Guittin 44a — le Talmud en français

ואי בעית אימא

, כך יש לפרש את ההבדל בין שדה לישראל, ובין עבד לגוי: זו וזו כגון שכבר הגיע הזמן, אלא הכא במאי עסקינן

בשלוה על מנת למשכנו

והגיע הזמן,

ולא משכנו

בפועל.

וכגון שלא כתבו שיהא העבד או השדה מחלטים מאליהם בבוא הזמן, אלא שבבוא הזמן יהיה יכול המלוה להחליט אותם, ולא עשה כן.

ולכן חלוק שדה לענין מעשר מעבד לענין שחרור: כי בשדה הואיל ולא החלט השדה לישראל, הרי זו שדה של גוי הפטורה ממעשר. אבל בעבד קנסוהו חכמים, היות ואם ירצה הגוי יכול הוא לקחת את העבד ולהחליטו.

תנו רבנן: גבאו

הגוי לעבד

בחובו

, בלי שלוה הישראל מתחילה על העבד, ולא מרצונו נתן לו הישראל את העבד, אלא שאנסו הגוי ולקח ממנו את העבד.

או שלקחו סיקריקון

גוי, והוא רוצח, שנותן לו הישראל עבד בפדיון נפשו, ואומר לו: שא עבד זה ואל תמיתני.

לא יצא

העבד

לחירות

.

ומקשינן:

ו

כי אם לקחו הגוי

בחובו, לא

יצא העבד לחירות?

ורמינהי

, והרי יש להקשות סתירה מהא דתניא:

הרי שאנסו בית המלך

את

גרנו

של ישראל:

אם בחובו

אנסוהו, שהיה חייב כסף לבית המלך, ולקחו בית המלך את גורנו לפרעון החוב, הרי זה

חייב לעשר

את הגורן, ומשום שזה נחשב כאילו מכר למלך את גורנו, שהוא חייב לעשר עליו ממקום אחר.

ו

אם באנפרות

[בהפסד, ועל חינם] אנסו את גורנו, הרי זה

פטור מלעשר

.

הרי למדנו, שאם אנסוהו בחובו הרי זה כמוכר, ואם כן הוא הדין כשאנס הגוי את עבדו בחובו, הרי זה כמוכר לו את עבדו; ואם כן למה לא יצא העבד לחירות!?

ומשנינן:

שאני התם

גבי גורן ולענין מעשר - שאין הדין תלוי במה שהשדה "מכורה", אלא לכך חייב הוא לעשר משום

דקא משתרשי ליה

, שנהנה מן הגורן שנפרע חובו על ידי זה, ולכן חייב לעשר.

אבל לענין מכירת עבד, שטעם הדין הוא משום קנס על שמכרו לגוי, הרי הוא לא מכר את העבד מדעתו, אלא שלא מרצונו גבו ממנו את השדה, ואם כן למה נקנסנו.

תא שמע

[קושיא] מהא

דאמר רב: המוכר עבדו לפרהנג

[מציק ושם עלילות דברים]

גוי

, שהעליל הגוי עליו שהוא חייב לבית המלך סכום כלשהו, ונתן את העבד בתמורת אותן חובות כביכול, הרי זה

יצא לחירות

.

ותיקשי: מה בין זה לבין סיקריקון, שלמדנו בברייתא שאינו יוצא לחירות!?

ומשנינן:

התם

גבי פרהנג -

הוה ליה לפייס ולא פייס

, היה לו לשלם את חובו המדומה בדבר אחר, והוא לא שילם אלא בעבד, ומשום כך יצא לחירות; אבל גבי סיקריקון, אין הדבר תלוי בו, ולכן לא יצא העבד לחירות.

גופא אמר רב: המוכר עבדו לפרהנג גוי, יצא לחירות

:

ומקשינן: וכי

מאי הוה ליה

לאדון העבד

למעבד

[מה היה בידו לעשות], ולמה נקנסנו!?

ומפרשינן:

הוה ליה לפייס

בדבר אחר,

ולא פייס

.

הגמרא מביאה כאן כמה ספיקות בדין מכירת עבד לגוי:

בעי רבי ירמיה

:

א.

מכרו

האדון את עבדו - לגוי

לשלשים יום

, ולאחר שלשים יום יחזור העבד אליו,

מהו

שנקנסנו לפדותו, ושיצא העבד לחירות?

תא שמע

מהא

דאמר רב: המוכר עבדו לפרהנג גוי יצא לחירות

, וקא סלקא דעתין שנתן את העבד לבית המלך לתקופה כל שהיא, תמורת תשלום חובו המדומה; הרי שאף כי לא נתן את העבד אלא לפרק זמן, הרי זה יצא לחירות.

ודחינן: יש לומר ד

התם

במימרא דרב -

בפרהנג גוי שאינה חוזרת

.

ב.

מכרו

לעבד

חוץ ממלאכתו

, כלומר: מכר את גופו לגוי ובלבד שלא ישתעבד בו, שלא היה צריך הגוי את העבד אלא כדי להשיאו לשפחתו כדי שיהיו לו הולדות,

מהו

שנקנסנו לפדותו, ושיצא העבד לחירות?

כי יש לומר, מאחר שאין הגוי משתעבד בו, אין האדון גורם לעבד לחלל שבתות, ואין לנו לקונסו.

ג. מכרו לעבד

חוץ מן המצות

, כלומר: שהתנה עם הגוי שלא שלא יהא יכול להפקיעו מן המצוות [מאירי],

מהו?

ד. מכרו לעבד

חוץ משבתות וימים טובים

, כך שאין הגוי מאלצו לחלל שבתות,

מהו

שנקנסנו ויצא העבד לחירות?

ה. מכרו לעבד למי שאינו גוי גמור, וכגון

לגר תושב

[קיבל על עצמו שלא לעבוד עבודת כוכבים, אך אוכל הוא נבלות], או

לישראל מומר, מהו

, האם קנסו דוקא בגוי, או שמא כל שמפקיע האדון את עבדו מן המצוות קונסים אותו?

ו. מכרו

לכותי

,

מהו?

פשוט מיהא

[מהברייתא הבאה]

חדא

מן הספיקות שנתבארו לעיל:

שהרי למדנו בברייתא:

גר תושב הרי הוא כגוי

, ואם מוכרו לו, הרי זה יצא לחירות.

ובדין המוכרו

לכותי וישראל מומר

, נחלקו בו אמוראים:

אמרי ליה כגוי

, יש אומרים שכגוי הוא לענין זה, ויצא העבד לחירות.

ואמרי ליה

[ויש אומרים]

כישראל

הוא, ולא יצא לחירות.

בעו מיניה מרבי אמי

[שאלו את רבי אמי]:

עבד שהפיל

את

עצמו לגייסות, ואין רבו יכול להוציאו

משם,

לא בדיני ישראל ולא בדיני גויים, מהו שיטול את דמיו?

והספק הוא, שמא גזרו חכמים שלא ליטול את דמיו, כדי שלא יבא למכור את עבדו מדעתו.

אמר ליה רבי ירמיה לרבי זריקא: פוק עיין במכילתיך

[צא לעומק העיון, ועיין במשנה הסדורה לך, כדי שנדע מה נשיב]!

נפק

רבי זריקא

דק ואשכח

[יצא לעומק העיון, דקדק ומצא] ראיה לספק זה.

דתניא: המוכר ביתו

שבארץ ישראל

לגוי

, ועבר על "לא תחנם" שהוא איסור ליתן לגוי חנייה בקרקע שבארץ ישראל, הרי

דמיו אסורים

, כי קנסוהו חכמים בכך כדי שלא ימכור.

ו

אילו

גוי שאנס ביתו של ישראל, ואין בעליו יכול להוציאו

ממנו,

לא בדיני ישראל ולא בדיני גויים, מותר ליטול את דמיו

.

וכותב

לו הגוי שטר על דמי הבית,

ומעלה

הישראל את השטר

בערכאות שלהן

לחתימה ואישור ואין הישראל חושש, ואף על פי שחשיבות היא לערכאות שמעלה ישראל את שטרו אליהם לחתימה, ו

מפני שהוא כמציל מידם

.

הרי למדנו, שאינו אסור ליטול את דמיו אם לא מכרו מדעתו, ואין אנו גוזרים שמא יבוא למכור מדעתו, ויעבור על"לא תחנם".

ואם כן הוא הדין בנדון דידן בעבד, שמותר הוא ליטול את דמיו, ולא גזרינן שמא יבוא למוכרו מדעתו.

ודחינן:

ודילמא הני מילי

שלא גזרו חכמים שמא ימכרנו מדעתו - ב

בית, דכיון דלא סגי ליה בלא בית

[אי אפשר לו לאדם ללא בית], לכן מסתבר ד

לא אתי לזבוניה

[לא יבוא למכור את ביתו].

אבל עבדא, דסגי ליה בלא עבדא

[אבל גבי עבד שאפשר לו לאדם מבלי עבד], יש לומר דחיישינן דילמא

אתי לזבוניה

[שמא יבוא למוכרו מדעתו],

או

דילמא

לא

גוזרים אנו עליו.

שלח להו

[לשואלים]

רבי אמי

הודעה בזה הלשון: "

מיני

[ממני]

אמי בר נתן, תצא תורה

[הוראה זו]

לכל ישראל

:

עבד שהפיל עצמו לגייסות, ואין רבו יכול להוציאו לא בדיני ישראל ולא בדיני גויים, מותר ליטול את דמיו, וכותב ומעלה בערכאות של גויים, מפני שהוא כמציל מידם

.

אמר רבי יהושע בן לוי

:

המוכר עבדו לגוי, קונסים אותו

לפדותו מן הקונה את העבד

עד מאה בדמיו

, [עד פי מאה משוויו].

מסתפקת הגמרא: האם "עד מאה בדמיו"

דוקא

הוא,

או לאו דוקא

, ואין אנו קונסין אותו כל כך, ואין לשון "עד מאה בדמיו" אלא גוזמא בעלמא?

תא שמע

מהא

דאמר ריש לקיש

:

א. אין מוכרין בהמה גסה לגוי, וכמו ששנינו במשנה במסכת עבודה זרה יד ב: "ובכל מקום אין מוכרין בהמה גסה לגוי".

ב.

המוכר בהמה גסה לגוי, קונסים אותו

לקנות את בהמתו מן הגוי

עד עשרה בדמיה;

הרי למדנו שבמקום שקונסים אותו חכמים לפדות, אין הם קונסים כל כך עד מאה בדמיו, ולאו דוקא הוא.

ודחינן:

ודילמא שאני עבד, דכל יומא ויומא

מפקע ליה ממצות

[שהרי כל יום ויום מפקיע הוא אותו מן המצוות] שאינו יכול לקיימן בבית אדונו, כי הוא חייב לעשות מלאכת רבו.

ואיכא דאמרי

, יש האומרים שכך

אמר רבי יהושע בן לוי: המוכר עבדו לגוי, קונסין אותו עד עשרה בדמיו

.

ומסתפקת הגמרא: האם שיעור זה הוא ב

דוקא

, וביותר מזה אינו צריך לפדותו,

או לאו דוקא

הוא, ואפילו ביותר מכך צריך הוא לפדותו?

תא שמע

מהא

דאמר ריש לקיש

:

המוכר בהמה גסה לגוי, קונסין אותו עד מאה בדמיה

, הרי שבמקום שקנסו חכמים לפדות, קנסו אפילו ביותר מעשרה בדמיו.

ודחינן: ודילמא

שאני עבד

שאין קונסין אותו כל כך, כיון

ד

אף לכשיפדנו, שוב

לא הדר ליה

[אינו חוזר להשתעבד בו], ולכן אין קונסין אותו אלא עד עשרה בדמיו.

ותמהינן על חילוק זה:

אלא בהמה

שאנו קונסים אותו לפדותה בפי עשר מאשר בעבד; לדבריך -

טעמא מאי

, מה הטעם שאנו מחמירים עליו כל כך,

משום דהדרה ליה

[משום שחוזרת היא לו].

והרי אם זה כל טעם החילוק שזו חוזרת וזה אינו חוזר, אם כן

לקנסיה טפי חד

בלבד [נקנוס בבהמה גסה בחלק אחד בלבד יותר מאשר בעבד], דהיינו פי אחד עשר מדמיה, שכאשר תחזור הבהמה אליו, יהיה הקנס פי עשרה מדמיה כאשר בעבד, אך מה טעם לקונסו לפדותה פי מאה מדמיה, בשל חילוק החזרה!?

אלא

מכח קושיא זו מבארת הגמרא חילוק אחר שיש לומר בין עבד שאין קונסין אותו אלא עד עשרה בדמיו, ואילו את הבהמה עד מאה בדמיה:

עבד

הנמכר לגוי

מילתא דלא שכיחא

[דבר שאינו מצוי] הוא,

ומלתא דלא שכיחא לא גזרי ביה רבנן

[אין חכמים עושים גזירות בדבר לא מצוי].

בעא מיניה רבי ירמיה מרבי אסי

:

מכר עבדו

לגוי,

ומת, מהו שיקנסו את בנו אחריו

, לפדותו בכסף שירש מאביו?

מפרשת הגמרא ביתר ביאור את הספק, ודנה בדמיון ספק זה לספיקות דומים שנסתפקו בעלמא: א. ואפילו

אם תימצי לומר

כאותו צד באיבעיא שנסתפקה הגמרא בבכורות לד ב:

צרם

[פגם, חתך מעט] הכהן את

אוזן

ה

בכור

, ועשאו בעל מום שיכול הוא לשוחטו ולאוכלו,

ומת, קנסו בנו אחריו

, שלא ישחוט את הבכור על סמך מום זה, כשם שקנסו את אביו שלא ישחוט עליו, ומשום שעבר על הכתוב [ויקרא כב כא]: "כל מום לא יהיה בו", שהוא איסור להטיל מום בקדשים.

מכל מקום לא תפשוט מזה לעניננו, שיקנסו אף את בנו אחריו לפדותו; כי יש לומר: שאני התם

משום דאיסורא דאורייתא היא

שעבר אביו,

אבל הכא

הרי

איסורא דרבנן

בעלמא עבר אביו כשמכרו.