Horayot 13b — le Talmud en français

רב פפא אמר: אפילו שופתא דמרא,

בית יד של מעדר,

גייזי,

הם נושכים!

תנו רבנן: חמשה דברים משכחים את התלמוד

: א.

האוכל

דבר מאכל שנשאר

ממה שאוכל עכבר,

וממה שאוכל חתול.

ב.

והאוכל לב של בהמה.

ג.

והרגיל ב

אכילת

זתים

5 .

ד.

והשותה מים של שיורי רחיצה

6 . ה. והרוחץ רגליו זו על גבי זו

7 . ויש אומרים: אף המניח כליו

[מלבושיו]

תחת מראשותיו

בשכבו לנוח .

חמשה דברים משיבים את התלמוד

[יפים לו]: א. האוכל

פת

האפויה על גבי

פחמין

[גחלים],

וכל שכן

האוכל

פחמין עצמן!

[ולפי גירסת מסורת הש"ס: האוכל פת חיטין, ואין צריך לומר חטין עצמן].

ב.

האוכל ביצה מגולגלת

[רכה, מבושלת קצת]

בלא מלח.

ג.

והרגיל בשמן זית.

ד.

והרגיל ביין ובשמים.

ה.

והשותה מים של שיורי עיסה

שנשתיירה מלישה.

ויש אומרים: אף הטובל אצבעו במלח ואוכל!

ומה ששנינו,

הרגיל בשמן זית

משיב את התלמוד,

מסייע ליה לרבי יוחנן.

דאמר רבי יוחנן: כשם ש

אכילת

הזית משכח לימוד

שהיה סדור בפיו של אדם במשך

של שבעים שנה, כך שמן זית משיב לימוד

שנשתכח ממנו כבר במשך

של שבעים שנה!

ומה ששנינו כי

הרגיל ביין ובשמים

משיב את התלמוד

מסייע ליה לרבא.

דאמר רבא: חמרא וריחני

-

פקחין!

יין ובשמים גורמים לפקחות. [והמאירי ביאר שמועיל לזכרון].

ומה ששנינו,

והטובל אצבעו במלח

יפה הוא לתלמוד,

אמר ריש לקיש

-

ו

בטובל באצבע

אחת

בלבד!

ודבריו אלו של ריש לקיש אין הכל מסכימים להם, אלא

כתנאי

:

רבי יהודה אומר,

דוקא טבילת אצבע

אחת

מועילה להשיב את התלמוד,

ולא שתים!

רבי יוסי אומר שתים, ולא שלש. וסימניך,

לדעת שמחלוקתם היא בשתים ובשלש אצבעות, ולא בשלש וארבע -

קמיצה!

שאם יזקוף האדם את ארבע אצבעותיו [מלבד האגודל], ויכפוף את אצבע הקמיצה [הסמוכה לזרת], יהיו לפניו שלש אצבעות זקופות, כשהן חלוקות, לאצבע אחת ולשתי אצבעות.

והיינו, בשעה שאצבע הקמיצה כפופה ושאר האצבעות זקופות, הרי האצבעות מתפצלות בין שני צידיה של אצבע הקמיצה הכפופה: מצד אחד תהיה אצבע אחת [אצבע הזרת], ומהצד השני תהיינה שתי אצבעות [אצבע האמה, והאצבע הנקראת "אצבע"].

וחלוקה זאת, לאחת ולשתיים, תשמש לו לסימן זכרון, שרבי יהודה אומר אחת ולא שתים, וממילא רבי יוסי החולק עליו סובר שתים ולא שלש. ולא יסתפק לומר, שמא אמר רבי יהודה שתים ולא שלש, ורבי יוסי שלש ולא ארבע.

עוד שנינו:

עשרה דברים קשים ללמוד,

שהעושה אותם יהיה קשה לשמוע, שתכבד עליו ההבנה .

א.

העובר תחת אפסר הגמל, וכל שכן

העובר

תחת גמל עצמו.

ב.

והעובר בין שני גמלים.

ג.

והעובר בין שתי נשים.

ד.

והאשה העוברת בין שנים אנשים

13 .

ה.

והעובר מתחת

[דהיינו ההולך ומריח]

ריח רע של נבילה

14 .

ו.

והעובר תחת הגשר שלא עברו תחתיו מים ארבעים יום.

ז.

והאוכל פת שלא בשל

אפוי

כל צרכו

15 .

ח.

והאוכל בשר

מהכף שבוחשין בה את הקדירה, הנקראת

זוהמא

-

ליסטרון,

על שם שמעבירים בה את הזוהמא לצדדים [צד היינו "סטר"].

ט.

והשותה מאמת המים העוברת בבית הקברות

16 .

י.

והמסתכל בפני המת

17 .

ויש אומרים אף הקורא כתב שעל גבי הקבר

18 .

והואיל והוזכרו כאן דיני קדימה בהצלה, בפדיה ובכבוד, מביאה הגמרא עוד פרטי דינים בעניני כבוד.

תנו רבנן: כשהנשיא נכנס

לבית המדרש

\-

כל העם עומדים, ואין יושבין עד שאומר להם הנשיא "שבו"!

כשאב בית דין נכנס

-

עושים לו שורה אחת מכאן ושורה אחת מכאן,

רק היושבים בקצות הספסלים משני צידי המעבר נשארים לעמוד לפניו,

עד שישב במקומו

20 .

כשחכם נכנס

-

אחד עומד ואחד יושב.

רק בשעה שעובר החכם בסמוך ליושב, חייב היושב לקום לפניו, ומיד כשעבר מפניו יכול לשבת, ונמצא שכל היושבים בדרך הילוכו נעמדים ויושבים בזה אחר זה .

בני חכמים ותלמידי חכמים

אין צורך לעמוד לפניהם. אבל

בזמן שרבים צריכים להם,

הרי הם

מפסיעים על ראשי העם,

נכנסים בשעת שיעור החכם, והולכים ופוסעים למקומם, אף על פי שצריכים לעבור בין התלמידים היושבים על הקרקע, ונראה כאילו פסעו על ראשיהם של היושבים .

ואם

יצא לצורך

לעשיית צרכיו, זכותו לחזור על אף שפוסע על ראשי העם, ולכן

יכנס וישב במקומו.

בני תלמידי חכמים שממונים אביהם פרנס על הציבור

23 , בזמן שיש להם דעת לשמוע,

הרי הם

נכנסים ויושבים לפני אביהם ואחוריהם כלפי העם.

ואילו

בזמן שאין להם דעת לשמוע,

הרי הם

נכנסים ויושבים לפני אביהם, ופניהם כלפי העם. רבי אלעזר בר רבי צדוק אומר: אף בבית המשתה עושין אותם,

את בני החכמים שאביהם ממונה פרנס על הציבור, בתור

סניפין,

שמושיבין אותם בסמוך לזקנים, מפני כבוד אביהם!

אמר מר: יצא לצורך

עשיית צרכיו,

נכנס ויושב במקומו.

אמר רב פפא: לא אמרו

שרשאי לחזור למקומו, על אף שהוא מפסיע על הראשים,

אלא

באופן שהיה צריך לצאת

לקטנים,

כי אנוס הוא על כך.

אבל

כשהוצרך לצאת

לגדולים

-

לא

נכנס ויושב במקומו, כי

הוה ליה למבדק נפשיה מעיקרא.

וכיון שלא בדק את עצמו לפני השיעור, פושע הוא בכך, ואין לו זכות לחזור ולפסוע על הראשים .

דאמר רב יהודה אמר רב: לעולם ילמד אדם עצמו להשכים ולהעריב

לבית הכסא, כדי שלא יצטרך להתפנות במשך היום, כי המתפנה ביום חייב להתרחק מהדרך, שלא יהיו אחרים רואים אותו, ולפיכך עדיף להתפנות בהשכמה ובערב,

כדי שלא

יצטרך

להתרחק.

והאידנא, דחלשא עלמא, אפילו

אם יצא

לגדולים נמי,

נכנס ויושב במקומו.

אמר מר:

רבי אלעזר ברבי צדוק אומר אף בבית המשתה עושים אותם,

את בני תלמידי חכמים שאביהם ממונה פרנס על הציבור,

סניפים

לזקנים.

אמר רבא

: רק

בחיי אביהם ובפני אביהם

עושים להם כבוד זה.

אמר רבי יוחנן: בימי רבן שמעון בן גמליאל נישנית משנה זו,

ששנינו לעיל, כשנשיא נכנס, כשאב בית דין נכנס וכו'.

וכך היו המעמדות בזמן שתקנו את חילוקי הכיבודים הנזכרים לעיל:

רבן שמעון בן גמליאל

-

נשיא. רבי מאיר

-

חכם. רבי נתן

-

אב בית דין.

ומתחילה היו נוהגים כך:

כי הוה רבן שמעון בן גמליאל התם

-

הוו קיימי כולי עלמא מקמיה.

וכמו כן

כי הוו עיילי רבי מאיר ורבי נתן

-

הוו קיימי כולי עלמא מקמייהו!

אמר רבן שמעון בן גמליאל

, שהיה הנשיא: וכי

לא בעו למיהוי היכרא בין דילי לדידהו?

לפיכך

תקין

רבן שמעון בן גמליאל את סדר הכיבודים המפורט ב

הא מתניתא.

ההוא יומא,

שתיקן רבן שמעון בן גמליאל את הסדר זה,

לא הוו רבי מאיר ורבי נתן התם.

למחר כי אתו, חזו

רבי מאיר ורבי נתן

דלא קמו

כל הציבור

מקמייהו כדרגילא מילתא.

אמרי

-

מאי האי!?

אמרו להו

-

הכי תקין רבי שמעון בן גמליאל! אמר ליה רבי מאיר לרבי נתן: אנא חכם, ואת אב בית דין,

הבה

נתקין ליה מילתא כי לדידן,

נעשה לרשב"ג כמו שעשה לנו!

אמר ליה רב נתן:

מאי נעביד ליה?

אמר לו רבי מאיר:

נימא ליה,

נאמר לרשב"ג:

גלי,

דרוש לנו

ב

מסכת

עוקצין!

ויודע אני

דלית ליה,

שאינה סדורה בידו.

וכיון דלא גמר

מסכת עוקצין, ולא יוכל להענות לבקשתנו,

נימא ליה

את הפסוק

"מי ימלל גבורות ה', ישמיע כל תהלתו"

-

למי נאה למלל גבורות ה', מי שיכול להשמיע כל תהלתו!

והיינו, שרק היודע את כל התלמוד יכול להתהלל, ולא מי שאינו יודע מסכת עוקצין. ובטענה זו,

נעבריה

לרבן שמעון בן גמליאל מנשיאותו,

והוה אנא אב בית דין

במקומך,

ואת

תהיה

נשיא

תחת רבן שמעון בן גמליאל.

שמעינהו רבי יעקב בן קרשי

לתכניתם זאת של רבי מאיר ורבי נתן,

אמר: דלמא חס ושלום

אם יעשו זאת לרשב"ג שיבקשו ממנו לדרוש בעוקצין ולא יידע,

אתא מלתא לידי כסופא,

יבוא הדבר לידי כך שיתבייש רשב"ג.

אזל

רבי יעקב,

יתיב אחורי עיליתיה דרשב"ג,

ישב לו מאחרי העליה שהיה רשב"ג נמצא בה, ושנה בקול רם משניות במסכת עוקצין, וכך עשה:

פשט,

פירש רבי יעקב את המשניות, ולאחר מכן,

גרס

אותן,

ותנא,

ושוב חזר ושנה אותן, ושוב

גרס ותנא.

שמע זאת רשב"ג, ו

אמר: מאי

האי

דקמא!?

מה מתרחש לפני, שרבי יעקב יושב ושונה את מסכת עוקצין כדי שאשמע.

דלמא, חס ושלום, איכא בי מדרשא מידי,

שמא מתרקם משהו בבית המדרש נגדי.

יהב דעתיה

על כך,

וגרסה

היטב למסכת עוקצין.

למחר, אמרו ליה

רבי מאיר ורבי נתן לרשב"ג:

ניתי מר, וניתני בעוקצין!

פתח

רשב"ג

ואמר

את שיעורו במסכת עוקצין.

בתר דאוקים,

לאחר שסיים דבריו,

אמר להו

לרבי מאיר ולרבי נתן:

אי לא גמירנא, כסיפיתנן!

בקשתם ממני דבר שהייתי מתבייש בו אילו לא הייתי שונה אותו!

פקיד,

צוה רשב"ג,

ואפקינהו,

הוציאו את רבי מאיר ולרבי נתן

מבי מדרשא. הוו כתבי

רבי מאיר ורבי נתן

קושייתא בפתקא, ושדו התם

לתוך בית המדרש.

אותן קושיות

דהוה מיפריק,

שהיה מתרץ רשב"ג,

מיפריק.

ואולם, אותן קושיות

דלא הוו מיפריק

על ידו,

כתבי

הם תירוציהם,

ושדו,

וזרקו אותם פנימה.

אמר להו רבי יוסי

לתלמידי החכמים שהיו בפנים בית המדרש:

תורה מבחוץ ואנו מבפנים!?

אמר להן רבן שמעון בן גמליאל: ניעיילינהו

לבית המדרש!

מיהו, ניקנסינהו

בכך

דלא נימרו שמעתא משמייהו!

ומאז,

אסיקו ל

שמעתא ד

רבי מאיר

בשם "

אחרים"

אומרים,

ולרבי נתן "יש אומרים"!

אחוו להו

משמים לרבי מאיר ולרבי נתן

בחלמייהו: זילו פייסוהו לרבן שמעון בן גמליאל!

רבי נתן אזל

ופייס את רשב"ג.

רבי מאיר לא אזל,

משום ד

אמר: דברי חלומות, לא מעלין ולא מורידין!

כי אזל רבי נתן

לפייס את רשב"ג,

אמר ליה רשב"ג

: מה עלה בדעתך להיות נשיא במקומי?

נהי דאהני לך קמרא,

אבנט מוזהב שהוא סמל לחשיבות

דאבוך,

שהיה לאביך,

למהוי אב בית דין.

אבל מי

שויניך נמי

להיות

נשיא!? מתני ליה רבי לרבן שמעון בריה

דברים שאמר רבי מאיר ולא אמרם בשמו של רבי מאיר, כיון שנקנס שלא יאמרו בשמו, אלא מתני ליה בלשון

"אחרים אומרים".

וכך שנה לו את מה ששנינו במסכת בכורות: מי שעמד למנות צאנו כדי לעשר ממנו מעשר בהמה, והעבירו תחת השבט, וטעה וקרא לזה שעבר תשיעי בשם "עשירי", ולזה שעבר עשירי הוא קרא תשיעי, ושוב טעה וקרא לזה שעבר אחד עשרה "עשירי", כולן מקודשים. וכך הוא דינם: התשיעי נאכל במומו, והעשירי הרי הוא קרבן מעשר, והאחד עשר קרב בתור קרבן שלמים ועושה תמורה, דברי רבי מאיר.

אמר לו רבי יהודה: האחד עשרה שקראו עשירי, הרי הוא כאילו אמר עליו שהוא תמורת העשירי, ויקשה, למה הוא עושה תמורה, וכי תמורה עושה תמורה?