Guittin 6a — le Talmud en français

רב אשי אמר

:

אפילו

אם שמע השליח

קן קולמוסא

את קול הקולמוס של הסופר הכותב לשמה.

וקן מגילתא

או את קול יריעת הקלף של הסופר הכותב לשמה. יכול הוא להעיד בפני נכתב ובפני נחתם, כי בודאי עשה את הכל לשמה.

ומביאה הגמרא ברייתא לסייע לרב אשי:

תניא

שנינו - בברייתא

כוותיה

כמו -

דרב אשי: המביא גט ממדינת הים. אפילו

אם

הוא

[השליח] היה

בבית

, בשעת כתיבת הגט

וסופר

היה כותב

בעליה

עליית הגג. או,

הוא בעליה וסופר

כותב

בבית. ואפילו

אינו בעליה, שיוכל לראות משם את הסופר, אלא נכנס למקום שהסופר כותב

ויוצא משם כל היום כולו

, הגט

כשר.

ויכול השליח להעיד עליו "בפני נכתב ובפני נחתם".

ותמהה הגמרא: כיצד ניתן להכשיר, כאשר

הוא בבית וסופר בעליה. הא לא קא חזי ליה

הרי אינו רואה אותו [את הסופר], ואיך יכול הוא להעיד שכתב "לשמה"?

אלא לאו

אין זה כפשוטו. אלא

כגון

ששמע

השליח

קן קולמוסא וקן מגילתא

, ודי בכך. וכדברי רב אשי.

ועתה הגמרא מבררת ענין נוסף מהברייתא:

אמר מר

: שנינו בברייתא:

"אפילו נכנס ויוצא כל היום כולו, כשר".

ודנה הגמרא:

מאן

מי הוא זה הנכנס והיוצא?

אילימא

אם נאמר

שליח

. הרי דין זה מיותר, כי ניתן ללמדו בקל וחומר.

השתא

עתה - כאשר

הוא בבית וסופר בעליה, דלא חזי ליה

שאינו רואה אותו [את הסופר] - בכל זאת,

אמרת: כשר!

אם כן במקרה ש

נכנס

השליח

ויוצא, מבעיא

האם יש להסתפק?! ודאי שלא.

אלא,

שמא נאמר שכוונת הברייתא, שה

סופר

הוא זה שנכנס ויוצא. גם על זה יש להקשות,

פשיטא

הרי פשוט הוא שהגט כשר. וכי

משום ש

הסופר

נכנס ויוצא

לסדר ענייניו

נפסליניה

נפסול את הגט?

ומתרצת הגמרא:

לא צריכא

לא נצרך התנא להשמיענו -

אלא דנפק

שיצא - הסופר

לשוקא

למקום שיש הרבה אנשים

ואתא

וחזר.

מהו דתימא

האם יש לחשוש ולומר:

איניש אחרינא

אדם אחר ששמו ושם אשתו זהים לשמם של המשלח ואשתו שרצה לגרש את אשתו,

אשכחיה

פגש את הסופר

ואמר ליה

וביקש ממנו - לכתוב גט עבור אשתו. ואם כן עדות השליח מוטעית היא!

קא משמע לן

לכן בא התנא להשמיענו, שאין חוששים לחשש רחוק זה. ויכול השליח לומר בפני נכתב ובפני נחתם.

ועתה מבררת הגמרא מה דינה של בבל. האם דינה כארץ ישראל, מאחר ומצויים בה ישיבות כבארץ ישראל. או שדינה כחוץ לארץ, כשאר הארצות?

איתמר

שנינו:

בבל. רב אמר

: דינה

כארץ ישראל ל

עניין

גיטין

. ולכן, המביא בה גט ממדינה למדינה בתוך בבל, אין צריך לומר בפני נכתב ובפני נחתם.

ושמואל אמר

: דינה של בבל

כחוץ לארץ.

ודנה הגמרא האם מחלוקתם היא כמחלוקת רבה ורבא:

לימא

האם נאמר -

בהא קא מיפלגי

\- שבכך הם חולקים:

דמר סבר

רב סבר כרבה, שטעם האמירה,

לפי שאין בקיאין לשמה. והני

ואלו [בני בבל]

גמירי

יודעים את ההלכה של "לשמה".

ומר סבר

ושמואל סובר כרבא, שהטעם הוא

לפי שאין עדים מצויין לקיימו. והני נמי

\- וגם אלו -

לא שכיחי

אינם מצויין לעבור ממקום למקום.

ומקשה הגמרא:

ותסברא

כיצד סבור הינך להעמיד כן?

הא

הרי -

רבה אית ליה דרבא

רבה מסכים עם טעמו של רבא, שאין עדים מצויין לקיימו. ואם כן, אף על פי שבני בבל בקיאין "לשמה". מכל מקום, מאחר וממדינה למדינה אין עדים מצויין לקיימו, צריך לחייב את השליח לומר!

ועונה הגמרא:

אלא, דכולי עלמא

לדעת כולם -

בעינן

צריך -

לקיימו

, כטעמו של רבא.

רב סבר, כיון דאיכא מתיבתא

שיש ישיבות קבועות אחת בסורא ואחת בנהרדעא. והולכים התלמידים מזו לזו. וכן ממקומות אחרים אליהם כדי ללמוד תורה. לכן,

מישכח שכיחי

מצויין ביניהם עדים שיוכלו לקיים. ולפיכך, אין צריך השליח לומר.

ושמואל סבר, מתיבתא

בני הישיבות

בגירסייהו טרידי

טרודים הם בלימודיהם, ואינם עוסקים במסחר. ולפיכך, אינם מכירים את החתימות. ולכן צריך השליח לקיים ולומר בפני נכתב ובפני נחתם.

איתמר נמי

מעוד אמורא למדנו שטעם הפטור מאמירה הוא, משום שמצויות ישיבות:

אמר רבי אבא אמר רב הונא: עשינו עצמנו בבבל, כארץ ישראל לגיטין

שהמביא שם גט ממקום למקום אינו צריך לומר. וזה התחיל

מכי אתא

מאז שהגיע -

רב לבבל

והקים בסורא ישיבה קבועה. ושמואל הקים בנהרדעא.

רבי ירמיה מקשה על דברי רב מהמשנה:

מתיב - מקשה -

רבי ירמיה

ממשנתנו:

רבי יהודה אומר: מרקם ל

כיוון

מזרח,

נחשב מדינת הים, בצד המזרחי של ארץ ישראל

. ורקם

עצמה נידונית

כמזרח

ונחשבת מדינת הים.

מאשקלון

לצד

דרום,

נחשב כמדינת הים.

ואשקלון

עצמה

כדרום. מעכו ל

צד

צפון. ועכו

עצמה

כצפון.

והא

והרי -

בבל, לצפונה דארץ ישראל קיימא

שוכנת בצד הצפוני של ארץ ישראל.

דכתיב: "ויאמר ה' אלי, מצפון תפתח הרעה"

[ירמיה פרק א].

ותנן

בהמשך משנתנו:

רבי מאיר אומר עכו,

דינה

כארץ ישראל לגיטין

.

ואפילו רבי מאיר לא קאמר

לא חלק על רבי יהודה -

אלא בעכו, דמקרבא

שקרובה היא לארץ ישראל. ומשום כך מחשיבה רבי מאיר כארץ ישראל.

אבל בבל, דמרחקא

שמרוחקת הרבה יותר מארץ ישראל,

לא

!

אך רבי ירמיה עצמו מיישב את הקושיא:

הוא מותיב לה

הוא הקשה את הקושיא -

והוא מפרק לה

והוא מתרץ אותה:

לבר

חוץ -

מבבל.

כלומר, שבבל יוצאת דופן מכל האזור הצפוני של ארץ ישראל, מאחר ויש טעם להתירה. [שמצויים בה ישיבות!]

ושואלת הגמרא:

עד היכן היא בבל?

רב פפא אמר: כמחלוקת ליוחסין

לעניין המקומות שהמשפחות המגיעות משם מיוחסות [ללא חשש שהתערבבו בגוים],

כך מחלוקת לגיטין

שהמביא גט במקומות אלו, אינו צריך לומר בפני נכתב ובפני נחתם.

ורב יוסף אמר: מחלוקת

דוקא

ליוחסין. אבל לגיטין, דברי הכל

נמשך גבולה של בבל

עד ארבא תניינא

האגם השני של קנים וערבה -

דגישרא,

שמתחת לגשר.

הגמרא מביאה הוראה מעשית של רב חסדא:

רב חסדא מצריך

את השליחים המביאים גט

מאקטיספון

[עיר בחוץ לארץ],

לבי ארדשיר

הנמצאת גם היא בחו"ל, לומר בפני נכתב ובפני נחתם. אך

מבי ארדשיר לאקטיספון לא

היה

מצריך

לומר.

ומנסה הגמרא להוכיח שהוא סובר כשיטת רבה:

לימא קסבר

הבה נאמר שרב חסדא סובר כרבה, שטעם האמירה הוא

לפי שאין

בני חוץ לארץ

בקיאין לשמה. והני

ואלו [בני ארדשיר]

גמירי

למדו ויודעים את ההלכה של לשמה. ולפיכך, אינם צריכין לומר. ורק בני אקטיספון שאינם יודעים, צריכים לומר.

ותמהה ודוחה הגמרא:

ותסברא

היאך הינך סבור לומר כן?

והא

והרי -

רבה אית ליה

מסכים עם דינו -

דרבא

של רבא! ואם כן, אם אין שיירות מצויות ממדינה אחת לחבירתה, צריך לומר משני המקומות.

ומסבירה הגמרא:

אלא, דכולי עלמא

לדעת כולם -

בעינן

צריך שיהיה ניתן

לקיימו

[את הגט].

והני

בני ארדשיר -

כיון דאזלי

שהם הולכים -

לשוקא להתם

לשוק הגדול הנמצא [רש"י] באקטיספון. לכן,

הנך

אלו, אנשי אקטיספון -

ידעי

מכירים -

בחתימות ידא

ידיהם -

דהני

של אלו, בני אדשיר

. אבל הני

בני ארדשיר -

בדהנך

בחתימות ידיהם של בני אקטיספון -

לא ידעי

אינם מכירים.

ושואלת הגמרא:

מאי טעמא

מדוע אינם מכירים את חתימות הסוחרים, כשם שהסוחרים באקטיספון מכירים את חתימותיהם.

ומבארת הגמרא: כל יום השוק בו הם נמצאים שם,

בשוקייהו טרידי

טרודים הם בקניותיהם ואינם נותנין ליבם להסתכל ולהכיר את חתימות בני העיר.

רבה בר אבוה

היה

מצריך

שליח המביא גט לומר בפני נכתב ובפני נחתם,

מערסא

משורת בתים שבצד אחד של רשות הרבים -

לערסא

לצד שכנגד.

רב ששת

היה

מצריך

לומר

משכונה

בת שלושה בתים

לשכונה

סמוכה.

ורבא

החמיר מכולם, שהיה

מצריך

אפילו מביא את הגט

באותה שכונה

מבית לבית.

ומקשה הגמרא: איך יתכן שרבא הצריך באותה שכונה?

והא

והרי -

רבא הוא

זה ד

אמר לפי שאין עדם מצויין לקיימו

. ובאותה שכונה, ודאי מצויים עדים המכירים את חתימות השכנים, ויוכלו לקיימו.

ומתרצת הגמרא:

שאני

שונים הם -

בני מחוזא

משאר בני בבל, משום

דניידי

\- שאין דרכם לשהות בביתם זמן רב, אלא נוסעים תדיר ממקום למקום לצרכי מסחר. ומשום כך אינם מכירים את החתימות שביניהם.

וממשיכה הגמרא ומספרת:

רב חנין משתעי

סיפר:

רב כהנא אייתי גיטא

הביא גט, ולא

ידענא

ואיני יודע

אי

אם היה זה -

מסורא לנהרדעא, או מנהרדעא לסורא. אתא לקמיה דרב

בא לשאול שאלתו בפני רב.

אמר

ליה

וכך הוא שאל:

צריכנא למימר

האם צריך אני לומר, במקומות אלו שבהם קיימות ישיבות, בפני נכתב ובפני נחתם.

או לא צריכנא? אמר ליה

ענה לו רב [לפי שיטתו, שבבל כארץ ישראל]:

לא צריכת

אינך צריך!