Guittin 50b — le Talmud en français

ומסקינן:

והלכתא

יתומין שאמרו גדולים ואין צריך לומר קטנים, בין לשבועה בין לזיבורית.

שנינו במשנה:

אין נפרעין מנכסים משועבדים במקום שיש בני חורין.

בעי רב אחדבוי בר אמי

נכסים המשועבדים שלא מחמת מכר, אלא שנתנם

במתנה, היאך

דינם?

שהרי:

תקנתא הוא דעבוד רבנן

שלא לגבות מן המשועבדים

משום פסידא דלקוחות

שהוציאו ממון על המקח.

אבל מתנה ד

לא הוציאו ממון, ו

ליכא פסידא דלקוחות,

אפשר ש

לא

תיקנו.

או דלמא,

ב

מתנה נמי

שייך "פסידא", שהרי

אי לאו דאית ליה הנאה מיניה, לא יהיב ליה מתנה.

כלומר, אין דרך אדם לתת מתנה, אם לא שקיבל ממנו הנאה.

והלכך

אף במתנה יש לומר:

כי פסידא

דלקוחות דמי

, ותיקנו חכמים שאין גובין אותה במקום שיש בני חורין.

אמר ליה מר קשישא בריה דרב חסדא לרב אשי: תא שמע

מברייתא, שאף במתנה תיקנו:

שכיב מרע

שאמר תנו מאתים זוז לפלוני ושלוש מאות

זוז

לפלוני וארבע מאות

זוז

לפלוני.

אין אומרים: כל הקודם בשטר

הצואה

זכה,

וקודם הוא ליטול בנכסים, שאם לא ימצאו שם כשיעור מתנת כולם, יפסיד האחרון, ולא הראשון, אלא - כולם שוים הם.

לפיכך,

אם אחר שנטל כל אחד חלקו,

יצא עליו

[על הנותן]

שטר חוב, גובה

המלוה

מכולן

. כלומר, כולם נפסדים בדבר, שהמלוה גובה מחלקו של אחד מהם, ואחר כך חוזרים הם ומשלמים לאותו שגבה ממנו המלוה, איש איש לפי חלקו.

אבל אם אמר

השכיב מרע:

תנו מאתים זוז לפלוני, ואחריו

שלש מאות זוז

לפלוני, ואחריו

ארבע מאות זוז

לפלוני

, דעתו היתה להקדימם זה לזה ו

אומרים: כל הקודם בשטר

הצואה

זכה.

לפיכך,

אם

יצא עליו שטר חוב

, אין המלוה

גובה

אלא

מן האחרון

, כי הראשונים אומרים למלוה: "מקום הנחנו לך אצל אחרון", כיון שהם קדמו לו בזכייתם.

אין לו

[בשל אחרון] כדי חיוב כל השטר,

גובה

המלוה

מ

זה

שלפניו

, ואם אף בשל שני

אין לו

בכדי כל חיוב השטר,

גובה

הוא

מ

זה

שלפני פניו

של אחרון, כלומר מן הראשון.

ומוכיחה הגמרא מן הסיפא, שכשאמר "ואחריו לפלוני" גובה מן האחרון, מדובר בכל מקרה,

ואף על גב דקמא

[המקבל הראשון] נטל בחלקו

בינונית, ובתרא

נטל

זיבורית

.

מזיבורית גבי

בעל החוב,

מבינונית לא גבי,

כיון שהבינונית שניתנה קודם נחשבת "נכסים משועבדים" לעומת הזיבורית שהיא ביד האחרון.

והרי, לשון הברייתא "אמר תנו" משמע מתנה, ואם כן

שמע מינה: במתנה נמי עבוד רבנן תקנתא

שלא לגבות מן המשועבדים במקום שיש בני חורין.

ודחינן: אין מדובר במקבלי מתנות, אלא

הכא במאי עסקינן, בבעל

י

חוב

ות, ועל כן, כאשר יצא עליהם שטר חוב, שקודם לחוב שלהם, גובה הוא מן האחרון, שהרי בעל חוב כלוקח שיש בו פסידא.

ופרכינן:

והא "תנו" קאמר

דמשמע מתנה?

ומשנינן:

"תנו"

דקאמר, היינו

בחובי.

ומקשינן: אם בעלי חובות הן, מסתמא שטרו של כל אחד בידו,

ו

אם כן

ליחזי שטרא

דהלואה

דמאן קדים

, והקודם בשטרו יהיה קודם לגבות.

ואמאי אמרינן ברישא שכולם שוים, ובסיפא אמאי הולכים אחר המוקדם והמאוחר בצוואה!?

ומפרשינן: במלוה על פה

דליכא שטרא

, ואין נכסים משתעבדים לו, ולפיכך אין גובין לפי זמן ההלואה, אלא לפי זמן הצואה.

ועדיין תיקשי:

והא "כל הקודם בשטר" קאמר

ומשמע בשטר הלוואה!?

ומשנינן: כל הקודם

בשטר פקדתא

[צוואה] קאמרינן.

ואי בעית אימא

: לעולם מיירי הברייתא

אפילו

ב

מתנה נמי

, ולאו דווקא בבעלי חובות,

ו

אף על פי כן

לא קשיא

, ואין להוכיח מכאן שגם במתנה תיקנו חכמים שלא לגבות מן המשועבדים.

כי

מאי

דקתני "

גובה מן האחרון

" יש לפרש:

אין נפסד אלא אחרון.

מפני שבעל החוב גובה את הבינונית כדינו, ואחר כך יגבה המקבל הראשון מן האחרון, כיון שקדם לו בשיעבודו, ונמצא שהאחרון הוא שהפסיד את מתנתו.

ואי בעית אימא

: לעולם גובה בעל החוב את חובו מן האחרון, אלא שאין הברייתא עוסקת במקרה שיש לראשון בינונית ולאחרון זיבורית אלא

דשוו כולהו

[כל הקרקעות]

להדדי

[זו לזו].

שנינו במשנה:

אין מוציאין

מנכסים משועבדים

לאכילת פירות

שצמחו אצל לוקח מן הגזלן, וכמו שנתבאר במשנה, ואף אם כתב הגזלן שטר ללוקח, מפני תיקון העולם.

ומפרשינן:

מאי טעמא

, הלא את דמי הקרקע עצמה גובה הלוקח מן המשועבדים, ומאי שנא דמי הפירות שאינו גובה אלא מבני חורין!?

א. נכסיו של אדם ערבים ומשועבדים הם לתשלום חובותיו, ואף אם מכרם לאחרים גובים מהם.

ב. חובות שאין יוצא עליהם קול, הפקיעו חכמים את הנכסים מלהשתעבד להם, כי אם באת לטרוף מלקוחות אף בחובות כאלו, אין לך אדם לוקח שדה מחבירו לפי שירא שמא יש עליו שעבוד.

ג. מלוה בשטר יש לו קול, ולפיכך גובה הוא מנכסים משועבדים, אבל מלוה על פה אין לו קול.

ד. כל חוב שתיקנו חכמים לחייב את האדם, קרוי "תנאי בית דין" וקול יש לו, אף על פי שלא נכתבה התחייבותו בשטר.

אמר עולא אמר ריש לקיש: לפי

שאין קול יוצא על הפירות שלא היו בעולם בשעת המכירה, לכן הרי הן כמלוה על פה, וכמו

שאין כתובין

בשטר.

אמר ליה

[שאל]

רבי אבא לעולא: והא מזון האשה והבנות

שמחוייב אדם במזונות אשתו ובנותיו מ"תנאי בית דין" ונמצא

דכמאן דכתיבי

בשטר

דמו

,

וקתני

במתניתין [מח ב] ש

אין מוציאין

עבורן מנכסים משועבדים!?

אמר

[השיב]

ליה

עולא לרבי אבא:

התם

במזונות אשתו ובנותיו שאני, כי

מעיקרא הכי אתקון

[תקנו חכמים]: כ

כתובין הן

נחשבים

אצל בני חורין, ו

אף על פי כן

אין כתובין הן אצל משועבדין

.

וכן

[כדברי עולא בשם ריש לקיש]

אמר רבי אסי אמר רבי יוחנן

: אין מוציאין לאכילת פירות מנכסים משועבדים

לפי שאין כתובין

.

אמר ליה

[שאל],

רבי זירא לרב אסי: והא מזון האשה והבנות דכמאן דכתיבי דמו

שהרי מתנאי בית דין הם אוכלות

וקתני

במתניתין

אין מוציאין

להן מנכסים משועבדים!?

אמר ליה: מעיקרא הכי אתקון, כתובין הן אצל בני חורין, ואין כתובין הן אצל משועבדין.

רבי חנינא אמר

: אין מוציאין לאכילת פירות מנכסים משועבדים

לפי שאין

דמיהן

קצובין

כי אי אפשר לשער מראש כמה יהיו, ולא יוכלו הלקוחות להזהר ולהניח קרקע אצל המוכר כדי לגבות ממנו.

איבעיא להו

[בני הישיבה הסתפקו]

לרבי חנינא

האם גם

קצובין ו

גם

כתובין בעי

.