Guittin 38b — le Talmud en français

ו

האמר רב חנינא בר רב קטינא, אמר רבי יצחק: מעשה באשה אחת, ש

היתה

חציה שפחה וחציה בת חורין

וכפו את רבה

לשחרר את חציה הקנוי לו,

ועשאה בת חורין

לגמרי.

ואמר רב נחמן בר יצחק

: מפני מה כפוהו לשחררה?

משום ש

מנהג הפקר נהגו בה!

שהרי נאסרה לישראל מחמת חצי העבדות שבה, ואף לעבד נאסרה מחמת חצי החירות שבה, ואי אפשר היה לייחדה לשום איש, ומתוך כך נהגו בה מעשה הפקר בזנות.

הרי מוכח שאין איסור עשה בשחרורה, כשהוא לצורך מניעת עבירה, וקשיא לאביי!? ומשנינן:

הכי השתא

, וכי הנידון דומה לראיה!?

התם

, אותה שפחה

לא לעבד חזיא

[היתה ראויה] משום חצי חירות שבה,

ו

אף

לא לבן חורין חזיא

, משום חצי השפחות שבה, ולכן מועדת היא לזנות, וכופין את רבה לשחררה.

אבל

הכא

, דבסתם שפחה עסקינן המותרת לעבד כנעני ולעבד עברי, הרי

אפשר

לו לאדון,

דמיחד לה לעבדיה

[ליחד אותה לעבדו],

ו

על ידי כך

מנטר לה

, שומר אותה מזנות.

וכיון שאפשר למונעה מעבירה בלא שישחררנה, לא הותר איסור העשה לשחררה.

גופא: אמר רב יהודה אמר שמואל: כל המשחרר עבדו עובר בעשה, שנאמר

"

לעולם בהם תעבודו

".

מיתיבי

מברייתא ששנינו בה:

מעשה ברבי אליעזר שנכנס בבית הכנסת

להתפלל,

ולא מצא עשרה

אנשים למנין,

ושחרר

את

עבדו, והשלימו ל

מנין

עשרה!

וקשיא, איך עשה כן!? והלא עובר באיסור עשה.

ומשנינן:

מצוה שאני

. שהרי לצורך תפלה בציבור שחררו, וכיון שלדבר מצוה הוה, אינו עובר.

תנו רבנן

: כתיב: "וגם מבני התושבים הגרים עמכם מהם תקנו, וממשפחתם אשר עמכם אשר הולידו בארצכם, והיו לכם לאחוזה. והתנחלתם אותם לבניכם אחריכם לרשת אחוזה,

לעולם בהם תעבודו

".

ואין בזה משום מצוה, אלא

רשות

היא

דברי רבי ישמעאל

.

כי לפי שאמר הכתוב בשבעה עממין "לא תחיה כל נשמה", הוצרך הכתוב להתיר לנו להחיות את בני התושבים, שנולדו לאב שהוא משאר האומות, ולאם כנענית, ולקנותם לעבדים.

רבי עקיבא אומר

: "לעולם בהם תעבודו",

חובה

היא, והמשחררם מבטל עשה.

ומקשינן:

ודילמא רבי אליעזר

ששחרר עבדו כדי להשלים מנין, לא משום ש"מצוה שאני", אלא משום ד

סבר לה

רבי אליעזר

כמאן דאמר

שאין בזה, אלא

רשות

בעלמא היא!?

ולמה הוצרכנו לומר לעיל: "מצוה שאני"!?

ומשנינן:

לא סלקא דעתך

דיסבור כן רבי אליעזר,

ד

הרי

תניא בהדיא: רבי אליעזר אומר

: "לעולם בהם תעבודו" -

חובה היא

. ובהכרח ש"מצוה שאני".

אמר רבה: בהני תלת מילי נחתי בעלי בתים מנכסיהון

[בעוון שלשת הדברים הבאים, נענשים בעלי בתים, ויורדים מנכסיהם]:

א. משום

דמפקי עבדייהו לחירותא

[מוציאים את עבדיהם לחירות], ועוברים בכך על איסור עשה של "לעולם בהם תעבודו".

ב.

ו

משום

דסיירי נכסייהו בשבתא

[בודקים ומסתכלים בשבת בשדותיהם], כדי לעמוד על צרכי השדה.

ג.

ו

על

דקבעי סעודתייהו בשבתא

[קובעים הם את זמן סעודתם בשבת]

בעידן

שהחכם דורש ב

בי מדרשא

. והיה להם לקבוע את הסעודה קודם הדרשה או אחריה, כדי שלא להפסידה.

דאמר רב חייא בר אבא אמר רבי יוחנן: שתי משפחות היו בירושלים

:

אחת קבעה סעודתא בשבתא

, בזמן דרשת החכם בבית המדרש.

ואחת קבעה

את עיקר

סעודתא בערב שבת

[בליל שבת] משום ביטול בית המדרש ביום.

ושתיהן נעקרו!

זו משום שקבעה את סעודתה בזמן דרשת החכם; וזו משום שאת עיקר סעודתה היה לה לקבוע ביום, שכבוד יום קודם לכבוד לילה; ואם משום שחששו לביטול בית המדרש, היה להם לקבוע את הסעודה שלא בזמן הדרשה.

אמר רבה, אמר רב: המקדיש

את

עבדו

, שאומר עליו "יהא הקדש" -

יצא

העבד

לחירות

.

ומפרשינן:

מאי טעמא

, משום שאין להקדש זה שום משמעות אחרת, מלבד יציאה לחירות - שהרי אין לפרש את דבריו שמקדיש את גוף העבד לגבוה, שהרי

גופיה

דעבד

לא קדיש

, לפי שאינו ראוי לא למזבח, ולא לבדק הבית.

ואף אין לפרש, שמתחייב

ל

הקדש את תמורת

דמי

העבד, שהרי

לא קאמר

"דמי עבדי עלי".

ובהכרח שבכוונתו להוציא את העבד לחירות. והאי דקאמר לשון "הקדש", "

דליהוי עם קדוש

"

קאמר

. שמתכוין להכניסו בקדושת ישראל גמורה על ידי שיצא לחירות, וכמו שנאמר בישראל "כי עם קדוש אתה".

ואין זה דומה למקדיש בהמה טמאה [או כל דבר אחר שאינו ראוי למזבח], שקדושה היא בקדושת דמים. משום שבשאר דברים לא שייך לפרש ד"למיהוי עם קדוש", ולכן חלה בו קדושה לדמיו. אבל בעבד, ששייכת בו קדושת "עם קדוש", אין חלה בו קדושת דמים.

ורב יוסף אמר

משמיה ד

רב: המפקיר עבדו

יצא לחירות!

כי מאחר שהפקירו, כבר פקע קניינו ממנו, וזוכה העבד בעצמו, והרי הוא בן חורין.

מאן דאמר

בשם רב: "ה

מקדיש

עבדו יצא לחירות",

כל שכן

שיודה רב

במפקיר

עבדו שיצא לחירות.

אבל

מאן דאמר

בשם רב "המפקיר עבדו יצא לחירות", סבר, שדוקא במפקירו להדיא אמר רב כן,

אבל

ב

מקדיש לא

אמר כן, משום שאין הכרח שכוונת רבו להוציאו לחירות, ד

דלמא

כוונתו להקדש ממש, ו

ל

התחייב את

דמי

העבד לגבוה,

קאמר

.

איבעיא להו

: עבד שפקע קנין הממון שיש לרבו בו, וזכה העבד בעצמו - כגון שהפקירו רבו או הקדישו - האם עדיין הוא

צריך גט שחרור

, כדי להפקיע ממנו שם עבד לענין האיסור, ולהתירו בבת ישראל?

או

דלמא,

לא צריך

הוא גט שחרור. כי מאחר ואין לרבו רשות בו, ממילא נעשה ישראל לכל דבר.

ופשטינן:

תא שמע

שהוא צריך גט שחרור, מהא

דאמר רב חייא בר אבין אמר רב

:

אחד

עבד

זה

שהפקירו רבו,

ואחד זה

שהקדישו רבו,

יצא

העבד

לחירות

.

ו

מיהו,

צריך

הוא עדיין

גט שחרור

, להכניסו בקדושת ישראל.

וכן היא שיטת רב. אבל שמואל סבר: אין צריך גט שחרור, ודריש כן מ"עבד איש": עבד שאין לרבו רשות עליו, אינו קרוי "עבד", כמובא לעיל.

אמר רבה: ומותבינן אשמעתין

, מקשים אנו על שמועתנו בשם רב "המקדיש עבדו יצא לחירות", מהא

דתניא

:

המקדיש

את כל

נכסיו, והיו בהן עבדים

, נעשה העבד קדוש לדמיו, ו

אין הגזברין רשאין להוציאן לחירות

.

ואף שכל עבד קונה את עצמו על ידי שנותן כסף לרבו [ומצינו שיהיה לעבד כסף משל עצמו, כגון שנתן לו אדם כסף, על מנת שלא יהיה לרבו רשות בכסף זה], ויוצא בכך לחירות, עבד זה שהוקדש לדמיו, אין הגזברים רשאים לשחררו בכסף, ומשום שאין גופו קנוי להקדש, אלא דמיו בלבד, ורק הבעלים על גופו של העבד יכול לשחררו.

אבל מוכרים

הגזברים

אותן

עבדים שקדשו לדמיהם,

לאחרים

, ובכך הם מתחללים מקדושתם.

ו

אותן

אחרים

שלקחום מהקדש, אם ירצו, הרי הם

מוציאין אותן לחירות

.

רבי אומר: אומר אני, אף הוא

[העבד עצמו]

נותן

להקדש את

דמי עצמו, ויוצא

לחירות.

מפני ש

הגזבר הרי

הוא כמוכרו

את העבד

לו

[לעבד עצמו]. וכשם שהוא יכול למוכרו לאחרים בדרך מקח, אף יכול למכור לעבד את עצמו בדרך מקח, ולא בדרך שחרור.

הרי מוכח, שאין העבד משתחרר על ידי שהקדישו רבו, אלא נעשה קדוש לדמיו. וקשיא לרב דאמר "יצא לחירות".

ומשנינן: וכי

מתניתא קא רמית עליה דרב

[מברייתא מקשה אתה על רב]!?

והרי

רב תנא

הוא,

ופליג

על התנא דברייתא, וסבר שאין העבד נעשה קדוש לדמיו, אלא יוצא לחירות.

תא שמע

להקשות על רב מהא דתניא:

כתיב: "

אך כל חרם

אשר יחרים איש לה', מכל אשר לו, מאדם עד בהמה"

ומפרשינן: "

מאדם

" -

אלו עבדיו ושפחותיו הכנענים

. שאם הקדישם, הרי הם קדושים בקדושת דמים לבדק הבית.

וקשיא לרב שאמר אינם קדושים. ובזה לא מצינו לתרץ שרב תנא הוא ופליג על ברייתא זו, שהרי מקרא דרשינן כן.

ומשנינן: הכא במאי עסקינן,

דאמר

"

לדמי

". שלא הקדישו סתם, אלא שנדר האדון במפורש, ואמר: דמי עבדי, עלי! שמתחייב לשלם את דמי העבד להקדש, ותו לא.

ותמהה הגמרא על התירוץ:

אי הכי, אידך

ברייתא דמקדיש עבדו - שהקשינו ממנה לעיל על רב -

נמי

נתרץ כן!? ונפרש שאותה ברייתא עוסקת בכגון שלא הקדיש את העבד עצמו, אלא נדר "הרי עלי דמיו".

ודחינן: אי אפשר להעמיד את הברייתא ההיא באומר "דמי עבדי עלי".

דאי הכי

, הא דקתני "

אין הגזברים רשאין להוציאן לחירות

", תיקשי:

גזברין, מאי

עבידתייהו!?

וכי מה ענין גזברים לכאן!? והלא אין להקדש שום זכיה בגוף העבד, אלא תביעת ממון של דמי העבד בלבד יש לו על הבעלים, ותו לא.

ותו

, מעוד סיבה מוכרחים אנו לומר שלא מדברת הברייתא בנודר להקדש את דמי העבד, דהא קתני "

אבל מוכרין אותן לאחרים, ואחרים מוציאין אותן לחירות

". ואם מדברת הברייתא באומר "דמי עבד עלי", תיקשי, "

אחרים

",

מאי עבידתייהו!?

הלא אין להם לאחרים שום זכיה בעבד, שהרי אף להקדש לא היה בהם כלום.

ותו

, מעוד סיבה לא ניתן להעמיד את הברייתא בהכי, שהרי קתני: "

רבי אומר: אומר אני, אף הוא נותן דמי עצמו ויוצא, מפני שהוא כמוכרו לו

".

ואי

מיירי בנתחייב

לדמי

העבד,

מאי

"

מפני שהוא כמוכרו לו

"!? והרי לא זכה ההקדש בעבד, ועדיין ברשות רבו הוא, ואיך יכול הגזבר למכור את העבד לעצמו.

תא שמע

להקשות על רב מהא דתניא:

המקדיש

את

עבדו

, אותו העבד

עושה

במלאכתו,

ואוכל

למחייתו ממעשה ידיו.

ולאו מעילה היא, משום שאין מעשה ידיו של העבד שייכים להקדש. לפי

שלא הקדיש

אלא

את

דמיו

, אבל גופו אינו קדוש.