Guittin 79b — le Talmud en français

והא דאמר רב יהודה אמר שמואל: לא יעמוד אדם

בשבת

בגג זה,

השייך לו,

ויקלוט מי גשמים מגגו של חבירו

שירדו עליו גשמים, על אף שגגו של חברו צמוד לגגו, ולא ניכר למעלה על הגג שמוציא מרשות של חברו אל רשות שלו. כי בכל זאת הוא מוציא מרשות היחיד אחת לרשות היחיד שניה, וחכמים אסרו להוציא מרשות לרשות [אם לא עשו עירוב ביניהם].

ואף על גב שהגגות אינם משמשים לדירה, בכל זאת הם נחשבים לרשויות נפרדות,

שכשם שדיורין חלוקין מלמטה,

בתוך הבית, שכל בית של כל אחד מהדיירים נחשב רשות בפני עצמה,

כך דיורין חלוקין מלמעלה,

על הגג להיחשב כל גג כרשות בפני עצמה.

ואף כאן שונה הדין בגט, ואדם שהיו לו שני גגות צמודים, והשאיל לאשתו מקום באחד מהגגות לצורך קבלת הגט, והיא קיבלה אותו בגג השני, הצמוד אליו, שאותו הוא לא השאיל לה, בכל זאת הרי היא מגורשת. כי:

הני מילי

שהגגות נחשבים כשתי רשויות חלוקות, הוא רק

לענין שבת.

אבל לענין גט,

לגבי מה שאמרנו לעיל שאדם אינו משאיל שני מקומות אלא רק מקום אחד,

משום קפידא הוא,

שיש אדם שמקפיד להשאיל דוקא את החצר, ולא את הבית וכן להיפך. אבל בגגות לא משתמשים בהם באופן תדיר,

וכולי האי לא קפדי אינשי,

להשאיל דוקא גג זה, ולא את הגג הצמוד לו.

אמר אביי: שתי חצרות זו לפנים מזו,

אחת סביב השניה, והחצר

הפנימית

היתה

שלה, והחיצונה

היתה

שלו, ומחיצות החיצונות עודפות,

גבוהות

על

המחיצות

הפנימיות, וזרקו לה

את הגט.

כיון שהגיע

הגט מעל החצר הפנימית, הרי אף על פי שלא נכנס עדיין הגט לחלל המחיצות שלה, כיון שהן נמוכות, אלא בינתיים הוא הגיע רק

ל

גובה

אויר

המוקף על ידי

מחיצות

החצר

החיצונה,

שהן גבוהות יותר מן המחיצות הפנימיות,

הרי זו מגורשת

מיד, ואפילו אבד הגט אחר כך.

מאי טעמא?

משום שהחצר ה

פנימית גופה, במחיצות החיצונה קא מינטרה.

הרי החצר הפנימית משתמרת מבחוץ גם על ידי המחיצות החיצוניות, ולכן הן כאילו "משועבדות" גם לה, וקונות עבורה, ולכן כשהגיע הגט מעל החצר הפנימית בגובה האויר המוקף מסביב מבחוץ על ידי המחיצות החיצוניות הרי היא מגורשת.

מה שאין כן בקופות.

כיצד? היו

שתי קופות

[סלים]

זו בתוך זו.

הקופה

הפנימית

היתה

שלה, והחיצונה

היתה

שלו, וזרקו לה

את הגט,

אפילו הגיע

הגט

לאויר פנימית,

לתוך חלל הסל הפנימי,

אינה מגורשת.

מאי טעמא?

דהא לא נח

על קרקעית הכלי, ומחיצות הכלי אינן קונות, הואיל ואינן עשויות לצורך החלל שבתוכן לשמור, שאין כלי עשוי אלא להניח בתוכו. ומקשינן:

וכי נח

הגט בתוך הקופה הפנימית

מאי הוי?

והרי גם אז אין האשה יכולה לקנות את הגט, מאחר שהקופה שלה נמצאת בתוך הקופה החיצונית השייכת לבעלה,

וכליו של לוקח ברשות מוכר הוא,

ויש הסוברים שבאופן כזה אין הכלי קונה עבור הלוקח!?

ומתרצינן:

הכא, במאי עסקינן: בקופה שאין לה שוליים.

שהקופה החיצונית אין לה שוליים [תחתית הכלי], ונמצא שהקופה הפנימית מונחת על הארץ ולא בתוך הקופה החיצונית.

מתניתין:

בית שמאי אומרים: פוטר אדם את אשתו בגט

"

ישן

" [וכפי שתבאר המשנה להלן].

ובית הלל אוסרין

לגרש בגט ישן.

ואיזהו גט ישן?

כל שנתייחד עמה בעלה

מאחר

[לאחר]

שכתבו לה

את הגט, קודם נתינתו לה. ובגמרא יתבאר הענין.

גמרא:

ומבארת הגמרא:

במאי קמיפלגי

בית שמאי ובית הלל?

בית שמאי סברי: לא אמרינן

שיש לגזור

גזירה

ולפסול גט ישן כי

שמא יאמרו

אנשים "

גיטה קודם לבנה

" [וכפי שיבואר להלן], ולכן מותר לגרש בגט ישן.

ובית הלל סברי: אמרינן

שיש לגזור

גזירה

לפסול גט ישן כי

שמא יאמרו

אנשים ש"

גיטה קודם לבנה

".

והיינו, שיש לחוש שמא הבעל ישהה את הגט לאחר הכתיבה, ןלא יתנו לה אלא רק לאחר שנתיים ושלש, ובינתיים יוולדו לה בנים ממנו, ורק אחר כך הוא יגרש אותה בגט הזה. ולימים, כשישתכח הדבר, ויראו אנשים את התאריך של הגט, יהיו סבורים שהגט ניתן לה ביום כתיבתו, והבנים נולדו לה ממנו לאחר מכן, כאשר היא היתה כבר פנויה, ודבר זה הוא פגם בהם. ולכן גזרו חכמים, ואסרו לגרש בגט ישן, שהבעל התייחד עמה לאחר הכתיבה.

אמר רבי אבא אמר שמואל: אם נישאת

מכח גט ישן לאדם אחר,

לא תצא

ממנו, שאינה צריכה להתגרש ממנו, אפילו לבית הלל הפוסלין גט ישן לכתחילה.

ואיכא דאמרי: אמר רבי אבא אמר שמואל, אם נתגרשה

בגט ישן, והלך בעלה למדינת הים ואינו יכול ליתן גט אחר,

תינשא

אפילו

לכתחילה.

מתניתין:

בזמן המשנה, היו האומות מונות את מנין השנים לפי שנות השלטון של מלכיהם [המלכים הנהיגו כן כדי לבטא את שלטונם. מאירי].

ותיקנו חכמים, שאף ישראל יכתבו בגיטיהם את התאריך לפי מנין שנות המלוכה של המלכות השולטת באותה מדינה שנכתב בה הגט, משום "שלום מלכות". וכותב "בשנה פלונית - למלך פלוני".

מי שהיה בבבל, וכתב את התאריך בגט

לשום מלכות שאינה הוגנת

, דהיינו לפי מנין השנים של מלכות אחרת, שאינה מלכות הוגנת, כגון מלכות רומי [והגמרא תבאר מדוע היא נקראת כן].

או שכתב בבבל

לשום מלכות מדי

או

לשום מלכות יון

, שכבר עברו מן העולם.

או שכתב "בשנת כך וכך

לבנין הבית

" [בית המקדש], ולא כתב לפי שנות המלך.

או שכתב את מנין השנים

לחורבן הבית.

בכל אלו הגט פסול, מפני שלא נכתב התאריך לשום המלכות של אותה מדינה, כתקנת חכמים.

היה

הסופר הכותב את הגט

במזרח, וכתב

בגט את המקום שהוא "

במערב"

.

או שהיה הסופר

במערב

, וכתב בגט "

במזרח"

, הרי הגט פסול.

ואם הלכה האשה ונישאה לאדם אחר באחד מהגיטין הפסולים המנויים לעיל, נותנים עליה את כל החומרות הבאות:

א.

תצא מזה ומזה

משני בעליה, הראשון והשני, שהיא אסורה על שניהם לעולם. שהיות והגט פסול, הרי בנישואיה לשני דינה הוא כדין אשת איש שזינתה, שאסורה בין לבעל ובין לבועל.

ב.

וצריכה גט מזה ומזה

. אם תרצה להינשא לאחר, היא צריכה לקבל גט חדש מהבעל הראשון, וגם צריכה לקבל גט מהבעל השני. כל זמן שהאשה נמצאת תחת בעלה, הוא חייב במזונותיה [מן התורה או מן תקנת חכמים, ונחלקו בדבר תנאים].

כמו כן, גם לאחר שמת בעלה, היא ניזונית מנכסיו, לפי שאחד מתנאי הכתובה הוא "את תהא יתבא בביתי, ומתזנא מנכסי כל ימי מיגר ארמלותיך [את תשבי בביתי ותהיי ניזונית מנכסי כל ימי אלמנותיך"], עד שתינשא לאיש.

כל נכסי האשה שנישאת, נקראים "נכסי מלוג" [חוץ מהנכסים שהיא מכניסה לבעל בתורת "נכסי צאן ברזל", שהם נעשים כאילו הם נכסים שלו, והוא מקבל על עצמו אחריות על שיווי הנכסים בשעה שהיא מכניסה לו אותם, שאם יגרשנה או ימות לפניה, תהיה לה הזכות לגבות ממנו את שיווי הנכסים שנקבע בשעת כניסתה, בין יוזלו הנכסים ובין אם יתייקרו, בין אם יהיו בעולם ובין אם יאבדו].

והבעל אוכל פירות נכסי המלוג מתקנת חכמים, וגוף הנכסים שייך לאשה. משמת או גירשה - חוזר הקרן לאשה.

וכמו כן תיקנו חכמים, שיתחייב הבעל לפדות את האשה אם ישבוה ["פרקונה"], ותיקנו חיוב זה תחת זכותו של הבעל באכילת הפירות.

הכניסה לו בגדים בנכסי מלוג, והשתמש בהם הבעל, אינו חייב לשלם את בלאי הבגדים מחמת השתמשותו בבגדים, שבלאי הבגדים מכלל אכילת פירות הוא. ואולם מה שנותר מן הבגדים לאחר השימוש בהם, נקרא "בלאות", והם חוזרים לאשה במיתת הבעל או כשגירשה.

מת הבעל או גירשה, זכאית האשה לגבות מנכסיו את הכתובה המגיעה לה, אם בתולה היתה כשנשאה, הרי היא גובה מאתיים זוז, ואם אלמנה היתה הרי היא גובה מנה.

וכן משלם לה את שיווי "צאן ברזל". וגם תשלום זה הוא מ"תנאי כתובה".

ג.

ואין לה לא כתובה.

ד.

ולא פירות

, כלומר דין פירות, והוא פדיונה מהשבי, שניתקן לה תחת זכות אכילת הפירות של בעלה. ואם נשבתה, שני הבעלים אינם חייבים לפדותה.

ה.

ולא מזונות.

ו.

ולא בלאות

מהבגדים שהכניסה לבעלה [בין כנכסי מלוג ובין כנכסי צאן ברזל], והוא השתמש בהם עד שבלו, אינה נוטלת את השאריות שלהם.

כל אלו, אין לה

לא על

בעל

זה, ולא על

בעל

זה

.

ואם נטלה

אותם

מזה ומזה

-

תחזיר.

ואין אומרים כיון שתפסה לא נוציא ממנה.

ז.

והולד

-

ממזר מזה ומזה.

אם ילדה בן מבעלה השני - הוא ממזר גמור, שהרי הגט של הראשון פסול.

ואם ילדה בן מהבעל הראשון, אם החזירה לאחר שנישאה לשני - הרי הוא ממזר מדרבנן.

ח.

ולא זה וזה מטמאין

לה במותה. אם היו שני בעליה כהנים אסורים הם להיטמא לה בקבורתה - למרות שבשאר נשים הבעל מיטמא להם ואפילו הוא כהן - לפי שאין כהן מיטמא לאשתו הפסולה.

ט.

ולא זה וזה זכאין

-

לא במציאתה, ולא במעשה ידיה, ולא בהפרת נדריה,

שאין דינה כשאר נשים שהבעל זכאי בכל אלה.

י. ואם

היתה

האשה

בת ישראל

הרי היא

נפסלת מן הכהונה

, כדין אשת איש המזנה תחת בעלה ש"זונה" היא, ופסולה להנשא לכהן.