Kritout 26b — le Talmud en français

משום דאיכא למיפרך: מה ליחיד וצבור שכן אין

קרבנותיהם

עשויין להשתנות, תאמר

בנשיא, שעשוי

קרבנו

להשתנות

, אם יעבירו אותו מנשיאותו !

אלא אמר אביי, מהכא

אית לן למילף:

מכדי

גזירה שוה של "

מצות מצות

" דכתיבא גבי שלשתם

ילפי מהדדי,

במסכת הוריות לגבי הדין שכל שזדונו כרת שגגתו חטאת, ו

כיון דילפי מהדדי

בגזירה שוה הזאת,

, למה לי דכתיב שלש

"

ידיעות

"

גבי יחיד וגבי נשיא וגבי צבור?

אלא,

אם אינו ענין לגופיהן, דהא גמרי להן

"

מצות מצות

",

תנהו ענין

ל

היכא דמתיידע ליה בתר יום הכיפורים הוא, דמייתי חטאת.

והוינן בה: ו

אימא: כי מתיידע ליה בתר יום כפורים הוא דמייתי חטאת, משום דיוה"כ לאו על

כפרת

הדין חטא

לחודיה

קא אתי

. ועל כן שפיר אימעיט יום הכיפורים מכפרת מי שנודע לו אחר יום הכיפורים מחטאו.

אבל

מי שהביא כבר

אשם תלוי, דעל הדין חטא

שחטא

קאתי

האשם התלוי

, אימא הכי נמי דמיכפר

לגמרי,

דכי מתיידע

דחטא

לבתר דקא מייתי אשם תלוי

שוב

לא מייתי חטאת!?

אמר רבא, אמר קרא

בחטאת: [ויקרא ד] "

או הודע אליו

" - דחייב בה

מכל מקום.

והוינן בה:

השתא דאמר

ת דאפילו הביא כבר אשם תלוי, בכל זאת

כי מתיידע ליה

בתר שהביא את אשם תלוי

מייתי חטאת,

אם כן -

אשם תלוי למה בא?

אמר רבי זירא: שאם מת

לפני שהביא את קרבן החטאת -

מת בלא עון!

מתקיף לה רבא: מת

למה לו בכפרת האשם תלוי? והא

מיתה ממרקת

, שמכפרת לו כקרבן!

אלא אמר רבא: להגן עליו

בינתיים, עד שיוודע לו ויביא חטאת,

מן הייסורים.

שנינו במשנה:

חטאת העוף הבא על הספק

, אם משנמלקה נודע לה, הרי זו תקבר.

אמר רב: וכיפר

ה לה! וקא סלקא דעתין דנודע לה שילדה, והתכפר לה, ושוב אינה צריכה להביא חטאת.

ופרכינן:

אי הכי

שהועיל הקרבן לכפר -

אמאי תקבר?

ומשנינן:

לפי

שנפסלה בהיסח הדעת,

שאינה משתמרת

יפה כיון שהיא באה על הספק, ומלכתחילה לא היתה עומדת להאכל, ככל חטאת העוף הבאה על הספק .

ותמהינן:

אימת

היא

לא משתמרת? אי מעיקרא,

לפני מליקה, הא

חיה הויא

, ובעל חי אינו מקבל טומאה!?

אי לבסוף,

משנמלקה, הרי אז

קמנטר לה

, שהרי אמרת שהיא מכפרת!?

ומשנינן:

אלא, מתניתין

איירי

בנודע לה דלא ילדה

.

ובדין הוא דמותרת בהנאה,

כי נמצא שאינה קרבן כלל . ואף אינה אסורה מצד חולין בעזרה, שלא נאסרו חולין בעזרה אלא בשחיטה ולא במליקה .

ומאי תקבר

-

מדרבנן

, שלא יבואו להנות מחטאת העוף הבאה על הספק אפילו כשלא נודע שלא באה לצורך .

וכי איתמר דרב

דכיפרה,

אהא איתמר

-

דתנן לעיל:

האשה שהביאה חטאת העוף בספק, אם עד שלא נמלקה נודע לה שילדה ודאי

-

תעשנה ודאי,

לפי

שממין שהיא מביאה על לא הודע

[עוף],

מביאה

נמי

על הודע

[עוף]. ועל משנה זאת קאי רב וקאמר: ו

אם משנמלקה נודע שילדה

-

מזה דמה, ומוצה דמה

, כמשפט חטאת העוף ודאית [ועיין רש"י כיצד היה עושה זאת], ויוצאת בחטאת זו ידי חובתה כיולדת, אף על פי שתחילת הבאתה היתה מדין ספק, משום שהזאה ומיצוי הן עיקר הכפרה [רבינו גרשם]. והואיל

ו

היא

כפרה

, כדין חטאת יולדת ודאי, הרי היא

מותרת באכילה

.

רבי יוחנן אמר: אסורה באכילה, גזירה שמא יאמרו: חטאת העוף הבאה על הספק נאכלת

62 .

תני לוי כותיה דרב: חטאת העוף הבאה על הספק, אם משנמלקה נודע שילדה ודאי

-

מזה דמה ומוצה דמה, וכפרה מותרת באכילה.

תניא כוותיה דרבי יוחנן: חטאת העוף הבאה על הספק: אם עד שלא נמלקה נודע לה שלא ילדה

-

תצא לחולין או תמכר לחברתה

.

אם עד שלא נמלקה נודע לה שילדה ודאי

-

תעשה ודאי, שממין שמביאה על לא הודע מביאה על הודע

.

אם משנמלקה נודע שילדה

-

מזה וממצה

את

דמה, וכיפרה, ואסורה באכילה

, שמא יאמרו חטאת העוף הבאה על הספק נאכלת.

ואם

מיצה דמה, ו

רק

אחר כך נודע שילדה

-

אסורה אפילו בהנאה,

כדין כל חטאת העוף הבאה על הספק, דכיון

שעל הספק באה מתחלתה,

ולא נודע שילדה עד אחרי שהתמצה דמה, הרי

כפרה ספיקה

כדין חטאת העוף הבאה על הספק ,

והלכה לה.

הילכך דינה הוא: א. אסורה באכילה כיון שבשעת מיצוי הדם היה ספק שמא חולין היא ומליקתה מנבלת אותה. ב. כמו כן היא נאסרת בהנאה, כי בשעת המיצוי היה צד שהיא קודש. וכיון שהיא קודש שאינו נאכל הרי היא אסורה בהנאה, שהרי אסור לנהוג בה מנהג בזוי להאכילה לכלבים .

[מדברי התוס' לעיל כב ב ד"ה אם, משמע שאיסור האכילה הוא מדרבנן. והרש"ש כתב דמוכח מהברייתא שלפנינו שהוא מדאורייתא. וכן כתב החזון איש נגעים יג - ח שאין הקרבן נאכל משום שהוזה דמו בדין קרבן ספק!].

ונחלקו הראשונים אם נודע לה שילדה לאחר שהביאה חטאת העוף על הספק האם היא חייבת להביא חטאת ודאי כמו באשם תלוי.

לדעת תוס' [לעיל כב ב] עלתה לה הבאת החטאת על הספק לפוטרה גם על הודאי. דשאני חטאת העוף הבאה על הספק מאשם תלוי שהוא חיוב בפני עצמו, ואילו היא כל מטרת הבאתה היא לפטור על הצד שחייבים בה. [אור שמח שגגות יא ב וחזון איש נגעים שם].

ואילו השיטה מקובצת שם סובר שחייבת בקרבן ודאי כדין אשם תלוי.

מתניתין:

המפריש ב' סלעים לאשם,

כדין אשם שצריך לקנותו בשיווי של שני סלעים לכל הפחות,

ולקח בהן שני אילים לאשם, אם היה אחד מהן יפה שתי סלעים

[וכגון שהתייקר המחיר, או שהמוכר הוזיל לו ממחיר השוק] -

יקרב

אותו האחד

לאשמו

, והשני

כיון שנקנה לשם אשם במעות הקדושות עבור קניית אשם -

ירעה עד שיסתאב, וימכר, ויפלו דמיו לנדבה

, כדין מותר אשם.

ואם מעל במעות הללו, ו

לקח בהן שני אילים

כדי

ל

אכלם בתורת

חולין,

יצאו אותן המעות לחולין, ויש לו עתה שני חיובים, [מלבד מה שעדיין לא יצא ידי חובתו בהבאת האשם שבדמיו הוא מעל]:

א. לשלם להקדש מדין מעילה קרן וחומש עבור האשם הראשון. וכיון שמעל בשני סלעים, שהם שמונה דינרים, הרי הוא חייב להקדש את הקרן בצירוף החומש, עשרה דינרים.

ב. עליו להביא אשם מעילות בשיווי שני סלעים כדין מועל בהקדש.

הילכך, אם היה

אחד

מהאילים [שקנה במעות הקדושות]

יפה ב' סלעים, ואחד

, האיל השני, היה

יפה עשרה זוז

האיל

היפה שתי סלעים יקרב לאשמו

שהתחייב בו עתה מדין מועל בהקדש.

ו

האיל

השני

, ששוה עשרה דינרים, יקרב

למעילתו

, ומפרש בגמרא דהיינו בשביל האשם הראשון, לתשלום גזילו מהקדש, שהרי הוא חייב להביא אשם עבור חטאו הקודם, שעבורו הוא הפריש את המעות .

ואם לקח במעות איל

אחד לאשם ו

איל

אחד לחולין,

ונמצא שמעל רק בסלע אחד, הרי

אם היה

האיל

של אשם יפה

עתה

שתי סלעים יקרב לאשמו

הראשון, שהרי לשם כך הוא נלקח.

ו

את האיל

השני

הוא יקריב

למעילתו,

כקרבן אשם על שמעל במעות, [והשתא קרי "מעילתו" לאשם המעילות ולא לתשלום עבור מעילתו!],

ויביא עמה סלע וחומשה

לתשלום גזילתו מהקדש

.

גמרא:

והוינן בה:

מאי

"

מעילתו

",

דקתני רישא

במי שלקח בשני הסלעים שני אילים לחולין:

והשני

-

למעילתו

.

אילימא

שמביא

איל אשם

על מעילתו בשיווי הקרן והחומש, שהוא עשרה דינרים?

ו

למימרא דחומש

על מעילתו אין הוא משלם להקדש כסף אלא

בהדי

קרבן ה

איל

לאשם על מעילתו

מייתי ליה

.

לא יתכן.

והכתיב

: [ויקרא ה] "

ואת אשר חטא מן הקדש ישלם

.

ואת חמישיתו יוסף עליו

",

אלמא

את החומש

בהדי

השבת כסף

גזילו

להקדש

מייתי ליה

, ולא כתוספת לשיווי קרבן אשמו.

ועוד,

הא

קתני סיפא

: אם לקח במעות איל

אחד לאשם ו

איל

אחד לחולין, אם היה של אשם יפה שתי סלעים יקרב לאשמו, והשני למעילתו, ויביא עמה סלע וחומשה

.

אלמא, חומש

-

בהדי גזילו מייתי ליה

. ולא שמביא החומש עם אשם המעילות .

אלא

"

מעילתו

" דקתני ברישא - דמשלם להקדש את מה שגזל ממנו, והיינו,

מאי דאיתהני מהקדש מ

אותם

שתי סלעים דאפרישנו לאשם

, בכך ש

לקח בהן שני אילים לחולין

.

הילכך אותו האיל

דיפה שתי סלעים

-

מקריב ליה איל אשם

על מעילתו.

ו

אותו איל שהוא

יפה עשרה זוז יהיב ליה

כתשלום

למאי דאיתהני מהקדש

.

דהוה ליה

תשלום

גזילו וחומשו, ומאי

"

מעילתו

" -

גזילו.

ומקשינן:

במאי אוקימתא ל

"

מעילתו

"

דרישא

בתשלום

גזילו

.

אם כן,

אימא סיפא

: אם קנה במעות שהפריש לאשמו איל

אחד לאשם ו

איל

אחד לחולין, אם היה של אשם יפה שתי סלעים יקרב לאשמו

הראשון

, והשני ל

אשם

מעילה, ויביא עמה סלע וחומשה

.

אלמא

"

מעילתו

" -

איל

ל

אשם

על המעילה!? ותיקשי דנמצא כי ב

רישא קרי ליה ל

"

מעילתו

" - "

גזילו

", דהיינו תשלום כסף הגזילה להקדש,