Kritout 14a — le Talmud en français

גמרא:

והוינן בה:

נימא אית ליה לרבי מאיר

דמחייב במתניתין הרבה קרבנות על אכילה אחת ד

איסור חל על איסור?

שאחרת לא יתכן שיצטברו כמה איסורים על חתיכה אחת [עיין ערוך לנר למה הקושיא רק לרבי מאיר ולא לתנא קמא].

ומשנינן:

נהי דאיסור

גרידא

חל על איסור לית ליה

, מכל מקום, היכא שהאיסור הנוסף הוא

איסור כולל

, או

איסור מוסיף

-

אית ליה

שחל איסור על איסור, וכדמפרש ואזיל.

איסור כולל הוא כגון: אדם

טהור,

ד

מעיקרא

, בהיותו טהור,

לא

היה

אסור

באכילה

אלא בחלב.

אך משעה ד

הוה ליה טמא,

הרי

מיגו דנאסר

מעתה גם

ב

אכילת

חתיכות טהורות

של בשר קרבן -

איתוסף ביה

באדם הטמא

נמי איסורא

של אכילת קדשים בטומאת הגוף

עילוי

איסור אכילת ה

חלב

של הקרבן. וזה נקרא איסור "כולל" ולא "מוסיף", לפי שבחתיכת החלב מצד עצמה לא נוסף בה שום איסור, אלא שהגברא, מחמת התטמאותו, נוסף עליו איסור "כולל" של אכילת קדשים, שבתוכו נכלל גם חלב הקדשים. הלכך חל אותו האיסור על הגברא, לפי שנאסר באיסור ה"כולל" גם את החלב וגם את הבשר, ולכן אסור לו עתה לאכול את החלב של קדשים גם משום טומאת גופו.

ו

איסור מוסיף הוא בכגון:

חלב,

ד

מעיקרא

קודם שהבהמה הוקדשה לקרבן

לא

היה

אסור אלא באכילה

. ומשעה ד

אקדשיה,

הרי

מיגו דאיתוסף ביה

השתא

איסורא דהנאה

מחמת ההקדש -

איתוסף ביה נמי איסורא

דאכילת הקדש

לגבי

אכילת ה

חלב

. וזה נקרא איסור "מוסיף", שעד עתה היה החלב אסור רק באכילה ומעתה נוסף בו איסור חדש של הנאה וזהו הגדר של "איסור מוסיף", שמתווסף על אותה החתיכה עצמה עוד איסור. וכגון בהקדש, שמלבד איסור האכילה מחמת הקדש מתווסף בחתיכת החלב גם איסור הנאה, ואיסור ההנאה שמתוסף עתה הוא מחמת אותו חלות איסור של הקדש, שלא היה בה קודם .

ומעתה, יש על החלב איסור נוסף של אכילת הקדש, שחייב עליה אשם מעילות.

ואכתי, להדיוט

בלבד

הוא דאסור

.

אבל לגבוה שרי

להקריב את החלב. אבל משעה ד

הוה ליה נותר,

הרי

מיגו דאיתוסף ביה איסורא לגבי גבוה

, שאסור מעתה בהקרבה -

איתוסף ביה

נמי איסור אכילה מצד "נותר"

לגבי הדיוט,

וגם זה הוא איסור "מוסיף", שהחתיכה הזאת, בשעה שנאסרת להדיוט, היא נאסרת מכוחו של אותו איסור גם לגבוה.

ונוסף עתה חיוב חטאת שלישית משום נותר.

חל עליה יום הכפורים

, הרי

מיגו דאיתוסף ביה

על הגברא

איסור

אכילה

לגבי חולין

-

איתוסף ביה

נמי איסור אכילה

לגבי גבוה

, כלומר לגבי חלב זה שהוא קדשים, ואיסור כולל הוא, כיון שכל המאכלים נאסרים ביום הכיפורים ובכללם גם חתיכה זו.

והרי חייב הוא חטאת רביעית משום יום הכפורים.

ומקשינן:

ונתני חמש חטאות, ונוקמה כגון דאכל

נוסף לכזית חלב גם

כזית פיגול?

[ועדיין זה נחשב לאכילה אחת כיון שבית הבליעה מחזיק שני זיתים כמבואר לקמן].

ומתרצינן:

בחדא בהמה קמיירי

מתניתין, שייתכן לאכול ממנה ולהתחייב הרבה חטאות. אבל

בשתי בהמות לא קמיירי. ונותר ופיגול בחדא בהמה לא משכחת לה

שהרי הפיגול חל קודם הנותר. שדוקא בשעת עבודות הקרבן הוא מתפגל ע"י מחשבת הכהן, ולאחר שנעשה פיגול ואינו ראוי לאכילת אדם ולא להקרבה במזבח שוב אין הקרבן נעשה "נותר" שהנותר הוא דוקא "הנשאר מקרבן שקרב כמצותו, לאחר זמן אכילתו" [רמב"ם] .

ומקשינן:

אלמה לא?

והרי

משכחת לה

שיהיו פיגול ונותר בחדא בהמה!

כגון: שהעלה אבר פיגול לגבי מזבח, דפקע פיגוליה מיניה

הואיל וקידשו המזבח [ואפילו באכילה ניתר, תו' זבחים מב, ב ד"ה הקומץ], ולאחר מכן ירד מהמזבח, וכשיעבור זמנו

הוה ליה נותר

. ואילו אבר אחר שלא העלהו למזבח נשאר בפיגולו.

ואם כן מצינו נותר ופיגול בחדא בהמה. ומשכחת לה שיתחייב בחטאת נוספת כשיאכל כזית מהאבר המפוגל שלא עלה על המזבח וכזית מאבר הנותר.

וכדאמר עולא: קומץ פיגול שהעלו לגבי מזבח

-

פקע פיגולו ממנו

, ואם נשאר לאחר זמנו

הוה ליה נותר.

ומתרצינן: רק

באבר אחד קא מיירי

מתניתין,

בשני אברים לא קמיירי

.

ונותר ופיגול

יחד אמנם מצינו בשני אברים אבל

בחד אבר לא משכחת לה.

ומקשינן:

אלמה לא?

והרי

משכחת לה

אפילו בחד איבר.

כגון שהעלה אבר פיגול לגבי מזבח

באופן

ד

חד

פלגיה

דאבר

אנחיה על גבי מזבח, ופלגיה

השני נשאר

מאבראי, דמזבח

חוצה לו.

דההוא

פלגיה

ד

אנחיה על גבי

מזבח פקע

שם

פיגול

מיניה,

ו

כשנשאר אחרי זמנו

הוה ליה נותר, וכדאמר עולא: קומץ פיגול שהעלה על המזבח פקע פיגולו ממנו והוי ליה נותר.

ועל חצי האבר השני הוא חייב מדין פיגול!?

[נראה שכך היא משמעות ראשי התיבות א"ל המופיעים בגמרא]

איכא לתרוצי: לא

יתכן לומר בחד אבר. שהרי להניחו בצורה שהוא יתחלק בדיוק לשני חצאים אי אפשר. ואם כן ממה נפשך:

אי רובא ד

אבר אנחיה על גבי ה

מזבח

-

שדייה

כולא

למזבח!

שפקע מכולו שם פיגול ואין כאן אלא נותר. ואי

רובא

דאבר אנחיה

דבראי

, מחוץ למזבח -

שדייה

כולא

לבראי!

שכולו נשאר פיגול ולא חל עליו שם נותר ודחינן: אם כן, דאמרת דאזלינן בתר רוב איבר ודינו של מיעוט האיבר הוא כדין רובו -

תפשוט

מכאן הא

דבעי רמי בר חמא

במסכת חולין. דשנינו התם לענין לידת בכור, שקדושת הבכור אינה חלה בהיותו במעי אמו אלא היא חלה עם יציאת רוב העובר מהרחם: ומעתה יש להסתפק אם יצא מיעוטו של הבכור, אלא שבאותו מיעוט מגופו שיצא היה גם אבר אחד שיצא כבר רובו של האבר. ואם נצרף את מיעוטו של האבר הזה שלא יצא עדיין אל רוב האבר שכבר יצא ונחשיב את האבר כולו כמי שיצא, יהיה מעתה רובו של העובר בחוץ. האם

הלכו באברים אחר הרוב

, שאם יצא רוב האבר אמרינן שגם מיעוטו נגרר אחריו, וכאילו יצא גם הוא, ויכול הוא להשלים לרוב העובר להחשיבו כמי שיצא רובו.

או לא

הלכו באברים אחר הרוב?

ומכיון שרמי בר חמא לא פשט מסוגייתנו שהולכים באברים אחר הרוב, שמע מינה דאין ראיה מכאן שהולכין אחר רוב האבר. ואם כן הדרא קושיא לדוכתא דמשכחת לה שיהיה חייב שתים בחד אבר שמקצתו הונח על המזבח ומקצתו חוץ למזבח?

ומתרצינן:

אלא

לעולם משכחת לה שחייב שתים אפילו בחד אבר. אבל על כל פנים בכזית אחד לא משכחת לה שיהיה גם פיגול וגם נותר. ומתניתין -

בכזית אחד קמיירי

שחייב עליו הרבה חטאות [ד"אכילה אחת" קתני דהיינו כזית], ואילו

בשני זיתים לא קא מיירי.

ומקשינן:

ו

כי

לא

מיירי מתניתין בשני כזיתים?

והקתני

שחייב חטאת על אכילת

יום הכפורים, וביום הכפורים

רק באכילת שיעור של כ

כותבת הוא דמחייב

.

ו

ב

כותבת אית ביה שני זיתים

53 .

ומתרצינן:

אמר רבי זירא: כגון שאכל כוליא

[כליה]

ב

יחד עם

חלבה

שמסביבה. וחייב על הכזית חלב כשלעצמו שלש חטאות: משום חלב, ומשום אכילת קדשים בטומאת הגוף, ומשום נותר. וכן חייב אשם מעילות. וכמו כן מצטרף כזית החלב אל הכוליא לחייבו חטאת על אכילה ביום הכיפורים בשיעור כותבת.

[ולכן, אעפ"י שהשתא מיירי מתניתין בשני כזיתים, לא תיקשי דליחייב משום נותר ופיגול בשני זיתים וכגון שהיה הקרבן פיגול והעלה את הכוליא על גבי המזבח ופקע ממנה דין פיגול, וחייב עליה משום נותר, ועל החלב יתחייב מדין פיגול. כי כאמור, המשנה מתכוונת למצוא אופן שעל כזית אחד יתחייב בכל החטאות. וכזית החלב שעליו חייב את כל שלשת החטאות [חלב, קדשים בטומאה, ונותר] ואשם מצד מעילה, הוא גם הכזית הגורם לחטאת הרביעית של יום הכפורים בכך שהוא משלים יחד עם הכוליא לשיעור כותבת. אבל לענין פיגול, הרי אף אם משכחת לה שהכוליא תעלה על המזבח ויפקע ממנה הפיגול ויתחייב עליה משום נותר ובחלב ישאר איסור פיגול, מכל מקום אין בכזית של החלב חיוב נותר. ולכן לא מנה התנא חטאת של פיגול עמהן. רש"י].

רב פפא אמר: כגון דמלייה

לכזית החלב

בתמרי

והשלימו התמרי לשיעור כותבת.

רב אדא בר אחא מתני

במתניתין

חמש חטאות

.

ומתריץ לה

שהחטאת החמישית היא

כגון דאכל כזית פיגול

בנוסף לכזית חלב.

ולא משני כהני שינויי דקא משנינן

לעיל.

ומקשינן: אם כן,

ונתני שש חטאות? ונוקמה כגון דאכל נמי כזית דם?

ומתרצינן:

בחדא אכילה קא מיירי, בשתי אכילות לא קא מיירי

.

ושיערו חכמים דאין בית הבליעה מחזיק יותר משני זיתים

הלכך שני זיתים בלבד מיחשיב לחדא אכילה .

שנינו במשנה:

רבי מאיר אומר

: אם היה שבת והוציאו בפיו חייב.

והוינן בה:

ונתני "אם הוציאו חייב"

נמי על ההוצאה, שהרי ביום הכפורים מיירי שאף הוא אסור בהוצאה. ואם כן

מאי טעמא קתני

כדי לחייבו משום מלאכת הוצאה -

"אם היתה שבת"?

ומתרצינן:

אמר רפרם: זאת אומרת

: יש

עירוב והוצאה לשבת

, שאסורה בו הוצאה ונתקנו בו עירובי חצרות.

ואין עירוב והוצאה ליום הכפורים

שאין בו איסור הוצאה [לפי שהיא מלאכה גרועה. תו' ביצה יב, א ד"ה דלמא] .

ומקשינן:

ממאי? דלמא יש עירוב והוצאה

גם

ליום הכפורים

.

והכי קתני

: רבי מאיר

אם היתה שבת והוציאו, חייב אף

על הוצאה

משום שבת ו

וגם על הוצאה משום

יום הכפורים

, דהיינו, עוד שתי חטאות?

ומתרצינן:

אלא אי אתמר דרפרם

-

על הדא

הוא ד

איתמר

.

דתניא

: נאמר בשעיר לעזאזל

"ושלח ביד איש עתי"

. ודרשינן:

"איש"

-

להכשיר את הזר

לשילוח השעיר. דלא בעינן כהן.

"עתי"

, משמע בעתו ובמועדו ישתלח ו

אפילו בטומאה ואפילו בשבת.

ועוד דרשינן מ

"עתי"

-

במזומן

, שהשליח יהיה מזומן מאתמול להוליך את השעיר. עד כאן לשון הברייתא.

קתני

בברייתא:

"עתי"

, ו

אפילו בשבת.

ועל כך

אמר רפרם: זאת אומרת

מדאיצטריך לרבות שמותר לשלח את השעיר אפילו חל יום הכיפורים בשבת:

עירוב והוצאה לשבת ואין עירוב והוצאה ליום הכפורים!

שאם היה איסור הוצאה ביום הכפורים הרי כבר ידענו שהשילוח דוחה את איסור הוצאה ביוה"כ והוא הדין שדוחה איסור הוצאה דשבת ולא היה צריך הכתוב לרבות שדוחה שילוחו של השעיר את איסור ההוצאה בשבת.

ומקשינן:

ממאי?

דלמא דחיית איסור הוצאה בשבת לא ילפינן מיוה"כ משום ד

שאני שעיר המשתלח

ביוה"כ

דהכשירו ביום הכפורים בכך!

שכך היא מצותו לישלח ביוה"כ, וכשם שהתמידין של שבת קרבין בשבת. אבל אם חל בשבת הוה אמינא שלא ידחה את השבת ולכן איצטריך קרא .

ומסקינן:

אלא

הא

דרפרם בדותא היא.

מתניתין:

יש בא ביאה אחת וחייב עליה שש חטאות.

כיצד?

א.

הבא על בתו חייב עליה משום בתו.

ב.

ואחותו

שאותה הבת היא גם אחותו.

וכגון שבא על אמו והוליד ממנה בת.

ג.

אשת אחיו

שהיתה נשואה בעבר לאחיו [מאביו].

ד.

ואשת אחי אביו

שנשאה אחי אביו.

ה.

ואשת איש

והרי היא אשת איש.

ו.

ונדה

שפירסה נדה.