Guittin 8a — le Talmud en français

משום שדרכה הוא, [שהיא]

העשויה לברוח

ולנוע כל רגע למקום אחר. ואינה עומדת במקום אחד.

ולפיכך, אינה נחשבת כמחוברת לקרקע, עד שתיגע בקרקע.

אבל עציץ

זה שאתה [רבי זירא] דן עליו

שאינו עשוי לברוח

, והוא קבוע במקום אחד,

לא

יאמר זאת רבי יהודה. אלא [יתכן שהוא] יודה, שעציץ, נחשב כמחובר לקרקע.

אי נמי

או גם [יתכן שאפשר לטעון גם בדעת רבנן סברא הפוכה]. והיא:

עד כאן לא קאמרי

לא אמרו -

רבנן התם

שם - את דבריהם [שאין צריך להיות על הקרקע ממש, כדי להחשב מחובר],

אלא

דוקא

בספינה

שהיא מונחת על המים

, ושלא

מפסיק אוירא

האויר - בינה לבין הקרקע, אלא מים.

דמיא

שהמים -

כארעא סמיכתא דמי

נחשבים כקרקע סמיכה. [והראיה: שיש בהם כח הצמחה, כעין קרקע].

אבל עציץ,

שמונח הוא על גבי יתידות [באופן]

שמפסיק אוירא

בינו לבין הקרקע,

לא

אמרו רבנן. ויתכן, שהם מודים שאינו נחשב כמחובר.

רב נחמן בר יצחק חוזר לשאלת הסתירה בין שתי הברייתות, לעניין המביא גט בספינה. ומיישב בדרך שלישית [אחרי תירוציהם של רבי ירמיה ואביי]:

רב נחמן בר יצחק אמר

: ברייתות אלו,

בנהרות דארץ ישראל, דכולי עלמא

לדעת כולם -

לא פליגי

אינן חולקות. ולפי שתיהן נחשבות הספינות השטות בנהרות אלו. כמונחות על הקרקע, לעניין גט הנכתב עליהן. ואף על גב שאינן נוגעות בקרקע כלל.

אלא כי פליגי

במה הן חולקות? בגט הנכתב על ספינה השטה

בים הגדול

[הים התיכון], שהוא תוחם את צידה המערבי של ארץ ישראל. אלא שעל הים עצמו, יש שתי מחלוקות בין התנאים. תנא אחד סובר, ששפת הים, הוא הגבול של ארץ ישראל. אך היום עצמו, כבר אינו מארץ ישראל. ואילו האחר סובר, שאף הים עצמו, מארץ ישראל הוא, ומחלוקתם של שתי הברייתות היא על הים עצמו, עד היכן מגיעים גבולות הארץ. האם בתוכו או עד אליו.

על כך, מביאה הגמרא את דברי התוספתא:

דתניא: איזהו

המקום המדוייק בצפון, שבו מתחיל גבולה של

ארץ

ישראל.

ואיזהו

המקום השייך

לחוצה לארץ?

האם הפיסגה של ההר הנקרא טורי אמנון היא נקודת הגבול. או שפתו, הנמצאת במרחק הילוך של יום או יומיים ממנו, לכיוון דרום.

תנא קמא אומר:

כל ששופע

שמתחיל ההר להשתפע -

ויורד מ

פיסגת

טורי אמנון ולפנים

דרומה לצד ארץ ישראל. הוא

ארץ ישראל

משום שפיסגת ההר היא הגבול. ומצידו השני, המקום המשתפע

מ

פיסגרת

טורי אמנון ולחוץ

צפונה, הוא

חוצה לארץ

. ומה דין

הנסין

האיים -

שבים,

בצד המערבי הסמוך לארץ ישראל. [האם דינם כארץ ישראל, או כחוץ לארץ]? תשובה:

רואין אותן

במקומם

כאילו חוט מתוח עליהן

מלמעלה, שראשו מתחיל

מטורי אמנון

בצפון והוא נמתח והולך

עד נחל מצרים

, שהוא גבולה הדרום מערבי של הארץ המתחבר לים התיכון. ולפי זה קובעים את דינם [של הניסין]:

מן החוט ולפנים

מזרחה לכיוון ארץ ישראל, דינם,

כארץ ישראל. מן החוט ולחוץ

לכיוון מערב - דינם

כחוץ לארץ.

רבי יהודה אומר: כל

הים

שכנגד

אויר של

ארץ ישראל

לצד מערב, אפילו עד אוקיינוס שהוא בסוף העולם,

הרי הוא כארץ ישראל. שנאמר

[בספר במדבר פרק לד]:

"וגבול ים. והיה לכם הים הגדול

וגבול. זה יהיה לכם גבול ים".

והנסין,

אשר שייך לדון עליהם, [אם הם בתוך התחום הארץ, או לא], אינם אלו שנמצאים בצד מערב של ארץ ישראל. אלא אלו

שבצדדין

. לצד צפון ולצד דרום שיש מהם המתפשטין צפונה או דרומה, מחוץ לתחום הארץ. ואשר כדי לקבוע את דינם,

רואין אותן

במקומם,

כאילו חוט מתוח עליהן

מלמעלה,

מקפלוריא

שהיא העיר השוכנת בפסגת טורי אמנון [והיא הגבול הצפוני!], מערבה

ועד ים אוקיינוס.

והחוט השני מתוח

מנחל מצרים

, שבדרום ארץ ישראל מערבה,

עד ים אוקיינוס

. ועל פי זה נקבע הדין:

מן החוט ולפנים

לצד החוט השני [כלומר בין שני החוטין], נחשב

ארץ ישראל

. אך מן החוט

ולחוץ

צפונה מקפלוריא ודרומית לנחל מצרים - הרי זה

חוצה לארץ.

ושואלת הגמרא:

ורבנן, האי "וגבול"

מילה זו הנראית מיותרת בפסוק, [שממנה למד רבי יהודה את דינו] -

מאי עבדי ליה

מה ידרשו בה?

ועונה הגמרא:

מיבעי להו

צריכים הם את זאת כדי

ל

למוד - שגם

הנסין

הנמצאים בים בצד המזרחי של החוט, נחשבים כארץ ישראל [לעניין מעשרות, שביעית וכדומה].

ואין אומרים בכך, שתחומה של ארץ ישראל מגיע רק עד שפת הים.

ומסבירה את דעת רבי יהודה:

ורבי יהודה

סובר:

נסין, לא צריכי קראי

אינם צריכים פסוק מיוחד. כי מאחר והם נמצאים בתוך התחום, ודאי דינם כארץ ישראל! הגמרא דנה בענין נוסף מדברי המשנה:

שנינו במשנתנו:

"רבי מאיר אומר: עכו,

דינה

כארץ ישראל ל

עניין

גיטין".

בעו מיניה

שאלו ממנו [התלמידים] -

מרבי חייא בר אבא

. מה דינו של

המוכר עבדו

לסוריא?

האם נחשב -

כמוכר

בחוץ לארץ דמי

ויוצא העבד לחירות. וכמו שהמשנה אומרת לקמן [דף מג עמוד ב], שקונסים את הקונה על שהוציאו מארץ ישראל. מאחר ועבד שייך במצוות ואסור לו לצאת מן הארץ.

או לא

יוצא לחירות, שהרי דוד המלך כבשה והוסיפה על שטח ארץ ישראל וכיבוש יחיד שמו כיבוש.

ענה להם רבי חייא בר אבא:

אמר להו, תניתוה

שנינו זאת בדברי המשנה

"רבי מאיר אומר עכו כארץ ישראל לגיטין".

משמע:

לגיטין, אין.

דוקא לעניין גיטין נחשבת עכו כארץ ישראל, מפני שבקיאין בה לשמה. או משום שעדים מצויין שם לקיימו. אבל

ל

ענין

עבדים

שנמכרו לשם,

לא

נחשבת היא, שהרי אינה מארץ ישראל. ואם כן,

כל שכן סוריא

, שאינה נחשבת כארץ ישראל לעניין עבדים,

דמרחקא טובא

שהרי היא רחוקה יותר [מעכו].

ועתה מביאה הגמרא ברייתא בעניין סוריא:

תנו רבנן: בשלושה דרכים שוותה סוריא לארץ ישראל, ובשלושה דרכים

שוותה

לחוץ לארץ

: הגמרא נותנת

סימן

לששת הדברים על ידי אותיות

ע"ב ב"ר ר"ק

:

והגמרא מציינת את ששת הדברים:

בשלושה שוותה לחו"ל:

עפרה טמא כחוץ לארץ

. משום שחכמים גזרו עליה, כדי למעט ביציאת יהודים לשם.

והמוכר עבדו לסוריא, כמוכר בחוץ לארץ. והמביא גט מסוריא

לארץ ישראל,

כמביא מחוץ לארץ

. ומאחר ואין שיירות מצויות צריך השליח לומר: בפני נכתב ובפני נחתם.

ובשלושה שוותה לארץ ישראל:

חייבת במעשר ובשביעית כארץ ישראל. והרוצה להיכנס לה

[אליה]

בטהרה

[מבלי להיטמא בטומאת "ארץ העמים"],

נכנס. והקונה שדה בסוריא

, נחשב

כקונה

בפרוארי ירושלים

.