Guittin 53b — le Talmud en français

וה

א

אמר רבא: מי חטאת

ששקל בהן משקלות כשרה!?

ומשנינן:

לא קשיא, הא

[הברייתא שפוסלת] באופן ששקל

בגופן

, וכגון, שהיו המים בכלי שיש בו שנתות, המסמנות את כמות המים, ועל ידי שנותן את הבשר בתוך המים, יודע הוא את כמותו, כי המים עולים מסימן אחד אל סימן שני. ו

הא

[דברי רבא שמכשיר],

ב

מקרה ששקל

כנגדן

, והיות שלא עשה מעשה בגופן, אינם נפסלים.

ומקשינן: אם הברייתא הפוסלת מדברת באופן ששקל

בגופן

, אם כן,

מעשה קא עביד בהו,

כלומר, הפסול חל על ידי מעשה שעשה במים, ולא על ידי מחשבה.

ואי

כחזקיה, הסובר:

היזק שאינו ניכר שמיה היזק, בדיני אדם נמי לחייב

, על כל פנים במזיד!?

ומסקינן:

אלא,

עצם מה ששקל כנגד המים אינו פוסל אותם.

ואידי ואידי

[הן הברייתא הפוסלת, הן דברי רבא]

ב

אופן ששקל

כנגדן

.

מי חטאת, קודם שקידש אותם באפר חטאת, טעונים שימור, שלא יסיח דעתו מהם, שנאמר [במדבר יט ט]: "למשמרת למי נדה", ואם הסיח דעתו משמירתם, אף על פי שלא עשה בהם מלאכה, נפסלו,

ולא קשיא!

הא

[הברייתא], כגון

דאסח דעתיה

[שהסיח דעתו] משמירתם, תוך כדי עסק השקילה.

ו

הא

[דברי רבא],

ד

שקל ו

לא אסח דעתיה.

מתיב

[הקשה]

רב פפא

על דברי חזקיה:

א. הגוזל את חבירו, חייב להשיב לו את החפץ הנגזל, ואינו רשאי לתת לו את דמיו שנאמר [ויקרא ה]: "נפש כי תחטא וגו' או בגזל וגו' והשיב את הגזלה אשר גזל".

ב. אבד החפץ, משלם הגזלן את דמי החפץ, כפי שהיה ערכו בשעת הגזילה.

ג. ירד ערכו של החפץ, יכול הגזלן לומר לנגזל: "הרי שלך לפניך", ואינו מחוייב להשיב לו כפי שוויו בשעת הגזילה, ובלבד שישלם לו את אותו החפץ שגזל.

ד. נשתנה החפץ מכמות שהיה, אין אני קורא בו "והשיב את הגזילה אשר גזל" כי בעינן שיהיה החפץ "כעין שגזל". ולפיכך, חייב הוא לתת את דמיו של החפץ הנגזל כמו שהיה כשגזל אותו.

גזל מטבע ונפסל

על ידי שציוה המלך שלא ישתמשו בו, ועל ידי כך אין ערך למטבע זה.

או שגזל

תרומה ונטמאת

, ואינה ראויה לאכילת אדם.

או שגזל

חמץ ועבר עליו הפסח

והרי הוא איסורי הנאה.

הרי הגזלן

אומר לו

[לנגזל]:

הרי

החפץ

שלך לפניך

, ואינו צריך לשלם לו את דמי החפץ שגזל ממנו.

ואי אמרת: היזק שאינו ניכר שמיה היזק

, הרי נשתנה החפץ ואינו "כעין שגזל", ואינו יוצא בו ידי השבה.

ואכתי

האי

גברא

גזלן הוא

, ו

ממונא מעליא בעי שלומי

[ממון גמור הוא חייב לשלם] כדי לצאת ידי חובתו.

ומסקינן: אכן

תיובתא

דחזקיה, כי מברייתא זו מוכח כרבי יוחנן, שהיזק שאינו ניכר לא שמיה היזק, ולפיכך, יכול לומר לו: "הרי שלך לפניך".

לימא כתנאי

[האם נאמר שמחלוקת האמוראים היא מחלוקת בין התנאים]:

המטמא והמדמע והמנסך, אחד שוגג

[בין אם הוא שוגג] שאינו יודע שחבירו ניזוק בכך,

ואחד מזיד

-

חייב, דברי רבי מאיר.

רבי יהודה אומר: בשוגג פטור, במזיד חייב

, ומשנתינו, כרבי יהודה.

מאי לאו

, רבי מאיר ורבי יהודה,

בהא קמיפלגי

:

דמר

[רבי מאיר]

סבר: "היזק שאינו ניכר שמיה היזק"

, ולפיכך, חייב הוא בין במזיד ובין בשוגג [ואיננו פוטרים אותו כדי שיודיעו].

ומר

[רבי יהודה]

סבר

: היזק שאינו ניכר

לא שמיה היזק

. ולפיכך, השוגג פטור מן הדין, והמזיד חייב משום קנס, כדי שלא ילך ויזיק את חבירו.

ודחינן:

אמר רב נחמן בר יצחק

: לא בכך נחלקו, כי

דכולי עלמא: היזק שאינו ניכר לא שמיה היזק.

והמזיק במזיד חייב לכולי עלמא, משום קנס.

והכא

[בברייתא]

בקנסו

חכמים את המזיק ב

שוגג אטו

[בגלל] מזיק ב

מזיד קא מיפלגי

רבי מאיר ורבי יהודה.

דמר

[רבי מאיר]

סבר: קנסו שוגג אטו מזיד

.

ומר

[רבי יהודה]

סבר: לא קנסו שוגג אטו מזיד

.

ורמי

[יש להקשות סתירה], מדבריו

דרבי מאיר

כאן, הסובר: קנסו שוגג אטו מזיד,

אדרבי מאיר

במקום אחר, שאמר: לא קנסו שוגג אטו מזיד.

ו

כן

רמי דרבי יהודה אדרבי יהודה

, שבהיזק שאינו ניכר, לא קנס שוגג אטו מזיד, ובמקום אחר - קנס.

דתניא: המבשל בשבת בשוגג

, אין התבשיל נאסר כלל, ועל כן אף המבשל עצמו

יאכל

אם ירצה ואף בשבת. ואם בישל

במזיד, לא יאכל

.

דברי רבי מאיר

, והרי, שלא קנס רבי מאיר שוגג אטו מזיד.

רבי יהודה אומר

: המבשל

בשוגג יאכל

הוא עצמו

למוצאי שבת

[במוצאי שבת] לאחר שהמתין בכדי שיהיה אפשר להספיק לבשל בהיתר במוצאי שבת. ובשבת עצמה לא יאכל, דקנסינן שוגג אטו מזיד.

ואם בישל

במזיד

, ראוי לקונסו יותר, ועל כן

לא יאכל

הוא עצמו

עולמית

, ואחרים רשאים לאוכלו.

רבי יוחנן הסנדלר אומר

: המבשל

בשוגג יאכל

התבשיל,

למוצאי שבת

לאחרים

דוקא,

ולא לו

, כי את המבשל עצמו, קנסו שוגג אטו מזיד.

ואם בישל

במזיד, לא יאכל

התבשיל

עולמית, לא לו ולא לאחרים.

כי רבי יוחנן הסנדלר סובר: "מעשה שבת" כלומר, דבר הנעשה בשבת במלאכת איסור במזיד, נאסר באכילה, שנאמר [שמות לא]: "ושמרתם את השבת כי קודש היא לכם" ודרשינן [בבא קמא עא א]: מה קודש אסור באכילה אף מעשה שבת אסורים באכילה.

אבל חכמים חולקים וסוברים: אין "מעשה שבת" אסורים באכילה, כי הם דורשים: "קודש היא לכם", היא [השבת עצמה] קודש ואין מעשיה קודש.

עתה, חוזרת הגמרא לענין שלמעלה, שנחלקו רבי מאיר ורבי יהודה אם קנסו שוגג אטו מזיד, ומסכמת:

קשיא דרבי מאיר אדרבי מאיר

, כי בענין היזק שאינו ניכר, קנס רבי מאיר שוגג אטו מזיד, ובמבשל בשבת לא קנס!?

וכן,

קשיא דרבי יהודה אדרבי יהודה

, כי בהיזק שאינו ניכר לא קנס רבי יהודה בשוגג ובמבשל בשבת קנס. שוגג אטו מזיד!?

ומשנינן:

דרבי מאיר אדרבי מאיר, לא קשיא!

ד

כי

[היכן]

קניס

רבי מאיר, שוגג אטו מזיד,

ב

מקרה שעשה איסור

דרבנן

, וכגון מטמא ומדמע שאינו עובר איסור דאורייתא, כיון שהיזק שאינו ניכר הוא.

ובאיסור דרבנן סובר רבי מאיר שיש לקנוס יותר, כי דברי סופרים צריכים חיזוק, לתת תוקף לדבריהם, כדי שלא יבואו לעבור עליהם.

אבל

ב

מקרה שעשה איסור

דאורייתא

, כגון המבשל בשבת,

לא קניס

רבי מאיר, שוגג אטו מזיד, כי לא שכיח שיעברו בני אדם על איסור תורה.

ופרכינן:

והא מנסך

יינו של חבירו לעבודה זרה, דאיסור

דאורייתא הוא,

וקא קניס

רבי מאיר, את המנסך בשוגג!?

ומשנינן: אמנם לא שכיח שיעברו איסור תורה, ומכל מקום,

משום חומרא דעבודת כוכבים, קנס ליה

רבי מאיר, כדי להרחיקו מאד מן האיסור.

ונמצא, דלא קשיא דרבי מאיר אדרבי מאיר, וכפי שנתבאר.

וכן

דרבי יהודה אדרבי יהודה, לא קשיא!

אלא שסברתו הפוכה מסברת רבי מאיר, כי רבי מאיר סובר, שיש להחמיר באיסור דרבנן, ולהקל באיסור תורה, כיון דלא שכיח.

ואילו רבי יהודה,

כי לא קניס

, את השוגג,

בדרבנן

, שאין איסורו חמור כל כך.

אבל

בדאורייתא, קניס!

ועל כן, במטמא ומדמע, לא קנס רבי יהודה בשוגג, כי לא עברו אלא איסור דרבנן, ובמבשל בשבת, שעבר איסור דאורייתא, קנס רבי יהודה אף את השוגג.

ופרכינן:

והא מנסך

איסור

דאורייתא

הוא

ולא קניס!?

ומשנינן:

משום חומרא דעבודת כוכבים, מיבדל בדילי מיניה

[מתרחקים ופורשים ממנה] ואין צורך לקנוס.

ורמי

ברייתא דלעיל אליבא

דרבי מאיר, אדרבי מאיר

, בברייתא דלקמן, בענין אם קונסים שוגג אטו מזיד

בדאורייתא

:

וכן, רמי דרבי יהודה אדרבי יהודה:

א. הנוטע בשבת, תולדת מלאכת זורע היא, וחייב.

ב. הנוטע בשביעית חייב, שנאמר [ויקרא כה]: "ובשנה השביעית שבת שבתון יהיה לארץ שדך לא תזרע" וגו' ונטיעה אף היא בכלל האיסור.

דתניא: הנוטע בשבת, בשוגג יקיים

את נטיעתו, ואינו צריך לעקור.

נטע

במזיד יעקר

האילן, משום קנס, כדלעיל. ודוקא במזיד קנסוהו, ולא בשוגג, וכפי שנתבאר לעיל, לענין מבשל בשבת, לדעת רבי מאיר.

ובשביעית, בין

שנטע

בשוגג, בין

שנטע

במזיד, יעקר

, דקנסינן שוגג אטו מזיד.

דברי רבי מאיר

. הרי, שבשביעית קנס רבי מאיר בשוגג, אטו מזיד, ואילו לענין מבשל בשבת לא קנס, אף על פי שבשניהם עשה איסור דאורייתא!?

[ובסמוך מקשינן, הלא בברייתא עצמה רואים חילוק בין שבת לשביעית, ואין זו קושיא מברייתא דמבשל דווקא!?]

רבי יהודה אומר

: חילוף הדברים,

בשביעית, בשוגג יקיים

, ואין קונסים אטו מזיד, ורק ו

במזיד

בלבד

יעקר.

ובשבת, בין בשוגג, בין במזיד, יעקר

, כי קונסים, שוגג, אטו מזיד.

ונמצא, שבנוטע בשביעית, לא קנס, רבי יהודה את השוגג, ואילו במבשל בשבת קנס רבי יהודה שוגג אטו מזיד!?

ומתמהינן:

ולטעמיך,

שאינך יודע לחלק בין שבת לשביעית,

תקשה לך היא גופה

[הברייתא עצמה] מינה ובה, ואינך צריך להקשות מברייתא אחת על ברייתא אחרת!? כי

מכדי

[הרי],

הא

[מבשל בשבת] איסור

דאורייתא

הוא

, והא

[נטיעה בשביעית] איסור

דאורייתא

היא, ואם כן

מאי שנא שבת, ומאי שנא שביעית!?

אלא, התם

[ברייתא דנוטע] לא קשיא, ו

כדקתני טעמא

דמילתא, באותה ברייתא עצמה.

אמר רבי מאיר: מפני מה אני אומר: בשבת, בשוגג יקיים במזיד יעקר, ובשביעית, בין בשוגג בין במזיד יעקר!?

מפני שישראל מונין

אם נטיעותיהן

ל

שנה ה

שביעית

.