Guittin 78a — le Talmud en français

והיא מתגרשת,

אלא דלית ליה

שם לווי,

אלא הוא נקרא "פיסלא" גרידא.

אבל

, אם

אית ליה שם לווי

לפיסלא, אזי

אף על גב דלא גבוה עשרה, ואף על גב דלא הוי ארבע אמות,

יש לו חשיבות, וחולק רשות בפני עצמו, ואינו בטל לגבי החצר.

שנינו במשנה: זרקו לה בתוך ביתו או בתוך חצרו,

אפילו הוא עמה במטה,

אינה מגורשת.

אמר רבא: לא שנו

שאינה מגורשת

אלא

שהגט עמה

במטה שלו.

אבל

אם הגט עמה

במטה שלה

הרי זו

מגורשת,

אף על פי שהמטה נמצאת בבית הבעל.

תניא נמי הכי: רבי אליעזר אומר: במטה שלו אינה מגורשת, במטה שלה מגורשת.

ומקשינן:

ו

אם היה

הגט במטה שלה,

אמאי

מגורשת?

הלא

כליו של לוקח ברשות מוכר הוא,

שהמטה אמנם היא שלה, והיא הקונה לה את הגט, אך הרי היא נמצאת ברשות הבעל, שהוא המקנה את הגט.

שמעת מינה,

האם אפשר ללמוד מכך,

שכליו של לוקח

הנמצאים

ברשות מוכר, קנה לוקח

את החפץ הנכנס לתוך הכלים מדין חצר? והרי נחלקו בזה אמוראים במסכת בבא בתרא [פה ב]!

ומתרצינן:

לא צריכא

אלא

דגבוה עשרה.

המטה היתה גבוהה יותר מעשרה טפחים, ונעשית רשות בפני עצמה, ולכן יכולה האשה לקבל בה את הגט, היות ואין המטה נחשבת כבטילה לרשות מוכר.

ומקשינן: כיצד אמרת שהמטה חולקת רשות לעצמה מחמת היותה גבוהה עשרה טפחים,

ו

הרי

האיכא מקום כרעי,

דהיינו, המקום שבין רגלי המטה, המונחים בארץ, הרי הוא למטה מעשרה טפחים, והוא אינו מתבטל לרשות הבעל, ונמצא שהמטה כולה נמצאת ברשות הבעל, ועל ידי כן יתבטל "רשות הכלי" של המטה?

ומשנינן:

אמקום כרעי, לא קפדי אינשי.

על המקום שמתחת למטה, בין רגליה, אין אנשים מקפידים שם על מקום רשותם, מאחר והמטה גבוהה עשרה טפחים מהארץ, ואפשר להם להשתמש בנוח תחת המטה [למרות הרגלים], והבעלים אינם מקפידים על מקום הרגלים, ולכן לא מתבטלת רשות הכלי שמלמעלה אל רשות הבעלים שמלמטה.

שנינו במשנה:

לתוך חיקה או לתוך קלתה

הרי זו

מגורשת.

והוינן בה:

אמאי

מגורשת? הרי קלתה,

כליו של לוקח ברשות מוכר הוא!

ומתרצינן:

אמר רב יהודה אמר שמואל

: המשנה מדברת

כגון שהיתה קלתה תלויה בה,

שזה ממש כידה.

וכן אמר רבי אלעזר אמר רבי אושעיא: כגון שהיתה קלתה תלויה בה.

ורבי שמעון בן לקיש אמר

: כגון שהיתה קלתה

קשורה

בה

ואף על פי שאינה תלויה

עליה אלא נגררת על הארץ, בכל זאת נחשב כידה.

רב אדא בר אהבה אמר: כגון שהיתה קלתה מונחת לה בין ירכותיה,

ואפילו היא מונחת על הארץ. משום שאדם אינו מקפיד על מקום ישיבתה של אשתו והרי הוא קנוי לה עד עכשיו.

רב משרשיא בר דימי אמר: כגון שהיה בעלה מוכר קלתות,

ויש לו בית מיוחד לכך ולכן הוא אינו מקפיד על מקום קלתה.

רבי יוחנן אמר: מקום חיקה

של אשתו

קנוי לה.

מקום קלתה קנוי לה.

אמר רבא: מאי טעמא דרבי יוחנן?

לפי שאין אדם מקפיד לא על מקום חיקה ולא על מקום קלתה

של אשתו.

תניא נמי הכי,

שהטעם משום שאינו מקפיד על מקום חיקה וקלתה, דתניא:

זרקו לתוך חיקה או לתוך קלתה או לתוך כל דבר שהוא כקלתה, הרי זו מגורשת.

ומבארינן:

"כל דבר שהוא כקלתה", לאיתויי מאי?

לאיתויי: טסקא

כלי קטן

דאכלה ביה תמרי.

וכן כל דבר שמיוחד לתשמישה תמיד.

ומוכח מכאן שהטעם הוא משום קפידא, שאדם המכניס אשתו לתוך ביתו, על מנת שיהיו כלי תשמישה הקטנים עמה הוא מכניסה.

מתניתין:

אמר לה

בעלה, כשנתן לה את הגט:

כנסי

טלי

שטר חוב זה.

או שמצאתו מאחוריו,

שמצאה את הגט מאחורי בעלה. וכאשר היא

קוראה

בו היא נוכחת

והרי הוא גיטה

-

אינו גט, עד שיאמר לה: הא גיטך!

ואפילו אומר לה לאחר שבא הגט לידה, הרי זו מגורשת [כדעת רבי בגמרא].

נתן בידה

את הגט

והיא ישנה,

אינה מגורשת בו.

נעורה,

אם אחר כך התעוררה

וקוראה

בו,

והרי הוא גיטה

-

אינו גט, עד שיאמר לה: הא גיטך.

ואפילו לאחר שנעורה משנתה.

גמרא:

שנינו במשנה שאם מצאתו מאחוריו אינו גט, עד שיאמר לה הא גיטך.

והוינן בה:

וכי אמר לה "הא גיטך", מאי הוי,

מדוע תהא מגורשת?

והא הוה ליה,

כאילו אמר לה הבעל:

טלי גיטך מעל גבי קרקע!

שהרי גם כאן היא נטלה את הגט מהקרקע,

ואמר רבא

: האומר:

טלי גיטך מעל גבי קרקע לא אמר כלום,

אלא צריך שהיא תקבל את הגט מידו של הבעל ולא מהקרקע כדכתיב "ונתן"!?

ומשנינן:

אימא

כוונת המשנה היא לומר, שהאשה

שלפתו,

שלפה את הגט

מאחוריו,

שהיה הגט נעוץ בין חגורו למתניו, והיא שלפה אותו משם, ונמצא שלא נטלתו מהקרקע, אלא לקחה את הגט מיד בעלה.

ומקשינן:

שלפתו, נמי

לא יועיל!

דהא בעינן "ונתן בידה",

שהנתינה תהא מכחו של הבעל,

וליכא!

שהרי היא לקחה את הגט בעצמה.

ומשנינן:

לא צריכא,

המשנה מדברת באופן

דערק לה חרציה,

שהבעל עיקם לה את מותניו לצדה כדי להקריב לה את הגט,

ושלפתיה,

והיא שלפה את הגט ממנו שעל ידי כן הוי כאילו הבעל נתן לה את הגט

תניא נמי הכי

שמדובר באופן שהיא שלפה את הגט מאחוריו ולא שמצאתו מעל גבי קרקע:

דתניא:

אמר לה כנסי שטר חוב זה, או ששלפתו מאחוריו, קראתו, והרי הוא גיטה, אינו גט עד שיאמר לה: הא גיטך, דברי רבי,

הסובר שדי שיאמר לה "הא גיטך", ואינו צריך לחזור וליטול ממנה את הגט, ולחזור וליתנו לה בשעת האמירה.

רבי שמעון בן אלעזר אומר: לעולם אינו גט, עד שיטלנו הימנה, ויחזור ויתננו לה, ויאמר לה: הא גיטך.

כיון שהנתינה הראשונה לא היתה בכשרות, צריך לעשות נתינה חדשה.

נתנו בידה והיא ישנה,

ואחר כך היא

ניעורה, וקוראה, והרי הוא גיטה, אינו גט עד שיאמר לה: הא גיטך. דברי רבי.

רבי שמעון בן אלעזר אומר

: לעולם אינו גט

עד שיטלנו הימנה ויחזור ויתננו לה ויאמר לה: הא גיטך.

וצריכא.

הוצרכה ברייתא להשמיענו מחלוקתם בשני האופנים.

דאי איתמר בהך קמייתא,

באופן הראשון, שנתן לה את הגט כשהיא ערה, הייתי אומר שדוקא

בההיא קאמר רבי

שאינו צריך ליטול ממנה את הגט ולתת לה מחדש, משום

דבת איגרושי היא,

היא ראויה לקבל גט שהרי היא ערה אלא שחסרה האמירה של "הא גיטך", ולכן מועילה האמירה שלאחר מכן, מאחר שקבלת הגט היתה הוגנת.

אבל

באופן השני, ש

"נתן בידה והיא ישנה", דלאו בת איגרושי היא

בשעה שהיא ישנה,

אימא מודי

ליה רבי

לרבי שמעון בן אלעזר

שצריך ליתנו מחדש.

ואי איתמר בהא,

באופן של ישנה, הוה אמינא שדוקא

בהא קאמר רבי שמעון בן אלעזר

שצריך לחזור וליתנו, משום שלא היתה בת גירושין בשעת הנתינה הראשונה.

אבל בהך,

האופן הראשון שהיתה בת גירושין,

אימא מודי ליה

רבי שמעון בן אלעזר

לרבי

שאין צריך נתינה חדשה.

לכך

צריכא.

הוצרכה הברייתא להשמיענו מחלוקתם בשני האופנים.

אמר רבא: כתב לה גט, ונתנו ביד עבדה

של אשתו, אם היה העבד

ישן

והאשה

משמרתו, הרי זה גט.

שהעבד הוא כחצרה של האשה והרי זו חצר המשתמרת לדעתה של האשה, שמאחר והוא ישן אינו משתמר אלא על ידה.

אבל אם היה

ניעור, אינו גט, דהויא ליה חצר המשתמרת שלא לדעתה

של האשה, אלא הוא משמר את עצמו ואת מה שבידו לבד, וחצר כזו אינה קונה עבור האדם, משום שהיא אינה דומה ליד, המשתמרת לדעתו של האדם.

ומקשינן לרבא, דאמר:

ישן ומשמרתו הרי זה גט.

ואמאי

תועיל הנתינה לעבד מדין חצר? הרי העבד המהלך לגבי קנין חצר,

כחצר מהלכת היא, וחצר מהלכת לא קנה.

שלא אמרו חכמים חצרו של אדם קונה לו אלא רק בחצר שאינה מהלכת!

וכי תימא

שמא תאמר,

ישן שאני,

שאז הוא אינו הולך.

אי אפשר לומר זאת, כי

והאמר רבא: כל שאילו מהלך לא קנה, עומד ויושב

נמי

לא

קנה, כי היות והוא ראוי ללכת, הוא אינו דומה לחצר, ולכן אין עליו תורת חצר. והוא הדין ישן, שהוא עשוי להתעורר וללכת.

ומסקינן:

והלכתא: בכפות,

שהיה העבד כפות שאינו ראוי ללכת שאז יש לו תורת חצר.

ובעבד כזה אמר רבא שאם הוא ישן הוי גט.

מתניתין:

היתה עומדת ברשות הרבים, וזרקו לה את הגט שם.

אם הוא נפל

קרוב לה

הרי זו

מגורשת.

ואם נפל

קרוב לו, אינה מגורשת.

אם היה

מחצה על מחצה

הרי זו

מגורשת ואינה מגורשת.

היינו, שהיא ספק מגורשת.

וכן לענין קידושין,

אם זרק לה את כסף הקידושין ברשות הרבים ונפל הכסף קרוב לה, הרי זו מקודשת, ואם נפל קרוב לו אינה מקודשת, ומחצה על מחצה הוי ספק קידושין.

וכן לענין החוב.

כיצד?

אמר לו בעל חובו,

המלוה אמר ללוה:

זרוק לי חובי,

הכסף שאתה חייב לי!

וזרקו לו

ברשות הרבים, ואבד הכסף.

אם נפל הכסף

קרוב למלוה, זכה המלוה

בכסף ברגע הנפילה, ונפטר הלוה מהחוב.

ואם נפל

קרוב ללוה,

ונאבד הכסף, עדיין

הלוה חייב.

כי המלוה לא זכה בו.

אם

מחצה על מחצה, שניהם יחלוקו.

כלומר, ישלם הלוה מחצית מהחוב.

גמרא:

והוינן בה:

היכי דמי קרוב לה, והיכי דמי קרוב לו,

באיזה אופן מדובר?

אמר רב

: אם נפל הגט בתוך

הארבע אמות שלה, זהו קרוב לה,

והיא מגורשת, משום שתיקנו חכמים שארבע אמות של אדם קונות לו. ואם נפל הגט בתוך

ארבע אמות שלו, זהו קרוב לו,

שלא קנתה האשה את הגט.

והוינן בה:

היכי דמי מחצה על מחצה?

אמר רב שמואל בר רב יצחק: כגון שהיו שניהן עומדין

בתוך

ארבע אמות

של הגט, זה מכאן וזו מכאן, ונמצא שהגט ברשות שניהם. ומקשינן:

וליחזי הי מינייהו קדים,

מי משניהם הקדים לבוא למקום מעמדו הנוכחי, שאז הוא זכה בכל ארבע האמות שסביבו, ולשני שוב אין לו זכות שם!

וכי תימא,

שמא תאמר,

דאתו תרוייהו בהדי הדדי,

שניהם הגיעו באותו רגע לתוך ארבע האמות של הגט. אי אפשר לומר כן, כי:

והא אי אפשר לצמצם

שלא יקדים אחד מהם לתוך הארבע אמות של הגט.

ומתרצינן:

אלא, אמר רב כהנא: הכא,

בשמונה

אמות

מצומצמות עסקינן,

שיש ביניהם מרחק של שמונה אמות בדיוק, לא פחות ולא יותר.