Guittin 9b — le Talmud en français

ג.

וכל השטרות

העולים בערכאות

שנעשו בבתי דין -

של עובדי כוכבים, אף על פי שחותמיהן

של שטרות אלו הינם

עובדי כוכבים

, הרי הם

כשרים,

חוץ מגיטי נשים ושחרורי עבדים

שנפסלין על ידי חתימת גויים. בגט אשה הם פסולים משום שאינם בני כריתות, הואיל ואינם שייכים בתורת גיטין וקידושין. ומטעם זה נפסלין לחתום אף על שחרורי עבדים, לפי שבכל פסול שהוא מן התורה, שוה דין שחרור העבד לגט אשה מהלימוד "לה לה" בגזירה שוה.

ומוסיפה הברייתא:

וכדברי רבי מאיר

[כלומר, לדעת רבי מאיר], שוין הם

בארבעה.

וכמובא במשנה להלן [דף יא עמוד ב]:

האומר

לשליח,

תן גט זה לאשתי

[או]

ושטר שחרור זה לעבדי

, [וכוונתו היתה שיזכה השליח בגט או בשטר עבורם], אם

רצה

הבעל

לחזור בשניהם

קודם שהגיע הגט ליד האשה או שטר השחרור ליד העבד,

יחזור, דברי רבי מאיר.

כי לדעתו, הפסד וחוב הוא לאשה שתתגרש מבעלה, וכן לעבד שישתחרר מרבו. ואין חבין לאדם אלא בפניו. כלומר, אין אדם נעשה מעצמו שליח לאדם אחר כדי להפסידו, אלא אם כן הוא עשאו שליח.

אבל חכמים, שמנו רק שלושה דרכים, חולקים על רבי מאיר במשנה, וסוברים שבשחרור, מרגע שמסרו ליד השליח, אין האדון יכול לחזור בו. ואף על פי שהעבד לא מינהו להיות שלוחו. וטעמם הוא, משום שסוברים הם, זכות היא לעבד בכך שיוצא לחירות מתחת יד רבו

.

והיות שזכין לאדם שלא בפניו, הרי מיד כשמקבל השליח את שטר השחרור, יוצא העבד לחירות.

ומקשה הגמרא:

בשלמא לרבנן

[נוח ומובן לפי שיטת רבנן] זה שנקטה המשנה

מניינא,

את מספר הדרכים - שלושה - כדי

למעוטי,

למעט -

הא,

את שיטתו

דרבי מאיר

[כלומר, דוקא שלושה ולא ארבעה!].

אלא לרבי מאיר,

קשה:

מניינא, למעוטי מאי

מה בא למעט המניין? [לשם מה צריך לומר את מניין הדרכים]?

ומתרצת הגמרא: לפי רבי מאיר, המניין בא

למעוטי הא דתניא

את ששנינו בברייתא:

עדים שאין יודעים לחתום, מקרעין להם,

שורטין ועושים רושם בסכין -

על נייר חלק,

ומסמנין את שמותיהם.

ו

אחר כך הם

ממלאים את הקרעים

את החריצים -

דיו.

אמר רבן שמעון בן גמליאל: במה דברים

אלו

אמורים

, שמועילה עצה זו,

בגיטי נשים,

שהקילו בהם חכמים להכשירם בחתימות אלו כי רצו להצילם מלהשאר עגונות. כגון במקום שממהר הבעל המגרש להפליג בים ואינו מוכן להמתין לעדים אחרים, או שהוא עומד למות ואין לו בנים, ומצילין אותה מלהזדקק ליבום

. אבל שחרורי עבדים ושאר כל השטרות, אם יודעין

העדים

לקרות ולחתום, חותמין. ואם לאו, אין חותמין.

ואם כן, לפי רבי מאיר, בא המניין למעט קולת חכמים זו, שנוהגת רק בגיטי נשים, אך לא בשחרורי עבדים.

ומדקדקת הגמרא בסיום לשון הברייתא:

קריה

קריאה,

מאן דכר שמיה

מי הזכיר אותה קודם עד שהוצרך רבן גמליאל להזכירה?!

ומיישבת הגמרא:

חסורי מחסרא

לשון הברייתא חסר -

והכי קתני

וכך יש לשנות בה:

עדים שאין יודעין לקרות

-

קורין לפניהם, וחותמין. ושאין יודעין לחתום

-

מקרעין

משרטטין -

להם

על הנייר, והם ממלאים את חלל הנייר דיו:

ומקשה הגמרא על הברייתא:

ותו ליכא

וכי אין עוד דרכים נוספות שבהם שווים גיטי נשים לשחרורי עבדים?

והא איכא

והרי יש את הדין ששנינו במשנה [להלן דף יג עמוד א]:

האומר: תנו גט זה לאשתי

או

שטר שחרור זה לעבדי, ומת

קודם שהגיע הגט ליד האשה או קודם שהגיע השטר ליד העבד, הדין הוא ש

לא יתנו

להם

לאחר מיתה

, לפי שאין גט לאחר מיתה. אבל אם אמר:

תנו מנה לפלוני, ומת.

הדין הוא:

יתנו לאחר מיתה

, לפי

שדברי שכיב מרע [גוסס] נחשבין ככתובין בש טר וכמסורים למקבל. ומתרצת הגמרא:

כי קתני

הברייתא אינה שונה אלא

מילתא,

דבר [דין]

דליתיה

שאינו

בשטרות

אחרים. אבל

מילתא

דבר

דאיתיה

שישנו

ב

שאר

שטרות,

לא קתני

אינה שונה אותו. כמו שמצאנו,

דשלח רבין

מכתב

משמיה

משמו של

דרבי אבהו: הוו יודעין ששלח רבי אלעזר לגולה

פסק הלכה

משום

משמו של

רבינו: שכיב מרע שאמר "כתבו

שטר,

ותנו מנה

מנכסי

לפלוני", ומת

קודם שכתבו את השטר, הדין הוא:

אין כותבין

לו שטר,

ואין נותנין

את המנה, כי יש לחשוש

שמא לא גמר

השכיב מרע בדעתו

להקנותו אלא בשטר

ולא בעל פה.

ואין שטר לאחר מיתה,

לפי שאז כבר פקעה רשותו של הנותן, ונכסיו עברו ליורשיו.

ושוב מקשה הגמרא:

והאיכא

והרי יש דבר נוסף, אשר בו שווה דינם של גט אשה ושטר שחרור, והוא דין

"לשמה",

כשם שבאשה צריך לכתוב את הגט לשמה, כך גם בעבד, צריך לכתוב את שטר השחרור לשמו.

בשלמא לרבה

[לעיל דף ב עמוד ב], הסובר שטעם התקנה שהשליח יאמר הוא משום "לשמה", אין זה קשה, משום שהיינו הדבר הראשון הנזכר בברייתא, ששוו

למוליך ומביא.

אלא לרבא

, שהטעם הוא לפי שאין עדים מצויין לקיימו,

קשיא

מדוע אין מזכירה הברייתא ששוין הם בדין "לשמה"?

וקושיא נוספת, לפי שניהם:

ותו

ועוד -

בין לרבה בין לרבא האיכא

הרי יש פסול של כתיבת הגט או השטר על דבר

מחובר,

השווה בשניהם.

ומתרצת הגמרא:

כי קתני

מה ששנינו בברייתא - אלו רק הדברים שיש בהם

פסולא,

פסול

מדרבנן,

כגון מוליך ומביא שחכמים הצריכוהו לומר בפני נכתב. וכן עד כותי, אינו פסול בשאר שטרות, אלא מדרבנן, לפי שמוחזקים הם לשקר בכך. אבל בדברים שבהם הפסול הוא

דאורייתא

מן התורה -

לא קתני.

אך מקשה הגמרא:

והא

והרי

ערכאות של עובדי כוכבים, דפסולא

שפסול

דאורייתא

הוא,

וקתני

ובכל זאת הברייתא שנתה אותם!

ומתרצת הגמרא: ברייתא זו, המכשירה חתימת עובדי כוכבים בשאר שטרות ופוסלת אותם בגיטי נשים ובשחרורי עבדים, מדברת

ב

אופן שיש

עדי מסירה

ישראלים, שראו את מסירת הגט ליד האשה והשטר ליד העבד.

וכ

שיטת

רבי אלעזר, דאמר עדי מסירה כרתי

. ולדעתו אין צורך לעדים לחתום בגט.

אך הגמרא חוזרת ומקשה:

והא

והרי

מדקתני סיפא

מכך שהברייתא שונה בסופה -

רבי שמעון אומר: אף אלו

[גיטי נשים]

כשרין. ואמר

על כך

רבי זירא: ירד רבי שמעון

בדבר זה

לשיטתו של רבי אלעזר, דאמר עדי מסירה כרתי,

והכשיר את הגיטין בעדי מסירה באופן שכתבם סופר יהודי.

מכלל

משמע -

דתנא קמא סבר

שעדי מסירה

לא

כורתים אלא רק עדי חתימה. ואם כן, פסולים גיטין אלו מדאורייתא!