Kritout 24a — le Talmud en français

אמר רב ששת: מודה רבי מאיר לחכמים

במפריש שני אשמות תלויין לאחריות

, שאם יאבד אחד מהשנים יתכפר בזה שישאר, ולא נאבד,

ונתכפר באחד מהן, ד

האשם ה

שני

, שנשאר, לא יצא בעדר, אלא

ירעה עד שיסתאב, וימכר, ויפלו דמיו לנדבה

;

ומבארינן:

מאי טעמא?

כי

עד כאן לא פליג רבי מאיר עליהון דרבנן, אלא משום דלא גלי דעתיה

כשהפריש אשם תלוי

דלבו נוקפו

. כי מה שהפריש את האשם התלוי הוא רק מכח הספק, שכך הוא הדין שמי שיש לו ספק מביא אשם תלוי ואין זה ראיה שלבו נוקפו.

אבל הכא

, כשהפריש לאחריות שנים עבור חיוב אחד מוכח שלבו נוקפו. כי

מכדי, חד

קרבן בלבד

הוא דאיבעי ליה לאפרושי,

ו

מאי טעמא אפריש תרי?

בהכרח, משום

דסבר: אי מירכס

[יאבד]

חדא מיכפרנא באידך חבריה! וכיון דגלי דעתיה דלבו נוקפו היה, הואיל וכך, גמר והקדישו

, שבאם לא יאבד השני אלא יקרב יהיו דמיו של זה נדבה למזבח .

אמר רב יהודה אמר רב: מודים חכמים לרבי מאיר, באשם תלוי

שלא הפרישו מחמת עצמו אלא משום שבאו עדים והעידו שהוא אכל ספק חלב, ואירע

שהוזמו עדיו

-

דיצא וירעה בעדר

;

מאי טעמא? עד כאן לא פליגי רבנן עליה

דרבי מאיר, ואמרי דירעה עד שיסתאב ויפלו דמיו לנדבה,

אלא היכא דאפרשיה על פי עצמו, דאמרינן לבו נוקפו

.

אבל היכא דעל פי עדים אפרשיה לא הוה סמוך עילוי דעדים,

שהרי הוא יודע את האמת שלא אכל ספק חלב. וגם כשאילצוהו להפריש קרבן על פי העדים אין לבו נוקפו ואינו חושב בודאות שיקריבנו, משום

דסבר: דלמא אתו

עדים

אחרים, ומזמי להו

לעידי השקר, ואהיה פטור מהקרבן .

מתיב רבא

: שנינו במשנתנו:

שור הנסקל אינו כן,

אלא,

אם עד שלא נסקל

נודע שאינו חייב סקילה -

יצא וירעה בעדר

;

היכי דמי?

דהיינו, כיצד אירע שבתחילה נגמר דינו לסקילה ולאחר מכן התברר שאינו חייב סקילה?

אילימא דאתו בי תרי

עדים ו

אמרי: הרג

שור זה אדם.

ו

לאחר מכן אתו

בי תרי

ו

אמרי: לא הרג

. תיקשי:

מאי חזית דציית לבתראי? ציית להו לקמאי!?

ואמאי יצא השור וירעה בעדר, והרי לא יצא הדבר מכלל ספק!?

אלא לאו

, הכא איירי

בעדי הזמה,

שנאמנים האחרונים לומר עמנו הייתם ולא ראיתם דבר זה שהעדתם עליו, ולכן יצא השור וירעה בעדר.

ודייק רבא:

ודכוותיה

דשור הנסקל, דאוקימניה בעדי הזמה,

גבי אשם תלוי

האמור במשנה, נמי יש לנו להעמידו דאיירי

בעדי הזמה

.

ו

בכל זאת

פליגי

רבנן עליה דרבי מאיר וקא סברי דעל אף שהתחייב להפריש את האשם רק מחמת עידי שקר, והתברר שיקרם של העדים על ידי שהזימו אותם, בכל זאת לבו נוקפו, ולכן לא יצא הקרבן וירעה בעדר אלא ירעה עד שיסתאב ויפלו דמיו לנדבה .

אמר ליה אביי: ודלמא שור הנסקל

לא בעדי הזמה איירי. אלא

היכי דמי? כגון שבא

"

הרוג

"

ברגליו,

ובכך הוכחשו העדים.

ודכוותיה

איירי נמי

גבי אשם תלוי

.

כגון

, שתחילה הפריש מחמת עצמו, ונקפו לבו, ואחר כך אירע

דהוכרה

ה

חתיכה

השניה שנותרה שהיא של חלב והוברר שהחתיכה שאכל היתה החתיכה של שומן. ורק בכהאי גונא קא סברי רבנן שלבו נוקפו וגמר ומקדישו אפילו אם יתברר שלא חטא.

אבל היכא דאפרשיה לאשם תלוי על פי עדים

, שיש מקום לומר שאין לבו נוקפו וקא סבור שימצא עדים להזימם,

לא

ירעה עד שיסתאב, אלא יצא וירעה בעדר.

ואמרינן: הא דאיפלגו רב יהודה ורבא אי מודו חכמים לרבי מאיר בעדי הזמה -

בפלוגתא

זאת איפלגו נמי רבי יוחנן ורבי אלעזר.

דאיתמר:

אשם תלוי שהוזמו עדיו

-

רבי אלעזר אומר: הרי הוא כמנחת קנאות

של סוטה שהוזמו עדי הקינוי והסתירה.

דתניא

: סוטה אשר

נמצאו עדיה

, שהעידו שנסתרה עם האדם שהתרה בה בעלה שלא תסתר עמו, שהם עדים

זוממין

בטל ממנה שם "סוטה". הילכך

מנחתה

-

תצא לחולין!

והוא הדין לאשם, שאם הוזמו העדים שחייבוהו באשם תלוי יצא וירעה בעדר.

רבי יוחנן אמר: ירעה עד שיסתאב, וימכר, ויפלו דמיו לנדבה.

והוינן בה:

ורבי יוחנן

, אמאי לא

נדמייה למנחת קנאות!?

ומשנינן:

לא דמי

אשם תלוי למנחת קנאות. כי

מנחת קנאות לא לכפרה קאתייא אלא לברר עון,

אם זינתה אם לאו.

אבל אשם תלוי, דלכפרה אתי,

אמרינן ד

מתוך שלבו נוקפו

-

גומר ומקדישו

אפילו על הצד שיתברר שלא חטא.

אמר רבי כרוספדאי אמר רבי יוחנן: שור הנסקל שהוזמו עדיו

לאחר שחייבוהו סקילה -

כל המחזיק בו זכה בו

9 .

דמכיון שנגמר דינו להסקל הרי הוא אסור בהנאה והוי הפקר , דתלינן שהפקירוהו בעליו .

אמר רבא: מסתברא טעמא דרבי יוחנן, כגון דאמרי ליה

העדים הזוממים ד

נרבע שורו

, שהוא מאמין להם ומפקיר את שורו.

אבל

אם

אמרו

העדים שהבעלים עצמו

רבע שורו,

הרי

הוא בעצמו מידע ידיע דלא רבע, ולא מפקר ליה, וטרח ומייתי עדים

להזימם

.

והוינן בה:

ומאי שנא מהא דאמר רבה בר איתי אמר ריש לקיש: עיר הנדחת

שכל רכושה נאסר בהנאה ודינו לשריפה,

שהוזמו עדיה

-

כל המחזיק בה

, ברכושה,

זכה בה!?

ואמאי לא אמרינן שאין אנשי העיר מפקירים את רכושם באשר הם יודעים את האמת, ויטרחו להזים את העדים הזוממים?

ומשנינן:

עיר הנדחת, דרבים נינהו,

[ודין העיר תלוי בחטאם של הרוב], הרי

כל חד

מאנשיה

אמר בדעתיה: אנא

אמנם

לא חטאי,

אבל איניש

אחרינא

אכן

חטא,

וכל אחד יחשוב שאכן דברי העדים אמת

ומפקר ממוניה

.

אבל הכא

, בשור הנסקל,

ד

רק

בדידיה תליא מילתא,

הרי

הוא בעצמו מידע ידע דלא רבע, ולא מפקר ליה

לשורו

, וטרח ומייתי עדים

להזימם.

אמר ריש לקיש: הנותן מתנה

מטלטלין

לחבירו, ואמר הלה

, מקבל המתנה,

אי אפשי בה

במתנה, שאיני רוצה בה -

כל המחזיק בה זכה בה

, שהרי כשאומר המקבל לשון שכזאת הוא מפקירה בכך ולא אמרינן שתחזור המתנה לנותן אותה.

ואקשינן:

ומאי שנא

האי דינא דריש לקיש

מהא דאמר רבה בר אבוה אמר רב ששת, ואמרי לה אמר רבי אבהו אמר רב ששת: מקבל מתנה

קרקע,

שאמר לאחר שבאת

שטר ה

מתנה לידו

:

[לפי גירסת רש"י]

מתנה זו תיבטל, מבוטלת, אי אפשי בה

-

לא אמר כלום

. שלשון זו משמעותה שמכאן ולהבא, שלאחר שכבר זכה בשדה, אין הוא חפץ במתנה. ואין אדם יכול לבטל את בעלותו על ידי הבעת אי רצון מבעלותו אלא אם כן יפקיר את רכושו. וזה אינו מפקיר אלא מביע את אי רצונו עתה במתנה .

ומכאן אין קושיה לריש לקיש. כי דבריו של ריש לקיש הם במקבל מטלטלין שהגיעה כבר המתנה לידו, ועתה הוא מפקירה. ואילו רב ששת דיבר במקבל קרקע בשטר שאין הוא מפקיר את הקרקע אלא מביע את אי רצונו עתה במתנה. וכיון שקיבל לידיו את השטר שוב אין הוא יכול להסתלק מהמתנה בלי שיפקירה. ויבואר עוד בהערה 12. והקושיה לריש לקיש היא מההמשך. דקתני:

אבל, אם אמר בלשון שמשמעותה גילוי דעתו שלא רצה לזכות במתנה מתחילה, וכגון שאמר:

בטילה היא, אינה מתנה

היא -

דבריו קיימים

, כי הודאת בעל דין כמאה עדים דמי.