשתכח הדבר.

ומבארת המשנה:

איזוהי קרובה

לעיר, שאמרנו בה שאפילו חדשה טמאה? - אם קרובה

חמשים אמה.

ואיזו היא ישנה

שאמרנו בה שאפילו היתה רחוקה טמאה? אם ישנה

ששים שנה. דברי רבי מאיר.

רבי יהודה אומר: קרובה

היינו כ

שאין קרובה הימנה,

אבל אם יש קרובה הימנה, אפילו שתיהן בתוך חמשים אמה טהורה. משום שאם היתה אשה קוברת את נפליה היתה קוברתם בראשונה.

ו

ישנה

היינו כ

שאין אדם זוכר

שנעשה

ה

תל הזה בימיו.

ומבארת הגמרא:

מאי עיר, ומאי דרך? אילימא, עיר,

היינו

עיר ממש,

ו

דרך,

היינו

דרך ממש, מספיקא מי מחזקינן טומאה?!

וה

רי

אמר ריש לקיש, "עילה מצאו וטהרו ארץ ישראל",

כלומר - שמצאו חכמים בצד אחד של העיר בית קברות, ותלו ששם קברו את כל מתיהם, וטיהרו את כל שאר צדדי העיר מכח עילה זו, משום שאין מחזיקים טומאה בקרקעה של ארץ ישראל, ואם כן מדוע כאן טימאו את התלולית מספק?

אמר רבי זירא

: מאי

עיר,

שמטמאים את סביבותיה עד חמשים אמה?

עיר הסמוכה לבית הקברות. ו

כן

דרך,

שמטמאים סביבותיה, איירי ב

דרך בית הקברות.

ומקשינן:

בשלמא דרך בית הקברות,

שפיר מטמאים את סביבותיה, משום

דזמנין דמתרמי בין השמשות,

ולא הספיקו להגיע עד בית הקברות,

ומקרו

ו

קברו בתל.

אלא עיר הסמוכה לבית הקברות,

מדוע מטמאים את סביבותיה, והלא

כולהי לבית הקברות אזלי,

ואינם קוברים בתלים הסמוכים לה?

אמר רבי חנינא

: לכך טימאו את התלים הסמוכים לעיר,

מתוך שהנשים קוברות שם נפליהן, ומוכי שחין

שאיבריהם נופלים, קוברים בהם את

זרועותיהם.

ולכן -

עד חמשים אמה, אזלא איהי לחודה

לקבור את ניפלה, ואין הדבר מתפרסם, אך

טפי

מחמשים אמה -

דברא איניש בהדה,

[לוקחת אדם עמה]

ולבית הקברות אזלא

.

הלכך, טומאה בארץ ישראל לא מחזקינן ואין מטמאים את התלים שיתרים על חמשים אמה מספק .

על כל פנים מוכיחה הגמרא לנידון דידן:

אמר רב חסדא: שמע מינה מרבי מאיר,

שאמר שישנה היינו עד שישים שנה, אבל יותר מכך חוששים שמא נקבר שם אדם ונשתכח הדבר. ומוכח ש

האי סהדותא, עד שיתין שנין מידכר, טפי

משישים שנה

לא מידכר.

ואין סומכים על עדותו של אדם אם עברו מזמן עדותו יותר משישים שנה.

ודחינן:

ולא היא! התם הוא ד

אין אדם זוכר יותר משישים שנה משום ש

לא רמיא עליה, אבל הכא,

לגבי עדות,

כיון דרמי עליה

להעיד -

אפילו טובא נמי

נאמן בעדותו.:

מתניתין:

העדים שבאו לקיים את השטר,

זה אומר

: זה

כתב ידי, וזה כתב ידו של חבירי. וזה אומר: זה כתב ידי, וזה כתב ידו של חבירי. הרי אלו נאמנין.

כיון שיש שני עדים על כל כתב וכתב.

אבל אם

זה אומר: זה כתב ידי. וזה אומר: זה כתב ידי.

-

צריכין לצרף עמהם

עוד עד

אחר,

כדי שיהיו שני עדים על כל כתב.

דברי רבי.

וחכמים אומרים: אינם צריכין לצרף עמהן אחר, אלא נאמן אדם לומר זה כתב ידי.

גמרא:

מבארת הגמרא את טעמי המחלוקת:

כשתימצי לומר,

[היינו כשתדקדק בדברים תראה] ש

לדברי רבי

צריך צירוף עד אחר משום שסבר

על כתב ידן הם מעידים,

ואם כן צריך שני עדים על כל חתימה .