Kritout 3a — le Talmud en français

מיבעי ליה

לאחותו שהיא

גם

בת אביו ו

גם

בת אמו

שחייב עליה כרת, שלא נכתב עונש כרת עליה בתורה. ואף על פי שכבר נכתב כרת באחותו שהיא בת אביו וכמו כן כבר נכתב כרת באחותו שהיא בת אמו, כדכתיב (ויקרא יט יז) "ואיש אשר יקח את אחותו בת אביו, או [כי יקח את אחותו שהיא] בת אמו - ונכרתו", ואם כן קל וחומר שיהיה חייב באחותו שהיא גם בת אביו וגם בת אמו. מכל מקום התורה ריבתה בה כרת בפירוש [מהיתור של "ערות אחותו גילה" בסיפא], כדי

לומר שאין עונשין

על ידי לימוד

מן הדין

[מקל וחומר ]. שהרי אפשר היה ללמוד עונש כרת באחותו מאביו ומאמו מקל וחומר מאחותו מצד אחד בלבד, ואף על פי כן הוצרכה התורה לכתוב את העונש בפירוש, ומכאן לומדים שזהו כלל בכל התורה שאין עונשים מן הדין .

ו

אילו

רבי יצחק

, שלומד מ"אחותו" בסיפא דקרא לחלק באחותו שהיא אחות אביו ואחות אמו, ולא אייתר קרא, לפי שיטתו - מנין שחייב על אחותו שהיא אחותו גם מאביו וגם מאמו?

סבר עונשין מן הדין,

ואית בה עונש מקל וחומר.

ואיבעית אימא

גם רבי יצחק סובר שאין עונשים מן הדין. אלא שביחס לעונש באחותו שהיא מאביו ומאמו הוא

יליף עונש

, חיוב כרת,

מאזהרה

, מאיסור הלאו. שבאזהרה ריבתה התורה איסור לאו באחותו מהאב ומהאם, דכתיב בפרשת אחרי מות (יח ט) "ערות אחותך בת אביך או בת אמך לא תגלה ערותן". ודרשינן במסכת מכות (דף יד.) מדכתיב (שם בהמשך, פסוק יא) "אחותך היא", לרבות אזהרה באחותו שהיא גם בת אביו וגם בת אמו. וסובר רבי יצחק דכשם שאחותו מאביו ומאמו ישנה באזהרה כך היא גם ישנה בעונש הכרת האמור באחותו מן האב לחוד או מן האם לחוד.

אמר רבי אלעזר אמר רבי הושעיא: כל מקום שאתה מוצא

שכתובים בו

שני לאוין

חלוקים,

וכרת אחד

הכולל את שניהם, אזי יש

חילוק חטאות ביניהן

, שגם אם עבר על שניהם בהעלם אחד חייב על כל אחד חטאת בפני עצמה.

ומאי היא?

[והיינו, היכן מצינו שיהיה כרת אחד על שני לאוין]?

ה

מפטם

[הרוקח שמן ובשמים כמתכונת שמן המשחה המפורש בתורה],

ו

ה

סך

משמן המשחה שבמקדש על בשר אדם.

שהם

שני לאוין

חלוקים,

דכתיב

בהו (שמות ל לב):

"

על בשר אדם לא ייסך

" - הרי לאו, שלא לסוך בשמן המשחה.

"

ובמתכונתו

לא תעשו כמוהו" - הרי לאו נפרד לאסור מפטם.

וכתיב ביחס לשניהם

כרת אחד

בלבד.

דכתיב (שם לג)

"

אשר ירקח כמוהו, ואשר יתן ממנו על זר

-

ונכרת מעמיו

"

.

ולפי זה מקשינן מדברי רבי הושעיא על מה דאמרן לעיל דכרת דאחותו יצאה לחלק באחותו שהיא אחות אביו ואחות אמו:

וכי מאחר

שמצינו

דלאוין

נפרדים

מחלקים

את החיוב על העבירה לחטאות נפרדות, על אף שנאמר בשניהם כרת אחד, אם כן

כרת דאחותו דכתב רחמנא

לחלק באחותו שהיא בת אביו ובת אמו ולחייב עליה שלוש חטאות -

למה לי!?

והרי יש לאו נפרד לכל שלשת צורות האחוה, וממילא יש גם חיוב שלש חטאות חלוקות ?

ותרצינן:

לרבי יצחק

צריך כרת דאחותו

כדאית ליה

. ללמד שחייבי כריתות אינם לוקים, כפי שכבר אמרנו לעיל שזהו מה שרבי יצחק דורש מכרת דאחותו.

לרבנן

-

מיבעיא להו

לפסוק שדורשים מ"אחותו" דסיפא של הפסוק - לרבות אחותו שהיא בת אביו ובת אמו.

לומר, שאין עונשין מן הדין!

[ולכן נכתב גם הרישא של הפסוק "ואיש אשר יקח", משום הסיפא. שכן דרך התורה לשנות פרשה בשביל חידוש שנתחדש בה. וכאן שנה הכתוב פרשת חיוב כרת באחותו בשביל חידוש שנתחדש בה - שאין עונשין מן הדין].

אמר רב נחמן בר יצחק: אף אנן נמי תנינא

במתניתין כדברי רבי הושעיא דלאוין מחלקים לחטאות.

דתנן:

המפטם את השמן, המפטם את הקטורת, והסך בשמן המשחה!

ואיכא למידק:

למה לי דתניא

"

המפטם את הקטורת

"

במיצעא

, שמפסיק פיטום הקטורת בין המפטם את השמן לבין הסך את השמן? מאי

לאו, הא קא משמע לן: מה קטורת

איסור פיטומה הוא

לאו בפני עצמו, וחייבים עליה

קרבן חטאת

בפני עצמו

[באם פיטם את הקטורת ופיטם את שמן המשחה בהעלם אחד] -

אף מפטם שמן וסך נמי

, על אף שנכתב בהם כרת אחד,

כיון דיש להם

לכל אחד מהם

לאו בפני עצמן, חייבים עליהם

חטאת על כל אחד

בפני עצמן!

וכי תימא

לא משום כך שנה קטורת באמצע, אלא משום

דקא בעי למיתנא פיטומין

של השמן ושל הקטורת

בהדי הדדי

, ולפיכך הסמיך את המפטם את הקטורת למפטם את השמן.

אין זו דחיה, שאם משום כך -

ניתנהו איפוך: המפטם את הקטורת והמפטם את השמן, והסך שמן המשחה!

דבכהאי גונא אין הקטורת מחלקת בין המפטם את השמן ובין הסך אותו. ואם כן, עדיין קשה

אמאי פלגיה לשמן

והפסיקו באמצע על ידי קטורת? מאי

לאו, הא קמשמע לן

-

דיש חילוק חטאות ביניהן

!

ומסקינן:

שמע מינה

.

שנינו במשנה

הבא על הזכור

.

והוינן בה: ה

תנא

שמנה שלושים ושש כריתות, שאמרנו לעיל שבא ללמד שאם עבר על כל העבירות שיש בהן חיוב חטאת בהעלם אחד, חייב על כל אחת ואחת, והן בסך הכל - שלושים וארבע חטאות -

במאי

[באיזה אדם]

קא חשיב

שיתכן שיהיה חייב על כולן?

אי בגברי

-

דל

[יש להוציא מהמנין] את

האשה הנרבעת

לבהמה, שלא יתכן באיש,

ובצרא לה

[וחסר מהמנין של שלשים ושש]

חדא!?

אי בנשי קחשיב

, שנבעלה לבנה, ולבן בעלה, ולחמיה, ולחתנה וכן הלאה, אם כן -

דל מנהון

את

הבא על הזכור ועל הבהמה

שלא שייכא באשה,

ובצרי להו

[וחסרים מהמנין]

תרתי!?

ותרצינן:

אמר רבי יוחנן: לעולם תנא

-

גברי קחשיב. ו

במקום האשה הנרבעת לבהמה

תני הכי: הבא על הזכור, והביא זכור עליו. ורבי ישמעאל היא דאמר

שהעושה כן בהעלם אחד

חייב שתים.

[משום שסובר שיש לאוין חלוקים לשוכב ולנשכב, כדדרשינן בסמוך. וכבר למדנו לעיל מדברי רבי הושעיא שכל מקום שיש שני לאוים, יש חילוק חטאות ביניהם].

ופרכינן:

והא מדקתני מגדף בסיפיה

דמתניתין,

ומוקמינן לה

לקמן בפרקין (דף ז.)

כרבי עקיבא

שסובר שמגדף חייב חטאת, כדתניא שם בברייתא, אם כן,

רישא נמי רבי עקיבא

היא ולא אתיא לפי רבי ישמעאל!?

וכי תימא

מתניתין

רבי עקיבא היא, וברישא

לגבי זכר השוכב והנשכב,

סבר לה

רבי עקיבא

כרבי ישמעאל

ומחייב שתים.

והאמר רבי אבהו

: אדם אחד

הבא על הזכור ו

גם

הביא זכור עליו

בהעלם אחד -

לרבי ישמעאל דמפיק ליה

לאו לשוכב ולנשכב

מתרתי קראי: מ

"

ואת זכר לא תשכב

" (ויקרא יח כב) אזהרה לשוכב,

ומ

"

ולא יהיה קדש מבני ישראל

" (דברים כג יח) אזהרה לנשכב [וביחס לחיוב כרת לנשכב עיין רש"י ותוס' ] -

חייב שתים,

משום שהם לאוין חלוקים, ולכן יש חילוק חטאות ביניהם .

לרבי עקיבא

-

אינו חייב אלא אחת

.

דמחד קרא נפיק ליה

לתרוייהו. דכתיב "

את זכר לא תשכב

"

,

ו

קרי

נן

ביה

גם כאילו כתוב "

לא תישכב

". וכיון שהם בלאו אחד חייב עליהן רק חטאת אחת. ואם כן אי אפשר להעמיד את המשנה כרבי עקיבא ולחייב ברישא שתים משום זכר השוכב וזכר הנשכב! ומתרצינן:

אלא

, ה

רישא

דאוקמינן שמונה את הבא על הזכר והמביא את הזכר עליו כשני חיובים נפרדים, היא לפי

רבי ישמעאל. ובמגדף סבר לה

רבי ישמעאל

כרבי עקיבא.

ומקשינן:

אי הכי

, שהרישא אתיא כרבי ישמעאל,

ניתני נמי: הבא על הבהמה, והמביא בהמה עליו

, דחייב שתיים! דסלקא דעתין ברבי ישמעאל שגם המביא בהמה עליו מוזהר מ"ולא יהיה קדש" .

ותרצינן:

הא אמר אביי: הבא על הבהמה, והמביא בהמה עליו, אף לרבי ישמעאל אינו חייב אלא אחת

.

דכי כתיב קרא

ד"ולא יהיה קדש"

בגברי

בלבד הוא ד

כתיב

ולא בבהמה, כי היבעלות של אדם לבהמה אינה נקראת "זנות" וממילא אין הנבעל נקרא "קדש". [והאיסור להביא בהמה עליו נלמד מהלאו לבוא על בהמה, הילכך חייב קרבן אחד על שתיהן].

רבי אלעזר משמיה דרב אמר

: מתניתין מונה את החיובים החלוקים בזכרים. ומה שהוקשה לנו שאם כן אי אפשר למנות האשה הנרבעת לבהמה, וחסרה חטאת אחת מן המנין. נתרץ שבאמת התנא לא מנה אשה הנרבעת במנין של חיובי חטאת. אלא

תנא תני שלושים ושלוש חטאות

בלבד, אלא

ותני

נמי

שלוש כריתות

אשה הנרבעת, פסח ומילה,

לסיומינהו ל

כל המעשים שיש בהם

כריתות.

[והקשו תוס' שאם כן מדוע לא תני גם הביא זכור עליו והביא בהמה עליו?]

וממאי

מוכח שזו כונת התנא?

דקתני סיפא: פסח ומילה במצות עשה.

והוינן בה:

פסח ומילה

-

אמאי קתני להו? ואי תימא לאיתויי קרבן

חטאת

עליהון

זה לא יתכן, שהרי

מי מייתי

קרבן על ביטול מצות קרבן פסח ומילה?

והתניא: הוקשה כל התורה כולה

לגבי חיוב קרבן חטאת

ל

דין חטאת המתחייבת על

עבודת כוכבים

.

דכתיב

(במדבר טו כט - ל) "

תורה אחת יהיה לכם לעושה בשגגה, והנפש אשר תעשה ביד רמה

" [והמדובר הוא בחטא של עבודת כוכבים], ודרשינן:

מה עבודת כוכבים

איסורה הוא בלאו, שהוא ציווי "

שב ואל תעשה

" שחייבים על זדונו כרת ועל שגגתו חטאת [שכן מפורש שם שמביא חטאת],

אף כל

לאו, שהוא "

שב ועל תעשה

" שזדונו בכרת, חייבים על שגגתו חטאת.

ואם כן, פסח ומילה שאינם בלאו אלא הם מצוות "קום עשה", אין בשגגתן חטאת, ומדוע התנא מנאם?

אלא, לאו, שמע מינה: תנא שלושים ושלוש חטאות, והדר תנא שלוש כריתות לסיומינהו לכריתות.

שמע מינה

.

שנינו במשנה:

המחלל את השבת

:

אמרי

בתמיהה: הרי חיובי חטאת של

שבת

-

ארבעים חסר אחת הווין!

שהרי למדנו לעיל [דף ב:] שהתנא של המשנה בשבת הזכיר את מנין אבות המלאכות כדי ללמדנו שאם עשאן כולן חייב שלושים ותשע חטאות. ואם כן קשה שתנא דידן יאמר שבעים וחמש כריתות הן [75=39 + 36]!?

[כן כתב רש"י. ובגליון הוגה שבעים וארבע. שהרי שבת כבר מנויה במשנה כאחת משלושים ושש כריתות, והגמרא מקשה שבמקום להחשיב את שבת ככרת אחת, שתחשב כשלושים ותשע כריתות, ואם כן נתוספו רק שלושים ושמונה.]

ותרצינן:

אמר רבי יוחנן: תנא

דמתניתין שמנה המחלל את השבת ככרת אחד דיבר ב

שגגת שבת

[שסבר שהיום חול]

וזדון מלאכות

[שיודע שמלאכות הללו אסורות בשבת],

ד

באופן זה

לא מחייב אלא חדא

חטאת, אפילו אם עשה את המלאכות כולן. משום שעבר על כולן מכח שגגת יום השבת, והרי זו שגגה אחת בלבד. והואיל וחיוב החטאת תלוי בשגגת החוטא, הרי אם היתה שגגה אחת חייב רק חטאת אחת.

ועיקר כונת התנא שמנה את הכריתות היא ללמד על מה חייבים חטאת, ולכן כשיש שני מעשים שנכללים בחיוב חטאת אחת, התנא מונה אותם כאחד.

דתניא

: כתיב בפרשת חטאת (ויקרא ד ב) "נפש כי תחטא בשגגה, ועשתה מאחת מהנה". והמ"ם של "מאחת" היא מיותרת, שהרי יכל הכתוב לומר "ועשה אחת מהנה". אלא דקאי "ועשה" גם על "אחת" וגם על "הנה", ויש לקרוא את הפסוק הכי: ועשה מאחת, ועשה הנה!

ומשמע מכאן:

פעמים שעושה "מאחת", כלומר - עבירה אחת בלבד, וחייב "הנה", כלומר - קרבנות רבים [וכפי שיתבאר בברייתא בהמשך].

ופעמים שעושה "

הנה

" [עבירות רבות]

שהיא אחת

[שכלולות כל העבירות בחיוב חטאת אחד]. ובאיזה אופן אומרים כן? ב

שגגת שבת וזדון מלאכות.

ומקשינן:

וניתני

במתניתין באופן שהיה

זדון שבת

[שידע שהיום שבת]

ושגגת מלאכות

[ששכח שמלאכות הללו אסורות בשבת],

דמחייב ארבעים חסר אחת,

וימנה שבעים וארבע כריתות! [עיין לעיל ביחס למספר].

ומנין שבאופן זה חייב על כל מלאכה בפני עצמה?

דתניא

: "

ועשה מאחת מהנה

" -

פעמים שחייב אחת על כולן

, וכדדרשינן: הנה שהיא אחת [שעושה מלאכות רבות, שדומה לעושה איסורים רבים, וחייב עליהן רק חיוב אחד].

ופעמים שחייב על כל אחת ואחת

, וכדדרשינן: אחת שהיא הנה [שכאשר עבר על כל המלאכות של שבת עבר בעצם רק על מצות לא תעשה אחת, שכולן אסורות מכח לאו אחד של "לא תעשה כל מלאכה", ובכל זאת חייב עליהן חטאות רבות].

ותניא

: כיצד "

אחת שהיא הנה

" -

זדון שבת ושגגת מלאכות.

ומתרצינן:

תנא

דמתניתין -

שגגת שבת וזדון מלאכות עדיפא ליה

לשנות במשנה, כדי ללמדנו את החידוש

דמחטאת

אחת

מיהא לא מיפטר

אף על פי שהזיד במלאכות.

[כן פירש רש"י בפירוש ראשון.

ובפירוש שני פירש שהתנא העדיף לנקוט שגגת שבת וזדון מלאכות שחייב רק אחת, כי זהו דבר החלטי וקבוע, שלעולם לא חייב פחות מחטאת אחת - בין אם שגג בשבת בלבד ובין אם שגג בשבת יחד עם שגגת מלאכות. מה שאין כן אם היה נוקט שגגת מלאכות שחייב על כל אחת ואחת, שדין זה אינו החלטי, אלא הוא רק כאשר שגג במלאכות בלבד, והזיד בשבת. כי אם שגג גם בשבת בנוסף לשגגת המלאכות, הוא אינו חייב אלא חטאת אחת].

וכן אתה מוצא גבי עבודת כוכבים, דקתני

במתניתין כחיוב כרת אחד, אף על פי שיש בה ארבע עבודות שהעושה אותן לעבודת כוכבים חייב על כל אחת מהן בפני עצמה, והם: זביחת קרבן לעבודת כוכבים, ניסוך, הקטרה, והשתחויה. והעושה את כולן בזדון עבודת כוכבים ושגגת עבודות - שידע שאסור לעבוד לה, אבל לא ידע שעבודות אלה אסורות - חייב ארבע חטאות. וכיון שהתנא במשנה מונה עבודת כוכבים כחיוב אחד בלבד, על כרחך הוא נקט

שגגת עבודת כוכבים וזדון עבודות

, שחייב רק אחת, לפי ששגגה אחת גרמה לו לעבור על כולן.

וזוהי ראיה לאוקימתא שאמרנו לעיל לגבי שבת, שמדובר בשגגת שבת וזדון מלאכות.

והוינן בה:

שגגת עבודת כוכבים

-

היכי דמי?

אילימא דעמד בבית עבודת כוכבים, וסבר

בטעות כי

בית הכנסת הוא, והשתחוה

. תיקשי, מדוע חייב על ההשתחואה הזו חטאת -

הרי לבו לשמים,

ולא עבד עבודת כוכבים כלל?

ואלא דחזא אנדרטא

, פסל של צורת דמותו של המלך, שלא הועמד לשם עבודת כוכבים, אלא משתחוים לו לכבודו של המלך,

וסגיד

[השתחוה]

לה

. עדיין קשה, דממה נפשך -

אי דקבליה עליה באלוה,

הרי הוא עצמו עשאה לאנדרטא לעבודה זרה ועבד עבודת כוכבים במזיד, ואם כן

בר סקילה הוא

ואינו מביא חטאת.

ואי דלא קבליה באלוה,

הרי ההשתחואה שלו

לאו מידי הוא,

שהרי האנדרטא לא נעשתה מתחילה לשם עבודה זרה וגם הוא לא עשאה לעבודה זרה, ונמצא שהוא לא עבד עבודה זרה כלל.

[כן פירש רש"י כאן. ומשמע מדבריו שרק באנדרטא, שלא נעשתה לצורך עבודה זרה, פטור המשתחוה לה כשלא התכוון לעובדה. אבל אם השתחוה לעבודה זרה גמורה חייב אפילו אם לא נתכוין בהשתחואתו לשם עבודה זרה. וכן כתב הח"ח זצ"ל בספר לקוטי הלכות. וצריך לחלק בין זה לבין האמור לעיל בעומד בבית עבודת כוכבים ומשתחוה לקב"ה]. ועיין בהערה 35.

אלא

האופן של עבודה זרה בשוגג הוא שהשתחוה לה מתוך ידיעה שזו היא עבודה זרה. אבל עצם ההשתחואה היתה לא מתוך רצון לעבוד עבודת כוכבים, אלא

מאהבה

לאדם, שרצה לעשות לו נחת רוח בהשתחואתו לעבודה זרה,

ו

כן אם השתחוה לה

מיראה

מפני בן אדם . והיה סבור שמותר להשתחוות לעבודת כוכבים כשעושה זאת מאהבת אדם או מיראתו. והרי זו שגגת עבודת כוכבים - שסבר שבדרך זו אין איסור, וזדון עבודות - שהרי נתכוין בהשתחואתו להשתחוות לעבודה זרה .

הניחא לאביי, דאמר

שהעובד עבודת כוכבים מאהבה ומיראה

חייב

חטאת.

אלא לרבא, דאמר

שהעובד לעבודה זרה מאהבת אדם או מיראתו

פטור

-

מאי איכא למימר?

מהי שגגת עבודת כוכבים שחייבים עליה חטאת?