Kritout 4b — le Talmud en français

אלא אמאי לא אוקמה כרבי ישמעאל?

משום

דאמר רבי חנינא: מודה היה רבי ישמעאל לענין קרבן שאינו חייב אלא חטאת אחת

. והברייתא מדברת לענין חטאת - שהרי הביאה את הפסוק "מאחת מהנה", שכתוב לענין חיוב חטאת.

השתא נמי כרבי יהודה לא מתוקמא

-

דהא אמר רבי אליעזר: מודה היה רבי יהודה לענין קרבן שאין מביא אלא חטאת אחת

. שאף על פי שחלב חולין וחלב מוקדשין הם שני לאוים חלוקים וחייב עליהם שתי מלקיות, סוף סוף הם משם אחד של חלב. ושני לאוים משם אחד אינם חלוקים לחטאות, שאינם דומים ללאוים של עריות שכל אחד הוא שם איסור אחר. [כן פירש השיט"מ בחידושין אות ב בשם הרא"ש. ]

אלא, אמר ריש לקיש משום בר תוטני: הכא במאי עסקינן: כגון שאכלן בשני תמחויין

[שני סוגי מאכל כגון תבשיל וצלי, ולזה קורא התנא שני שמות],

ואליבא דרבי יהושע, דאמר

(לקמן דף טו:):

תמחויין מחלקים

לחייב חטאת על כל אכילה מתמחוי נפרד.

והדרינן לבאר הברייתא דלעיל:

גופא: אכל חלב נבלה לוקה שתים, חלב מוקדשין לוקה שתים.

רבי יהודה אומר

: האוכל

חלב מוקדשין לוקה שלש

.

בפרשת ויקרא, בסוף ענין קרבן שלמים, נאמר "חוקת עולם לדורותיכם בכל מושבותיכם כל חלב וכל דם לא תאכלו" [ג יג].

ובפרשת צו נאמר "כל חלב שור וכשב ועז לא תאכלו".

"כי כל אוכל חלב מן הבהמה אשר יקריב ממנה אשה לה' - ונכרתה הנפש האוכלת מעמיה" [ז כג, כד].

אמר ליה רב שיזבי לרבא: בשלמא לרבי יהודה

דמחייב על אכילת חלב המוקדשין שלש,

היינו טעמא

, משום

דכתיבי תרי קראי

לגבי איסור חלב:

א) (ויקרא ג יז) "

חוקת עולם

כל חלב וכל דם לא תאכלו". ולאו זה אמור רק באוכל חלב קדשים, כי הוא נכתב בעניינא דקדשים.

ב) (ויקרא ז כג) "

כל חלב שור וכשב ועז לא תאכלו

"

.

ולאו זה שונה מהלאו הקודם, שלאו זה נוהג בין בחולין ובין בקדשים, ולכן נחשב לאו בפני עצמו לענין מלקות.

ונמצא, שהאוכל חלב של מוקדשין עובר על שני לאוי חלב חלוקים.

ואף על פי שגם הלאו השני כתוב בעניינא דקדשים, יש בו ריבוי לרבות גם חולין. כדדרשינן בפסחים (דף מג:) מדכתיב בהמשך הפרשה "כי כל אוכל חלב".

ונוסף לשני הלאוים של חלב עובר גם על איסור זרות, מהפסוק (ויקרא כב י) "

וכל זר לא יאכל קודש

" -

הא תלתא לאוין.

אלא לרבנן

-

מאי טעמא

אינו לוקה שלוש?

ומשנינן:

קסברי

רבנן, כי

לאו ד

חלב האמור בפסוק "

חוקת עולם

כל חלב וכל דם לא תאכלו" נאמר

בקדשים

בלבד,

ולאו ד

"

כל חלב שור

" נאמר

בחולין

בלבד. ואם כן האוכל חלב של מוקדשין עובר רק על הלאו של איסור חלב המוקדשין בלבד, ועל הלאו דזרות.

וצריכי

לרבנן פסוק בפני עצמו לאסור חלב בקדשים, ופסוק אחר לאסור חלב בחולין.

דאי כתב רחמנא

איסור חלב רק

בקדשים, הוה אמינא: קדשים הוא דחמירי דאסור חלבו

[כלומר דוקא קדשים הוא דאסור חלבם משום דחמירי],

אבל חולין דאסור חלבו אימא לא

[כלומר בחולין אימא לא אסור חלבו - כך גירסת רש"י ופירושו. והוסיף שזהו לשון הפוך כדרך לשון גירסא ירושלמית].

משום הכי כתב רחמנא כל חלב שור.

ואי כתב

"

כל חלב שור

"

הוה אמינא חלב דחולין הוא דאסור, משום דלא הותר מכללו

, שאין בחלב חולין צד איסור שהותר.

אבל חלב מוקדשין, דהותר מכללו

, שיש בו צד איסור שהותר - שהאליה הנקראת "חלב" וקריבה בקרבן הבא מן הכבש, הותרה באכילה בקרבנות הבאים מן הבקר ומן העזים . ולכן

הוה אמינא: מדהותר

חלב קדשים

מכללו

באליה, שהרי הותר חלב האליה לגמרי באכילה [על פי גרסת השיט"מ בהשמטות אות יג], אם כן -

אישתרי נמי

כל

חלבן

, ויש בו רק איסור זרות. הילכך

צריכי

לכתוב גם חלב קדשים וגם חלב חולין.

ורבי יהודה

מודה שאין פסוק מיותר, אלא

סבר: כי כתיב

"כל

חלב שור

"

נמי בעניינא דקדשים כתיב,

שעל פי המדה של "דבר הלמד מענינו" לומדים מהמשך הענין שפסוק זה של חלב מדבר גם בקדשים, דכתיב "כי כל אוכל חלב ... אשר יקריב ממנה אשה לה' ונכרתה הנפש האוכלת", אף על פי שבתחילת הענין משמע דאיירי בחולין.

ותמהינן:

אלא, מכלל, דרבנן סברי לא ילפינן דבר הלמד מעניינו?

והרי זו אחת משלוש עשרה מדות שהתורה נדרשת בהן! ותרצינן:

לא! דכולי עלמא ילפינן דבר הלמד מענינו. ובהא קמפלגי

-

רבי יהודה סבר: למידין

דבר מענינו בין שהוא

לאו מלאו ו

בין שהוא

לאו מכרת.

וכגון הכא, שאנו למדים כי כשם שהכרת הכתוב באותו ענין נאמר ביחס לחלב קדשים, כן הלאו האמור באותו ענין מתייחס גם לחלב קדשים.

ורבנן סברי: לאו מלאו ילפינן,

אבל

לאו מכרת לא ילפינן

. וכאן רוצים ללמוד שהלאו ד"כל חלב שור" איירי בקדשים מהכרת שכתוב בהמשך הפרשה "כי כל אוכל חלב מן הבהמה אשר יקריב ממנה", שכשם שהכרת נאמר בקדשים אף הלאו נאמר בקדשים, וכהאי גוונא לא לומדים במידה של "דבר הלמד מענינו" לפי רבנן.

תנו רבנן

: כתיב (ויקרא ג יז) "

כל חלב וכל דם לא תאכלו

" -

רבי יהודה אומר: מקיש דם לחלב: מה חלב

מוקדשין

לוקה שתים

-

אף דם

מוקדשין

לוקה שתים.

וחכמים אומרים: אין בו

בדם מוקדשין

אלא אזהרה אחת.

והוינן בה:

מאי שנא חלב

מוקדשין דידעינן

דלוקה שתים בלא היקישא

, אלא משום

דכתיב ביה תרי קראי

:

א) (ויקרא ג יז)

כל חלב וכל דם לא תאכלו.

ב) (ויקרא ז כג)

כל חלב שור וכשב

ועז לא תאכלו.

והם שני לאוים חלוקים - הראשון לקדשים לחוד, והשני בין לחולין ובין לקדשים, ולכן חלוקים הם למלקות.

ואם כן,

דם

מוקדשין

נמי, בלאו היקישא

לחלב, נמי

נילקי שתים

-

ד

הא

כתיב ביה

נמי

תרי לאוין

:

א) (ויקרא ג יז)

כל חלב וכל דם לא תאכלו.

ב) (ויקרא ז כו)

וכל דם לא תאכלו בכל מושבותיכם לעוף ולבהמה.

שגם הוא נאמר באותה פרשה דמיירי בקדשים, ואם כן מדוע היה צורך להקיש דם לחלב באותו הפסוק?

ומתרצינן:

אלא, אימא

כך היא הגירסא בברייתא:

מה חלב

מוקדשין

לוקה שלוש

שנים משום חלב, ואחד משום זרות.

אף דם

מוקדשין נמי

לוקה

שלוש.

משום שגם בדם מוקדשים יש שני לאוים חלוקים לאיסור אכילת דם, וגם לאו דזרות. ורבנן מחייבים רק מלקות אחת - כי כשם שהם סוברים שבאכילת חלב מוקדשין אין לאוים חלוקים, כך באכילת דם יש רק לאו אחד. וגם סוברים שאין לאו של זרות בדם. ואף על פי שמודים שיש לאו של זרות בחלב, לא הוקש דם לחלב לענין זה, כדמבואר בגמרא לקמן.

ועדיין קשה:

ומאי שנא חלב דלוקה שלוש

, משום

דכתיב ביה הלין

[אלו]

תרי לאוין, ולאו דזרות

-

הא תלתא

. אם כן,

דם נמי נילקי

[

תלתא

], בלא היקשא,

ד

הא

כתיב ביה הלין תרי לאוין, ולאו דזרות

-

הא תלתא!

שהרי ביחס לדם הכל זרים הם, ומדוע צריך היקש ללמד שלוקה שלוש?

ומשנינן:

איצטריך

ללמוד בהיקש! משום שאילולא ההיקש

סלקא דעתך אמינא הואיל ואימעיט דם ממעילה

, שהאוכל דם המוקדשין אינו חייב קרבן אשם וחומש על המעילה בו .

ואם כן נאמר ש

אימעיט נמי מ

לאו של

זרות

שלא ילקה עליו

. קא משמע לן היקישא

לחלב - שיש מלקות על לאו דזרות גם בדם.

ורבנן סוברים כי כשם שדם נתמעט ממעילה, כך נתמעט גם מלאו דזרות, ולא לומדים מההיקש לחייב בדם משום זרות.

והוינן בה:

ואלא לרבנן

דאמרי אין בדם קדשים אלא אזהרה אחת, משום דסברי דתרי קראי הכתובים בדם, אתו - האחד לדם חולין והשני לדם קדשים [כמו בחלב], וזרות בדם ליכא דהואיל ואיתמעיט דם ממעילה איתמעיט נמי מזרות. אם כן -

היקישא

דדם לחלב

למאי אתא?

לפני שנבאר את תירוץ הגמרא, נקדים שאיסור חלב נוהג רק בבהמה טהורה, כדכתיב: "כל חלב שור וכשב ועז". אבל בבהמה טמאה, החלב אסור רק משום הלאו של בהמה טמאה ולא משום חלב.

האיסור של דם נוהג בבהמה חיה ועוף - בין טהורים ובין טמאים. ונמצא שבדם בהמה ועוף טמאים יש שני איסורים - איסור דם ואיסור אכילת טמאה. אבל איסור דם אינו נוהג בשרצים, כדדרשינן לקמן (דף כא.), והאוכל דם שרצים עובר רק משום איסור אכילת שרץ.

ומשנינן:

מיבעי ליה

היקשא דדם לחלב

לכדתניא

:

"

כל חלב וכל דם לא תאכלו

" - הקיש הכתוב דם לחלב כדי ללמדך:

מה חלב

, הרי הוא

מיוחד

בכך

ש

בכל מין בהמה שנוהג בו איסור חלב -

חלבו חלוק מבשרו

[שהרי חלב אסור רק בבהמה טהורה, שרק החלב אסור בה אבל הבשר מותר],

ו

פשיטא שאם אכל חצי זית חלב וחצי זית מבשר בהמה טהורה

אין מצטרפין זה עם זה

[שהרי אין כל איסור בבשר, ולעולם אין היתר מצטרף לאיסור להשלים שיעורו (חוץ מאיסורי נזיר)].

אף דם

, אף על פי שאיסורו נוהג גם בבהמה טמאה, והיה מקום לומר שחצי זית דם וחצי זית בשר בהמה טמאה יצטרפו לכזית ללקות משום לאו של בהמה טמאה, מכל מקום, כיון

שדמו חלוק מבשרו

שדמו באיסור כרת משום דם, ובשרו בלאו בעלמא של אכילת בהמה טמאה, הילכך

אינם מצטרפים זה עם זה

ואם אכל חצי זית מדם בהמה טמאה וחצי זית מבשרה, אינו לוקה משום אכילת טמאה.

אוציא דם שרצים

[שלא נלמד בהיקש לחלב]

הואיל דאין דמן חלוק מבשרן

, שדם שרצים שוה לבשרם שיש בו איסור אכילת שרץ בלבד, ואינו אסור משום אכילת דם, הילכך

מצטרפין

דמן ובשרן זה עם זה. ואם אכל כחצי זית מבשר השרץ וכחצי זית מדמו, לוקה משום איסור אכילת שרץ.

ולפי רבנן צריך את ההיקש לדרשה זו.

ופרכינן:

ו

כי

הא

דדם שרצים מצטרף לבשרן

מהכא נפקא?

והרי

מהתם נפקא!

דכתיב "

וזה לכם הטמא

בכל השרץ השורץ על הארץ" (ויקרא יא כט), ופסוק זה מיותר ולא בא ללמד על טומאת שמונה שרצים שהם אב הטומאה, כי דבר זה לומדים מפסוק אחר (שם לא) "אלה הטמאים לכם". אלא פסוק זה

לימד על דם השרץ ובשרו שמצטרפין זה עם זה!?

ותרצינן:

אי לאו היקישא

[כלומר, הדיוק שדייקנו כתוצאה מההיקש דאמרינן "אוציא דם שרצים הואיל ואין דמן חלוק מבשרן],

סלקא דעתך אמינא

-

הני מילי

שהתורה לימדה שמצטרפין דם השרץ ובשרו היינו רק

לטומאה,

שאם היה כחצי עדשה מבשר השרץ עם כחצי עדשה מדמו - מטמאים.

אבל לאכילה אימא לא

מצטרפים. לכן

אשמעינן היקישא

שגם

לאכילה

מצטרפין.

אמר רבינא

: מאחר ולמדנו שכל דבר שאין דמו חלוק מבשרו מצטרפין -

הילכך, דם נחש ובשרו מצטרפין

לכזית ללקות על איסור אכילתו [אבל לא לטומאה משום שנחש אינו בכלל שמונה שרצים הטמאים].

ותמהינן:

מאי קא משמע לן

רבינא? - הרי דבריו

היינו היקישא

דכתיב בברייתא!

ומשנינן:

סלקא דעתך אמינא

כי דוקא

דם שרץ

, שהוא משמונה שרצים הטמאים,

דאתרבי

בפסוק של "וזה לכם הטמא" שדמו ובשרו מצטרפין

לטומאה, איתרבי

גם מההיקש של "כל חלב וכל דם" שדמו ובשרו מצטרפין

לאכילה.

אבל

נחש, דלא איתרבי לטומאה

אימא

לא איתרבי לאכילה.

קא משמע לן

רבינא דמהאי

היקישא

-

כל מילי דאין דמו חלוק מבשרו משמע,

שכולל גם את אותם שרצים אשר אין בהם טומאה.

אמר רבא: שלוש כריתות האמורות בדם

[אחת בפרשת צו (ויקרא ז כז) ושתים בפרשת אחרי מות (שם יז יא יד)] -

למאי

נאמרו?

אחת לדם חולין, ואחת לדם קדשים, ואחת לדם התמצית.

[דם שמתמצה ושותת (מלשון ונמצה דמו - ויקרא א טו) אחרי שיצא עיקר דם הנפש שהנשמה תלויה בו, שדם הנפש יוצא בקילוח].

ומקשינן:

הניחא לרבי יהודה

-

דתניא: דם התמצית באזהרה. רבי יהודה אומר בכרת.

ולרבי יהודה שסובר שחייב כרת על דם התמצית, אפשר לומר שאחת הכריתות נכתבה לרבות דם התמצית.

אלא לרבנן

, שסוברים שאין כרת בדם התמצית -

ההיא למאי אתא

הכרת השלישית?

ואפילו לרבי יהודה

נמי קשה, שהרי

כרת נפקא ליה מן

הריבוי של "

כל דם

", כדלקמן, ולא מיתור של פסוק שלם של חיוב כרת.

דתניא: רבי יהודה אומר

: כתיב (ויקרא יז י) "איש איש מבית ישראל אשר יאכל כל דם, והכרתי אותה מקרב עמה". והיה מספיק לכתוב "אשר יאכל

דם

"

. מה תלמוד לומר

"

כל דם

"?

לפי שנאמר

(שם יא) "

כי הדם הוא בנפש יכפר

" - הרי שהתורה תלתה את החיוב כרת במה שהדם מכפר. ואם כן -

אין לי

ראיה לחייב כרת

אלא

על אכילת

דם קדשים שהנפש יוצא בו, שהוא

ראוי להזרק על המזבח ולהיות

מכפר.

דם

הנפש של

חולין, ודם התמצית

שאין

הנפש יוצאת בו שאינו מכפר אפילו בשל קדשים, שאינו ראוי לכפרה

-

מנין

שחייב עליהן כרת? [כן פירש רש"י. ולכאורה הוא הדין דם התמצית של חולין אסור לרבי יהודה מריבוי ד"כל דם"].

תלמוד לומר

: "

כל דם

"

.

ואם כן, תיקשי למה לי שלש כריתות בדם, שהרי דם חולין ודם התמצית של קדשים נפקא לרבי יהודה מ"כל דם"!?

ותרצינן:

אלא

, לעולם רבא אליבא דרבנן קאמר. ו

אימא

דהכי קאמר רבא: שלש כריתות האמורים בדם הוצרכו להכתב -

אחד לדם חולין, ואחד לדם קדשים, ואחד לדם כיסוי

[דם חיה ועוף ששחטם וכיסה דמם בעפר כדין ואחר כך חזר הדם ונתגלה]. דסלקא דעתך שהואיל וכיסה את הדם הוא התבטל לאדמה, ובטל בכך איסורו - קא משמע לן כרת מיותר ללמד שדם שכסהו עדיין עומד באיסורו . [ודם התמצית אכן פטור לרבנן מכרת].

ואמר רבא: חמשה לאוין האמורין בדם

שלא נדרשו בגמרא לחידוש מיוחד -

למה

נכתבו? והם:

א) בפרשת ויקרא (ויקרא ג יז): חוקת עולם כל חלב וכל דם לא תאכלו.

ב) בפרשת צו (שם ז כו): וכל דם לא תאכלו בכל מושבותיכם.

ג) בפרשת אחרי מות (שם יז יב): והגר הגר בתוככם לא יאכל דם.

ד) שם (פסוק יד) דם כל בשר לא תאכלו.

ה) בפרשת ראה (דברים יב כד): לא תאכלנו על הארץ תשפכנו כמים.

אחת לדם חולין, ואחת לדם קדשים, ואחת לדם כיסוי, ואחת לדם אברין

שאינו דם הנפש,

ואחת לדם התמצית.

[ועי' ברש"י מה דורשים מהפסוקים האחרים בתורה שמוזכר בהם איסור דם.]

אמר רבי אילא: אכל מעשר

שני של

דגן ותירוש ויצהר

מחוץ לירושלים

לוקה שלוש

דכתיב (דברים יב יז) "לא תוכל לאכול בשעריך מעשר דגנך תירושך ויצהרך". ונחשב כל אחד כלאו חלוק בפני עצמו .

ופרכינן:

והא אין לוקין על לאו שבכללות

[שכולל כמה פרטים בלאו אחד]!

ומשנינן:

שאני הכא, דמייתרי קראי

לרבות, שלוקה על כל אחד ואחד.

והיתור הוא כך:

מכדי, כתב רחמנא

"

ואכלת לפני ה' אלוהיך מעשר דגנך תירשך ויצהרך

"

,

ושומעים מזה שרק

בפנים

, בתוך חומת ירושלים -

אין

, רשאים לאכול מעשר שני, שהרי כתוב "לפני ה' אלהיך", ו

בחוץ לא

רשאים לאוכלו! ואם כן

למה לי דכתב רחמנא

פסוק נוסף "

לא תוכל לאכול בשעריך מעשר דגנך תירושך ויצהרך

"?

שמע מינה

-

לחלק!

ודחינן: אין כאן יתור לחלק. כי

אי

ילפינן איסור אכילת מעשר שני מחוץ לירושלים

מההיא

[מהפסוק של ואכלת לפני ה'],