Horayot 13a — le Talmud en français

שנינו במשנה:

פר כהן משיח ופר העדה

פר המשיח קודם!

ודנה הגמרא:

מנא הני מילי?

גירסת הגמרא שלפנינו היא לפי תוספות הרא"ש

דתנו רבנן

: נאמר בפר העדה "

ושרף אותו

[את בשר פר העדה],

כאשר שרף את הפר הראשון".

דהיינו, כמו את הפר של הכהן המשיח, שנכתב לפניו בפרשה. ולכן הפר של הכהן נקרא "הפר הראשון".

ודנה הברייתא:

מה תלמוד לומר "

כאשר שרף את הפר

הראשון"?

למה לא אמר הכתוב "כאשר שרף את פרו" [דהיינו של הכהן המשיח, האמור לעיל]?

אלא, בא הכתוב ללמדנו,

שיהא

פרו של הכהן המשיח

ראשון,

דהיינו - שיהא פר כהן משיח

קודם לפר העדה בכל מעשיו!

[ולגירסת רש"י יש לבאר כך: כיון שכתבה תורה בפר העדה "ועשה לפר כאשר עשה לפר החטאת [של הכהן המשיח] ", למה חזרה התורה וכתבה "כאשר שרף את הפר הראשון"? אלא, מכאן למדנו, שיהא פרו של כהן המשיח "ראשון", בכך שיהא קודם לפר העדה בכל מעשיו].

תנו רבנן

: אלו הם דיני הקדימה

א.

פר כהן משיח, ופר העדה,

שהיו

עומדים

מוכנים להקרבה -

פר כהן משיח קודם לפר העדה בכל מעשיו!

וטעמו של דבר:

הואיל ומשיח מכפר

בעבודתו,

ועדה מתכפרת

בפר הנעשה על ידו,

דין הוא שיקדים

קרבן

המכפר ל

הבאת קרבן ה

מתכפר.

דהיינו, עדיף שיתכפר תחילה הכהן המשיח בהבאת קרבנו, כי הוא המכפר על העדה [בעבודתו בפר העדה], לאחר שכבר התכפר הוא בעצמו.

וכן הוא אומר

בעבודת יום הכיפורים, שתחילה מתכפר הכהן המכפר בעצמו, ולאחר מכן מתכפרים אלו שהוא מכפר עליהם. שנאמר [ויקרא טז] "

וכפר

הכהן הגדול

בעדו

תחילה.

ו

לאחר מכן, הוא יכפר

בעד ביתו, ובעד כל קהל ישראל"!

ב.

פר העלם דבר של ציבור

הבא על שאר עבירות [חוץ מעבודת כוכבים],

קודם לפר של

ציבור הבא על העלם דבר ב

עבודת כוכבים!

ומבארת הגמרא את החלק השני של הברייתא:

מאי טעמא

קודם פר העלם דבר בשאר המצוות לשעיר הציבור בעבודת כוכבים?

כי

האי,

הפר של שאר עבירות

חטאת

הוא, ואילו

האי,

פר של עבודת כוכבים,

עולה

הוא.

ותניא,

החטאת קודמת לעולה, בכל ענין, אפילו כשהביאום שני אנשים [ולכן הוא הדין בפרי הציבור, שבאו על שני חיובים נפרדים, קודם פר החטאת לפר העולה]. לפי שנאמר בפרשת האנשים החייבים בקרבן עולה ויורד [כגון שבועת שקר], [ויקרא ה] שחייבים להביא כשבה או שעירת עזים לחטאת. ואם לא השיגה ידם לקנות מן הצאן, עליהם להביא שתי תורים או שני בני יונה, אחד לחטאת ואחד לעולה, "

והקריב את אשר לחטאת ראשונה

".

ופסוק זה, לכאורה, מיותר הוא.

כי

מה תלמוד לומר?

מה הוא בא ללמד?

אם ללמד שתהא חטאת

קריבה

ראשונה,

לפני הקרבת העולה, אין צורך בכך, ש

הרי כבר נאמר

[שם בפסוק השני, בהמשך]

"ואת השני יעשה עולה כמשפט".

ובא הכתוב השני בהמשך, לומר, שהחטאת קריבה ראשונה כיון שהיא באה לרצות בה את המתכפר לפני הבאת העולה [הנחשבת להבאת דורון], והריצוי קודם להבאת הדורון, כי לפני הריצוי, אי אפשר להביא דורון.

אלא,

כיון שהפסוק הראשון מיותר, הרי

זה בנה אב

, לומר,

שיהו כל חטאות, קודמות לעולות הבאים עמהם. וקיימא לן,

שבא הכתוב הזה ללמד,

דאפילו חטאת העוף, קודמת לעולת בהמה,

וזאת, אף על פי שקרבן בהמה חשוב הוא מקרבן העוף.

והרי לא מצינו שום אופן שבו אדם אחד יתחייב להביא חטאת העוף ועולת בהמה בזמן אחד. ומוכח מכאן, שכוונת הכתוב היא לומר, שיש להקדים כל חטאת לעולה, ואפילו הקרבת חטאת של אדם אחד, להקרבת עולה של אדם אחר. ובאופן הזה, לא שייך הטעם שיקדים הריצוי לדורון, אלא הקרבת החטאת קודמת, כי היא מקודשת יותר מקרבן עולה.

ומכאן נלמד, שגם פר חטאת ופר עולה של ציבור, על אף שהם באים על שני חיובים נפרדים, בכל זאת צריך להקדים את פר החטאת לפר העולה.

ג.

פר עבודת כוכבים

של העדה, שהוא עולה,

קודם לשעיר עבודת כוכבים

של העדה, על אף שהשעיר הוא חטאת!

ודנה הגמרא בדברי הברייתא, שפר עבודת כוכבים קודם לשעיר עבודת כוכבים הבא עמו:

אמאי

קודם הפר לשעיר, והרי

האי

שעיר,

חטאת

הוא,

והאי

פר

עולה,

הוא?

אמרי במערבא משמיה דרבה בר מרי: חטאת

צבור זו, הבאה על

עבודת כוכבים,

כתובה בתורה כשהיא

חסירא

את האות

אל"ף,

שהרי [במדבר טו] "

לחטת" כתיב

בה. ובא החסרון הזה ללמדנו שיש חסרון במעלת החטאת הזו, שהיא אינה מכפרת לבדה אלא רק בצירוף כפרת העולה. ולפיכך הקרבת העולה קודמת להקרבת החטאת הזו, כי היא עולה המכפרת.

ואילו

רבא אמר

: הטעם שפר העולה קודם להקרבה, הוא משום

דכתיב ביה

[שם] "ועשו כל העדה פר בן בקר אחד לעולה

כמשפט,

ושעיר עזים לחטאת". בא הכתוב לחדש ולומר, שבעבודה זרה יש להקריב את העולה והחטאת דוקא כמשפט הכתוב בפרשה זו, והיינו לפי סדר כתיבתם, שהעולה קודמת לחטאת!

וממשיכה הגמרא בהבאת דברי הברייתא: ד.

שעיר

החטאת של העדה הבא על שגגת

עבודת כוכבים,

קודם לשעיר

של

נשיא!

ומבארת הגמרא:

מאי טעמא? האי,

שעיר עבודת כוכבים, הוא קרבן

ציבור.

ו

אילו

האי,

שעיר נשיא, הוא קרבן

יחיד.

וקרבנו של הציבור קודם לקרבן היחיד .

ה.

שעיר נשיא, קודם לשעירת יחיד!

מאי טעמא? האי מלך והאי הדיוט

.

ו.

שעירת יחיד קודמת לכבשת יחיד!

[מהטעם שיבואר להלן].

ומקשה הגמרא סתירה:

והא תניא

איפכא, ש

כבשת יחיד, קודמת לשעירת יחיד

[מהטעם שיבואר להלן]!

אמר אביי: תנאי היא,

שנחלקו מי מהן קודמת:

מר סבר, שעירה עדיפא, שכן נתרבתה

להקריבה אפילו

אצל עבודת כוכבים ביחיד,

לפיכך מקדימין להקריבה לפני כבשה, שאינה קריבה ביחיד שחטא בעבודה זרה, אלא בשאר עבירות בלבד.

ומר סבר, כבשה עדיפא, שכן נתרבתה

בכך שהיא קריבה יותר משעירה,

ב

הקרבת

האליה

שבה. ולכן מקדימים להקריבה לפני שעירה, שאינה טעונה הקרבת אליה.

ז. הקרבת מנחת

העומר

נעשית

קודם לכבש, הבא עמו.

ח.

שתי הלחם קודמים לכבשים הבאים עמהם

10 .

זה הכלל

במנחת העומר ובשתי הלחם:

דבר הבא בגין ליום,

קרבן העומר, או שתי הלחם, שהן מצוות היום,

קודם לדבר הבא בגין לחם.

והיינו, קרבן מנחת העומר הרי הוא קודם להבאת הכבש הבא בגין העומר. והקרבת שתי הלחם קודמת להקרבת שני הכבשים הבאים בגין שתי הלחם.

מתניתין:

האיש קודם לאשה להחיות,

כשצריכים להציל את שניהם ממוות.

ו

כן קודם האיש לאשה

להשב אבידה,

שצריך להקדים להשיב את אבידת האיש, משום שהאיש חייב בכל המצוות, ואילו אשה פטורה ממצוות עשה שהזמן גרמן.

והאשה קודמת לאיש לכסות,

משום שבושתה מרובה משל האיש.

וכן קודמת האשה

להוציאה מבית השבי,

שמא יבואו עליה הנכרים. אולם,

בזמן ששניהם עומדים לקלקול,

שיש לחוש לאיש משום משכב זכור,

האיש קודם לאשה,

כי אשה דרכה בכך, ואין בושתה מרובה כשל בושת האיש במשכב זכור.

גמרא:

תנו רבנן: היה הוא ואביו ורבו בשבי,

ויש בידו ממון לפדות אדם אחד בלבד, הרי

הוא קודם לרבו.

ואם היה בידו ממון לפדות אדם נוסף -

רבו קודם לאביו!

ואם היתה גם אמו בשבי, פדיית

אמו קודמת לכולם,

ואפילו לפדיית עצמו [במקום שאין סכנה לנפשו], שמא יבואו עליה הנכרים .

חכם קודם

להחיותו ולפדותו

ל

פני

מלך ישראל.

כי

חכם שמת אין לנו כיוצא בו.

ואילו

מלך ישראל שמת,

הרי

כל ישראל ראויין למלכות

במקומו.

מלך קודם לכהן גדול.

שנאמר

בפרשת משיחת המלך שלמה למלך על ישראל [מלכים א א]: "

ויאמר המלך

דוד

להם,

לצדוק הכהן ולנתן הנביא ולבניהו בן יהוידע:

קחו עמכם את עבדי אדוניכם",

וכונתו של דוד באומרו "אדוניכם", היתה לעצמו.

ומשמע, שדוד המלך כינה את עצמו "אדון" אפילו ביחס לצדוק הכהן הגדול!

כהן גדול קודם לנביא.

שנאמר

באותה פרשה של משיחת שלמה: "

ומשח אותו,

את שלמה,

שם, צדוק הכהן ונתן הנביא".

הרי ש

הקדים

את

צדוק

הכהן הגדול

לנתן

הנביא.

ואומר,

עוד מקור שכהן גדול קודם לנביא [זכריה ג]:

"שמע נא יהושע הכהן הגדול, אתה ורעיך"!

יכול

"רעיך",

הדיוטות היו?

תלמוד לומר "כי אנשי מופת המה". ואין

קרוי איש

מופת אלא נביא. שנאמר

בפרשת המבחן של נביא אמת או שקר [דברים יג]: "

ונתן אליך אות או מופת".

הרי שהקדים הכתוב את יהושע הכהן הגדול לרעיו הנביאים.

כהן גדול שהוא

משוח בשמן המשחה, קודם ל

כהן גדול שאינו משוח, אלא הוא

מרובה בגדים

בלבד. כהן גדול, המכהן כשהוא

מרובה בגדים

מבלי שנמשח, הרי הוא

קודם למשיח

[דהיינו לכהן גדול שנמשח בשמן המשחה, אלא]

שעבר

מכהונתו, באופן זמני,

מחמת

טומאת

קריו.

כהן גדול

משיח שעבר

מכהונתו

מחמת

טומאת

קריו,

הרי הוא

קודם

למשיח שעבר

מחמת מומו

שאירע בו. כיון שזה שנטמא, יכול הוא להטהר מטומאתו. ואילו זה שנפל בו מום, אינו יכול לתקן את מומו.

כהן גדול

משיח,

על אף

שעבר מחמת מומו,

הרי הוא

קודם למשוח מלחמה.

משום שכהן משוח מלחמה אינו כהן גדול לכל דבר, שהרי לא התמנה לשרת.

כהן

משוח מלחמה קודם לסגן

הכהן הגדול .

סגן

הכהן הגדול

קודם לאמרכל,

שהוא הכהן הממונה על כל שבעת הכהנים שבידיהם מפתחות העזרה.

ומבארת הגמרא:

מאי "אמרכל"?

אמר רב חסדא

: נוטריקון של "

אמר כולא",

שהוא האומר לכל הכהנים מה לעשות, ואין משיבין על דבריו.

אמרכל קודם לגזבר

הממונה על אוצרות המקדש.

גזבר קודם לראש משמר.

ראש משמר קודם לראש בית אב

של אחת המשפחות שבכל משמר.

ראש בית אב קודם לכהן הדיוט.

עד כאן הברייתא. וסדר הקדימה בברייתא הוא ביחס לפדייה ולהצלה, אך לא לכל ענין. ולפיכך -

איבעיא להו: לענין טומאה,

שחייב הכהן לטמא עצמו למת מצוה כדי להביאו לקבורה אם

סגן

כהן גדול

ומשוח מלחמה,

נפגשו יחד במת מצוה,

איזה מהם קודם?

מי מהם עדיף שיטמא ויעסוק בקבורתו של המת?

אמר מר זוטרא בריה דרב נחמן: תא שמע

מהא

דתניא: סגן ומשוח מלחמה שהיו מהלכים בדרך, ופגע בהם מת מצוה, מוטב שיטמא משוח מלחמה, ואל יטמא סגן, שאם יארע בו פסול בכהן גדול, נכנס הסגן ומשמש תחתיו.

ולכן על אף שמשוח מלחמה מעלתו היא גבוהה מהסגן, עדיף שהוא יטמא למת מצוה, משום שהוא אינו עומד לשרת, ואילו הסגן עומד לשרת, באם יטמא או יארע פסול בכהן הגדול.

ומקשינן:

והתניא

איפכא:

משוח מלחמה קודם לסגן!

ומשמע מלשון הברייתא שבכל ענין מעלתו של משוח המלחמה עדיפה על הסגן, ואפילו לגבי השאלה מי קודם להטמא למת מצוה, עדיף שיטמא הסגן לפי שמעלתו פחותה!?

ומתרצינן:

אמר רבינא: כי תניא ההיא

ברייתא, שמשוח מלחמה קודם לסגן,

להחיותו

בלבד!

מתניתין:

כהן קודם ללוי

להחיותו ולכבדו.

לוי

קודם

לישראל.

ישראל לממזר. וממזר לנתין

[הגבעונים שניתנו לחוטבי עצים ושואבי מים].

ונתין לגר. וגר לעבד משוחרר.

וטעמי הקדימה יבוארו בגמרא.

אימתי

מקדימין בסדר הזה?

בזמן שכלם שוין.

אבל, אם היה ממזר תלמיד חכם וכהן גדול עם הארץ,

אין הקדימה תלויה ביחוס ובקדושה, אלא

ממזר תלמיד חכם

קודם לכהן גדול עם הארץ,

לפי שהחכמה קודמת לכל היחוסין.

גמרא:

מבארת הגמרא את המשנה:

כהן קודם ללוי, שנאמר

[דברי הימים א כג]

"בני עמרם, אהרן ומשה. ויבדל אהרן

משאר בני עמרם הלויים

להקדישו קדש קדשים"!

דהיינו, בכהונה, שהיא מעלה יותר מלויה.

לוי קודם לישראל, שנאמר

[דברים י]

"בעת ההיא הבדיל ה' את שבט הלוי". וגו'.

ישראל קודם לממזר

לפי

שזה,

הישראל, הוא

מיוחס,

שכל הדורות עד אליו נולדו להוריהם כדין,

ו

אילו

זה,

הממזר,

אינו מיוחס,

כי הוא, או אחד מאבותיו נוצר בעבירה.

ממזר קודם לנתין,

כי

זה

הממזר

בא מטפה כשרה

שנולד מישראל כשר,

וזה ה

נתין

בא מטפה פסולה

שנולד מגוי, ואביו עצמו פסול.

נתין קודם לגר,

כי

זה

הנתין

גדל עמנו בקדושה,

ששמשו כחוטבי עצים ושואבי מים בתוך עם ישראל, על אף שלא נתקבלה גירותם.

וזה

הגר,

לא גדל עמנו בקדושה,

כי עד שנתגייר הוא גדל בין הגוים.

גר קודם לעבד משוחרר,

כי

זה

העבד

היה בכלל ארור,

שכל עבד הוא בכלל "ארור", שהרי נח רצה לקלל את חם בקללה גדולה, ולפיכך עשאהו לכנען, בנו של חם, לעבד. ומוכח שאין קללה גדולה מזו.

ו

אילו

זה

הגר,

לא היה בכלל "ארור".

שנינו במשנה:

אימתי

הולכים אחר סדר המעלות הזה,

בזמן שכולן שוין וכו'.

ודנה הגמרא:

מנא הני מילי

שמעלת התורה קודמת לכל היוחסין?

אמר רב אחא ברבי חנינא: דאמר קרא

על התורה [משלי ג]

"יקרה היא מפנינים".

ודרשינן: יקר הוא תלמיד חכם, הלומד תורה, יותר

מכהן גדול הנכנס לפני ולפנים.

הרי שמעלת תורתו של תלמיד חכם עדיפה על כהן גדול.

תניא רבי שמעון בר יוחאי אומר: בדין הוא שיקדים עבד משוחרר לגר,

מהסברא הנזכרת בנתין:

שזה

העבד

גדל עמנו בקדושה, וזה

הגר

לא גדל עמנו בקדושה.

אלא,

אף על פי כן, קודם הגר לעבד, מהטעם האמור, כי

זה

העבד

היה בכלל ארור, וזה

הגר

לא היה בכלל ארור.

שאלו תלמידיו את רבי אלעזר ברבי צדוק: מפני מה הכל רצין לישא גיורת,

שמתרצים יותר לישא גיורת,

ואין הכל רצין לישא

שפחה

משוחררת,

אף שהיא גדלה עמנו בקדושה, וקרובה אלינו יותר מגיורת?

אמר להם: זו

השפחה המשוחררת,

היתה בכלל ארור. וזו

הגיורת

לא היתה בכלל ארור.

דבר אחר: זו

הגיורת

היתה בחזקת שמור,

שהרי התגלה הדבר למפרע שהיתה משמרת עצמה, כי היה בדעתה להתגייר.

ו

אילו

זו

השפחה,

לא היתה בחזקת שמור

אלא היתה מופקרת, שהרי לא היה בידה להשתחרר, ואין משמרת את עצמה.

שאלו תלמידיו את רבי אלעזר: מפני מה הכלב מכיר את קונו,

שהוא מתביית אצל בעליו,

וחתול אין מכיר את קונו,

שאינו נוהג לשמור קשר עם קונהו.

אמר להם

: קל וחומר הוא:

ומה

אדם

האוכל ממה שעכבר אוכל, משכח

[שוכח את לימודו, כדלקמן]

האוכל עכבר עצמו,

שכך הוא דרך החתול, לטרפו,

על אחת כמה וכמה

שישכח אף את קונו.

שאלו תלמידיו את רבי אלעזר: מפני מה הכל מושלים בעכברים,

שהם נרדפים תדיר יותר מבעלי חיים אחרים?

אמר להם:

מפני שסורן רע.

שיצרם [הנקרא "סר"] רע יותר מאחרים.

ומבארינן:

מאי היא?

רבא אמר

: לפי שאנו רואים שדרכם של עכברים היא, ש

אפילו גלימי,

בגדים שאינם מאכל,

גייזי,

הינם נושכים אותם.