Kritout 5a — le Talmud en français

הוה אמינא הני מילי

שהאוכלו בחוץ עובר רק

בעשה. אבל בלאו

-

אימא לא. אמטו להכי

כתב רחמנא

"

לא תוכל

"

לאוקמה בלאו

ואם כן אינו מיותר לחלק,

ועדיין לאו שבכללות הוא!?

ודחינן:

אם כן

, לדבריך, שבא הכתוב רק ללמד לאו אבל לא ללקות,

נימא קרא

"

לא תוכל לאכלם

" [דהא לעיל מיניה כתיב "עולותיכם וזבחיכם ומעשרותיכם"] -

מאי

"

לא תוכל לאכול בשעריך מעשר דגנך תירושך ויצהרך

"? שמע מינה מהא דפירט הכתוב לדגן תירוש ויצהר

ליחודי

איסור

אכילה אכל חד וחד

קאתי קרא, והרי זה נחשב כלאו מיוחד לכל אחד ואחד, ואינו לאו שבכללות, וממילא לוקים.

אמר רבי יצחק: האוכל לחם וקלי

[דגן שנתייבש בתנור]

וכרמל

[שמללו את גרעיני התבואה ביד, ולא הבהבו אותם באש] מהתבואה החדשה לפני שהקריבו את מנחת העומר -

לוקה שלוש.

מדכתיב (ויקרא כג יד) "ולחם וקלי וכרמל לא תאכלו עד עצם היום הזה, עד הביאכם את קרבן אלהיכם" .

ומקשינן:

והא אין לוקין על לאו שבכללות!?

ומשנינן:

שאני הכא, דמייתר קראי

ללמד שכל אחד נחשב כלאו בפני עצמו.

והוינן בה: כיצד מייתר קראי?

אם משום דאייתר קרא, ד

לימא קרא

"

לחם

לא תאכלו",

ונילף קלי וכרמל מיניה

, ואם כן "קלי וכרמל" מיותרים.

אין זה יתור. שאי אפשר ללמוד קלי וכרמל מלחם, שהרי

איכא למיפרך: מה ללחם

, איסורו חמור,

שכן נתרבה

הלחם

אצל

חיוב הפרשת

חלה

, שמפרישים חלה רק מלחם ולא מגרעיני תבואה קלויים או מלילות. ולכן, אלולא שהתורה כתבה גם קלי וכרמל סלקא דעתין שדוקא לחם אסרה תורה לאכול לפני העומר, ולא קלי וכרמל.

ואם היתור הוא משום שמספיק ש

נכתוב קלי ולא לכתוב לחם, ונילף

לחם

מקלי.

נמצא שלחם מיותר לחלק.

עדיין אין כאן יתור. שהרי

לחם מקלי לא אתי, משום דקלי

-

איתיה

התבואה

בעיניה

[בצורתה], שעדיין לא נטחנה . אבל

לחם, לא איתיה

התבואה

בעיניה

, לפי שטחנה ונשתנית צורתה, ואימא דלא אסירא אלא כשעדיין איתא בעיניה, הילכך איצטריך למיכתב לחם, ולא אייתר.

וגם

כרמל מקלי לא אתי, משום דקלי

חמור שכן הוא

נתרבה אצל מנחות,

שמביאים ממנו את מנחת העומר כדכתיב (ויקרא ב יד) "אביב קלוי באש". אבל

כרמל לא נתרבה אצל מנחות.

[והקשה רש"י הרי כתוב במנחת העומר גם "כרמל"? ותירץ דהמשמעות של כרמל האמור במנחת העומר שהוא רך ונמלל. אלא שאחר כך היו מיבשים אותו באש ונעשה קלי. אבל כרמל שמדובר עליו כאן דלא אתי מקלי היינו שנמלל ולא יבשו אותו באש כלל].

ואם נאמר שמספיק ש

נכתוב כרמל ונילף לחם וקלי מיניה. איכא למיפרך: מה לכרמל שכן לא נשתנה מברייתו

. מה שאין כן קלי שקלייתו באש היא שינוי מברייתו, וכל שכן לחם.

שמא תאמר שאמנם

מן חד לא ילפי

לשנים האחרים, אבל עדיין יש יתור משום שמספיק לכתוב שנים מהם ו

נילף חדא מן תרין.

הרי אם נאמר ד

לא נכתוב קרא לחם, ונילף מקלי וכרמל. איכא למיפרך

-

מה לקלי וכרמל דאיתנהון בעיניהון,

שלא נטחנו וצורתם הראשונה עדיין קיימת, מה שאין כן לחם שנטחן ונשתנה מצורתו הראשונה .

ואם נאמר ש

לא נכתוב קרא כרמל ונילף מלחם וקלי, איכא למיפרך

-

מה ללחם וקלי שכן נתרבו אצל מנחות

, [לחם - בלחם הפנים שנקרא מנחה, ושתי הלחם של עצרת שנקראים מנחה. כדכתיב (במדבר כח) "בהקריבכם מנחה חדשה". וקלי - במנחת העומר]. מה שאין כן כרמל, שלא נתייבש בתנור, שלא נמצא במנחות .

אמר לך רבי יצחק

: היתור הוא בכך ש

לא נכתוב קרא קלי ונילף מלחם וכרמל.

ו

מאי פרכת? אי פרכת מה ללחם שכן נתרבה אצל חלה, כרמל יוכיח! ואי משום דכרמל לא נשתנה מברייתו, לחם יוכיח!

ואם כן אפשר ללמוד קלי מהצד השוה שבהן שהם מין דגן ואסורים לפני העומר, ולא היה צריך לכתבו.

הלכך

האוכל לחם קלי וכרמל מתבואה חדשה לפני הקרבת קרבן מנחת העומר

לוקה

שלש, משום

דמייתר

"קלי" לחלק.

ומקשינן:

ואימא קלי דמייתר

מלמד רק על עצמו לחלק כשאכלו עם לחם וכרמל, והילכך

מחייב

עליו

חדא

בפני עצמו, ואילו

אכולהון

, על השנים האחרים, שאין בהם פסוק לחלק,

מחייב

רק חדא?

ומשנינן:

אם כן

, שקלי מלמד לחלק רק על עצמו -

נכתוב קרא לחם כרמל וקלי

.

אי נמי

-

נכתוב קלי ולחם וכרמל. אמאי כתב לקלי באמצע

בין לחם לכרמל? אלא,

הכי קאמר: לחם

הרי הוא

כקלי

, ד

מחייב

בפני עצמו,

וכרמל

בפני עצמו נמי

מיחייב, כקלי

בפני עצמו.

אמר רבי ינאי: לעולם אל תהי גזירה שוה קלה בעיניך

-

שהרי

חיוב כרת של האוכל

פיגול

[בשר של קרבן שחישב בשעת עבודתו לזרוק את הדם חוץ לזמנו, או להקטיר מהאימורים או לאכול מן הבשר חוץ לזמנו] הוא

אחד מגופי תורה, ולא לימדו הכתוב

בפירוש

אלא מגזירה שוה

-

דיליף

"

עון עון

"

מנותר.

דאמר רבי יוחנן: תני זבדא בר לוי

:

נאמר להלן

בפרשת קדושים (ויקרא יט ח) לגבי נותר "

ואוכליו עונו ישא

כי את קדש ה' חילל, ונכרתה הנפש ההיא מעמיה".

ונאמר כאן

לגבי פיגול בפרשת צו (ויקרא ז יח) "

והנפש האוכלת ממנו עונה תשא

",

מה להלן

, בנותר, חיוב אכילתו הוא

כרת, אף כאן

, בפיגול, העונש על אכילתו הוא

כרת.

[ואף על פי שמוזכר פיגול בפרשת קדושים, בגמרא בזבחים (דף כח:) הוכיחו שלא מדובר בפיגול ממש - דהיינו מחשבת חוץ לזמנו - אלא במחשבת חוץ למקומו שלא חייבים עליו כרת, אלא לאו בעלמא. והכרת שכתוב שם נאמר על האוכל נותר. עי' רש"י.]

אמר רבי סימאי: לעולם אל תהי

"

גזירה שוה

"

קלה בעיניך

-

שהרי

חיוב כרת של האוכל

נותר

הוא

אחד מגופי תורה, ולא לימדו הכתוב אלא מגזירה שוה.

שהרי בפשט הכתוב האמור בפרשת קדושים "ואוכליו עונו ישא ... ונכרתה" לא מדובר בנותר אלא בקרבן שחישב לאוכלו חוץ למקומו. ורק בלימוד של גזירה שוה מוקמינן ליה בנותר.

מאי היא

הגזירה שוה?

יליף

"

קודש קודש

"

. כתיב הכא

בפרשת קדושים (ויקרא יט ח): "

ואוכליו עונו ישא כי את קודש ה' חילל

".

וכתיב

(שמות כט לד): "

ושרפת את הנותר באש

לא יאכל

כי קודש

הוא". מה להלן מדובר בנותר כך כאן מדובר בנותר.

אמר אביי: לעולם אל תהי גזירה שוה קלה בעיניך

-

שהרי

איסור

בתו מאנוסתו

ועונשה הוא

אחד מגופי תורה, ולא לימדה הכתוב

שאסורה ושחייב עליה שריפה

אלא מגזירה שוה

.

שהרי אין פסוק מפורש על בתו מאנוסתו. כי בפסוק (ויקרא יח יז) "ערות אשה ובתה לא תגלה" מדובר על בת אשתו הנשואה לו [שהמלה "אשה" משמע שיש לו בה אישות], ובפסוק (שם י) "ערות בת בנך או בת בתך לא תגלה" - שמדובר בו בבת בנו ובת בתו מאנוסתו - לא כתוב בתו. ואי אפשר ללמוד מקל וחומר שאם בת בנו ובת בתו מאנוסתו אסורה קל וחומר בתו מאנוסתו, לפי שאין מזהירין מן הדין. [לעיל (בדף ג.) למדנו שאין עונשין מן הדין והוא הדין שאין לומדים אזהרת לאו מדין קל וחומר]. ולכן הוצרכנו ללימוד מגזירה שוה.

ומהי הגזירה שוה?

דאמר רבא: אמר לי רבי יצחק בר אבדימי: אתיא

"

הנה הנה

"

ל

למד על עצם

איסורא

של בתו מאנוסתו.

[דכתיב בבתו מאשתו - "ערות אשה ובתה לא תגלה. את בת בנה ואת בת בתה לא תקח לגלות ערותה - שארה

הנה

זמה היא", ופסוק זה כולל בין את בתה של אשתו שהיא גם בתו, [וכן את בת בתו ובת בנו], ובין בתה של אשתו מאיש אחר.

ובכתוב האוסר את בת בנו ובת בתו מאנוסתו נאמר "ערות בת בנך או בת בתך לא תגלה ערותן - כי ערותך

הנה

", ולומדים בגזרה שוה מבתו מאשתו:

"

הנה הנה

" - כשם שבלאו של בתו מאשתו, דכתיב בה "שארה

הנה

", עשה בה הכתוב את בתו כבת בתו, אף בלאו של בת בנו ובת בתו מאנוסתו שכתוב בו נמי "ערותך

הנה

", עשה בה הכתוב את בתו כבת בתו.]

וכמו כן

אתיא

"

זמה זמה

"

ל

עונש

שריפה

על בתו מאנוסתו.

[שבחמתו כתיב (ויקרא כ יד) "ואיש אשר יקח את אשה ואת אמה,

זמה

היא, באש ישרפו אותו ואתהן". ובלאו של בתו מאשתו כתוב "שארה הנה

זמה

היא", ולומדים בגזירה שוה "

זמה זמה

" - כשם שהבא על חמותו עונשו בשריפה, כך גם הבא על בתו מאשתו בשריפה.

ושוב לומדים בגזירה שוה "

הנה הנה

" מבתו מאשתו לבתו מאנוסתו - כשם שבתו מאשתו בשריפה כך בתו מאנוסתו בשריפה. רש"י ביבמות דף ג. ועיין תוס' ישנים שם].

אמר רב אשי: אל תהי גזירה שוה קלה בעיניך

-

שהרי נסקלים, הן הן גופי תורה, ולא לימדה הכתוב

ברובם שדינם בסקילה

אלא מגזירה שוה.

כי ברובם לא כתוב סקילה בפירוש אלא "דמיהם בם" - כגון הבא על אמו וכלתו (ויקרא כ יב).

דתניא: נאמר כאן

[בשאר הנסקלים] "

דמיהם בם

"

, ונאמר באוב וידעוני

(שם כז) "

דמיהם בם

"

. מה להלן בסקילה

[דכתיב: ואיש או אשה כי יהיה בהם אוב או ידעוני מות יומתו באבן ירגמו אותם דמיהם בם],

אף כאן

בשאר מקומות שכתוב "דמיהם בם" הרי הם

בסקילה.

שנינו במשנה:

המפטם את השמן

:

תנו רבנן: המפטם את השמן

כדי

ללמוד בו

סדר עשיית שמן המשחה

או על מנת למוסרו לציבור

להשתמש לצורך בית המקדש או למשוח בו מלך,

פטור

58 .

ואם פטמו על מנת

לסוך

בו הדיוט

חייב

על כך כרת

.

והסך ממנו

, משמן המשחה שעשה אדם אחר -

פטור

.

לפי שאין חייבין אלא על סיכת שמן המשחה שעשה משה בלבד

, כדכתיב ואשר יתן ממנו על זר.

אמר מר: ללמוד בו או על מנת למוסרו לציבור פטור.

והוינן בה:

מנלן

שאם עשאו על מנת ללמוד בו או על מנת למוסרו לציבור פטור?

ומבארינן:

אתיא

בגזירה שוה: דילפינן על "

ובמתכונתו

" דכתיב גבי איסור פיטום שמן המשחה (שמות ל לב) "ובמתכונתו לא תעשו כמוהו"

מן

"

במתכונתה

"

דקטורת

, דכתיב בה (שם לז) "במתכונתה לא תעשו לכם".

וכתיב לגבי קטורת

"

לא תעשו לכם

"

,

ודרשינן -

לכם הוא דאסור, אבל למוסרו לציבור

-

פטור!

הילכך

גבי שמן

המשחה דילפינן ליה בגזירה שוה מקטורת

נמי

, אם עשאו כדי

למוסרו לציבור

-

פטור.

ומקשינן:

ותיהדר קטורת ונילף משמן

המשחה בגזירה שוה -

מה שמן כי מפטם לחצאין

[שלוקח מכל מין מחצית מהכמות המפורשת בתורה. כגון שלוקח ששה לוגין שמן - ובתורה כתוב הין, שהוא שנים עשר לוגין]

פטור, אף קטורת נמי כי מפטם לחצאין

[שהיו מפטמים בכל שנה קטורת לבית המקדש במשקל שלוש מאות וששים ושמונה מנה, והוא פיטם מאה ושמונים וארבע מנה] יהיה

פטור!

אלמה

[מדוע]

אמר רבא: קטורת שפטמה לחצאין חייב,

אבל

שמן שפטמו לחצאין פטור

!?

ותרצינן:

אמר לך רבא: גבי שמן כתיב

"

ובמתכונתו לא תעשו כמוהו

" הילכך דרשינן שרק

כמוהו הוא דאסור, אבל חציו שפיר דמי.

אך

גבי קטורת, דכתיב

"

והקטורת אשר תעשה

" משמע כי

כל

שיעור

עשייה דקטורת

שהיה ניתן לעשותו במקדש אסור לזר לעשותו! ועשיית חצאין גם היא נחשבת עשיה דקטורת שהרי

אפשר דמקטיר פרס

[חצי מנה]

שחרית, ופרס בין הערבים.

[ו"לחצאין" דנקט רבא לאו דוקא הוא אלא שיעור שראוי להקטרה. רש"י לקמן ו ב].

תנו רבנן: שמן המשחה: מר דרור חמש מאות, קדה חמש מאות, קנמן בשם חמש מאות

, שכתוב בתורה "וקנמן בשם, מחציתו - חמשים ומאתים". הרי שכולו חמש מאות .

ומדוע כתבה התורה שיעור חציו ולא שיעור כולו? כדי שישקול פעמיים מאתים וחמשים! והטעם לכך - משום שכאשר שקלו את הבשמים בכף המאזניים לא היו שוקלים במדוייק עד ששתי כפות המאזניים היו שוות, אלא היו מוסיפים בשמים עד שהכריעו הבשמים את כף המאזניים שהיו נתונים בה, כמבואר לקמן. וכמות זו הנוספת כדי להכריע את הכף נקראת "הכרע". וכששקלו פעמיים חצי מהכמות - נמצא שהוסיפו שתי הכרעות.

וקנה בשם חמשים ומאתים. נמצאו כולם אלף ושבע מאות וחמשים.

ותמהינן: וכי ה

תנא מניינא קא משמע לן?

הרי אנחנו יכולים בעצמנו לחשב את סך הכל!

ותרצינן:

תנא הא קא קשיא ליה

[כלומר, להכי הוצרך התנא לומר את הסכום הכללי]: שאם היינו מחשבים את המנין בעצמנו,

אימא

משקלו של

קנה בשם

הרי הוא

כ

משקלו של

קנמן בשם

[דכתיב "וקנמן בשם, מחציתו - חמשים ומאתים. וקנה בשם - חמשים ומאתים"] -

מה קנמן בשם

נאמר בתורה שיעור

מחציתו

שהיא

בחמשים ומאתים

, ונמצא ששיעור כולו הוא חמש מאות,

אף קנה בשם

השיעור האמור בו הוא

מחציתו

, שהיא

חמשים ומאתים

, ואילו שיעור כולו הוא חמש מאות, [והיינו, דהוה אמינא ד"מחציתו" האמור בקנמן בשם מתייחס גם לקנה בשם], ונמצא דכל אחד מארבעת המינים האמורים בשמן המשחה היה במשקל של חמש מאות,

דהוו להו

בסך הכל

תרין אלפים

. ולכן הוצרך התנא להדגיש שהשיעור האמור בקנה בשם אינו מחציתו, אלא ששיעור המשקל של כולו הוא מאתיים וחמשים, לפי ש"מחציתו" לא קאי עליו.

והוינן בה:

ואימא הכי נמי

ד"מחציתו קאי אתרוייהו, וגם בקנה בשם השיעור האמור בו הוא רק מחציתו דומיא דקנמן בשם?

ומשנינן:

אם כן, נכתוב קרא

: "

קנמן בשם וקנה בשם מחצה, ומחצה

-

חמשים ומאתים

", ומדלא כתב כן, משמע ש"מחציתו" נאמרה רק על קנמן בשם.

אמר ליה רב פפא לאביי

: האם

כשהוא שוקל

את הבשמים שמהם עושים את שמן המשחה -

בהכרע

[שמוסיף מעט על כף המאזניים עד שהבשמים יכריעו את הכף]

הוא שוקל, או עין בעין

[משקל בשמים השוה למשקולת, עד שיהיו שתי כפות המאזניים שוות]

הוא שוקל?

אמר ליה

אביי:

רחמנא כתב

בפיטום הקטורת "

בד בבד

"

,

דמשמע במדויק, וילפינן מיניה לשמן המשחה [וכדלעיל. חשק שלמה],

ו

אילו

את אמרת

דיש להסתפק שמא

בהכרע

הוא שוקל?!

אמר ליה

רב פפא:

והאמר רב יהודה: הקב"ה יודע הכרעות!

והיינו שלא היו שוקלים את ההכרעות בפני עצמן כדי לדעת את משקל ההכרעות, אלא היו משאירים אותן יחד עם שאר כמות הבשמים והקב"ה יודע מה הוא משקלם.

אלמא

, מוכח

דאית בהו הכרע!

אלא, אמר רב יהודה

: לעולם בהכרע הוא שוקל. וראיה לכך, מהא

דקנמן בשם

, ד

אמאי מייתי מחציתו דחמש מאות

, שהוא

חמשים ומאתים בחד זימנא, ו

חוזר ומביא עוד

חמשים ומאתים בחד זימנא?

והרי

כיון דכולהון

ביחד

חמש מאות הויין

-

נייתי חמש מאות בבת אחת!?

אלא,

שמע מינה מ

הא

דקמייתי לה לקנמן בשם בתרי זימני

, כי

הכרע אית ביה

. ולכן מביא ושוקל פעמיים כדי שיוסיף על משקל הבשמים שתי הכרעות ,

והקב"ה יודע בהכרעות!

ו

כי תימא, אם כן

מאי

"

בד בבד

" דקאמר רחמנא, דמשמעותו לכאורה לשון של שקילה במדוייק?

אמר רבינא

: הכי קאמר רחמנא:

שלא יניח משקל

של אחד מהבשמים

במשקל וישקול

בשמים אחרים כנגד משקלו. כלומר - שלא ישקול אחד מהבשמים כנגד המשקולת ואת השאר ישקול האחד כנגד השני, אלא ישקול את כולם כנגד המשקולת .

תנו רבנן: שמן המשחה שעשה משה במדבר

, שנעשה מכמה שרשי בשמים ושמן זית, כמבואר בפרשת כי תשא, כיצד היה אופן עשייתו ?

היה שולקו

לשמן

עם העיקרין

של הבשמים. שהיה מבשל את הבשמים עצמם בשמן והיה ריח הבשמים נקלט בשמן]

דברי רבי יהודה.

אמר ליה רבי יוסי

: לא יתכן ששלקו את הבשמים בשמן הזית האמור באותה פרשה. כי

והלא

כמות השמן היתה כל כך קטנה ביחס לכמות הבשמים שאפילו

לסוך העיקרין

[לשרות את הבשמים בשמן בלבד]

אינו סיפק,

שהרי השמן יבלע בהם, שהיה בשמן י"ב לוגין בלבד, וכל שכן שאין מספיק שמן כדי לבשל בו את הבשמים, כי בבישול מתאדה חלק מהשמן, כדלקמן [כן פירש רש"י בהוריות]?

אלא

כיצד עושה? הביאו העיקרין ושלקום במים,

כדי שיספגו את המים ולא יבלע בהם השמן, ואחר כך הוציאם מן המים,

והציף עליהן שמן

, וקלט

השמן

את הריח

של הבשמים

, וקיפחו

[קינח את השמן מעל הבשמים ושמו בצלוחית].

אמר לו רבי יהודה

לרבי יוסי: