Version texte de ce daf : original et traduction
Guittin 34b — le Talmud en français
Guittin 34b du Talmud de Babylone : tsourat ha-daf avec Rachi et Tossafot, traduction et notes. À lire en ligne, gratuitement.
Texte original — Guittin 34b
והלכתא כנחמני
[אביי]: שגילוי דעתא בגיטא, לאו מילתא היא!
מתניתין:
בנוסח תורף הגט צריך לכתוב את שם האיש והאשה, ואת שם עירם. ולעתים יש לבעל ולאשה שני שמות, בשם אחד היו נקראים במקום מגוריהם הראשון, ולאחר זמן כש עקרו למדינת הים, שינו את שמותיהם. ומשנתנו עוסקת באופן שחזרה האשה למקומה הראשון, ושלח לה הבעל גט ממקומו שבמדינת הים.
בראשונה, היה
הסופר
משנה
את
שמו
של הבעל,
ו
את
שמה
של האשה.
כלומר: היה כותב בגט את שמותיהם החדשים שבהם הם מכונים במקום מגורי הבעל, שהוא מקום כתיבת הגט; ולא היה מוסיף את שמם הישן, שבו הם נקראים במקום נתינת הגט.
וכן היה משנה את
שם עירו, ו
את
שם עירה!
כלומר, היה כותב את שם עירם, כפי שהיא נקראת במקום כתיבת הגט, ולא כפי שהיא נקראת במקום נתינתו.
התקין רבן גמליאל הזקן שיהא כותב
בגט: "
איש פלוני
[השם שבמקום הכתיבה], ו
כל שום
[שם] אחר
שיש לו
". וכן צריך לכתוב אצל שם האשה: "
אשה פלונית, וכל שום
אחר
שיש לה
"!
והתקין כן,
מפני תיקון העולם!
כי היות ובמקום נתינת הגט לא מכירים את האיש והאשה בשמות הללו, אלא בשמותיהם הקודמים, אם לא יכתבו אלא את שמם השני, יאמרו: אין זה גיטה, ולא נתגרשה מבעלה! ואם תנשא לאחר, יצא לעז על בניה, שהם ממזרים.
ועל ידי שמוסיף בגט את התיבות: "כל שום שיש לו", כבר לא יאמרו כן, ואף מי שאינו מכירו בשם זה, יבין שיש לו עוד שם.
גמרא:
אמר רב יהודה אמר שמואל
:
שלחו ליה בני מדינת הים לרבן גמליאל: בני אדם הבאים משם לכאן
[מארץ ישראל למדינת הים], ו
שמו
של אחד מהם בארץ ישראל הוא "
יוסף
",
ו
כאן
קוראין לו
"
יוחנן
", או ששם הוא נקרא "
יוחנן
",
ו
כאן
קוראין לו
"
יוסף
":
היאך
כותבין בגט
את
שמם, כשהם
מגרשין
את
נשותיהן?
האם כפי שהם מכונים כאן, או כשמם שבארץ ישראל?
עמד רבן גמליאל והתקין
:
שיהו כותבין
"
איש פלוני וכל שום שיש לו
".
וכן יהו כותבין, "
אשה פלונית וכל שום שיש לה
" -
מפני תיקון העולם!
אמר רב אשי
:
ו
חיוב זה לכתוב כן,
הוא
דוקא היכא
דאיתחזק
אותו אדם
בתרי שמי
[בשני שמות]! שידוע לנו כאן בשעת הכתיבה שיש לו שם נוסף במקום אחר. אבל אם אין מוחזק לנו שיש לו שני שמות, וכתבו בגט רק את שמו שבכאן, אף אם נודע לנו לאחר זמן שיש לו שם אחר, אין הגט נפסל בכך.
אמר ליה רבי אבא לרב אשי: רבי מרי, ורבי אלעזר, קיימי כוותך
, [אף הם אמרו כדבריך].
תניא כוותיה דרב אשי
:
היו לו
לבעל
שתי נשים, אחת ביהודה ואחת בגליל, ולו שני שמות
, שם
אחד
שבו הוא נקרא
ביהודה, ו
שם
אחד
שבו הוא נקרא
בגליל, וגרש את אשתו שביהודה ב
גט שכתוב בו
שמו שביהודה
בלבד,
ואת אשתו שבגליל
גירש
ב
גט שכתוב בו
שמו שבגליל
בלבד -
אינה מגורשת!
שאין הגט כשר,
עד שיגרש את אשתו שביהודה בשמו שביהודה, ו
יצרף גם את ה
שם ד
נקרא בו ב
גליל, עמו!
ו
כן כשמגרש
את אשתו שבגליל
, אין הגט כשר עד שיכתוב בגט את
שמו שבגליל, ו
יוסיף
שם דיהודה עמו!
ואם
יצא
הבעל
למקום אחר, וגרש
את אשתו ב
אחד מהן
בלבד, ולא הוסיף את השם השני, הרי היא
מגורשת!
ו
הלוא תיקשי:
האמרת
ברישא, שבשם אחד בלבד אינה מגורשת, עד שיכתוב
שם דגליל עמו
. ואיך קתני סיפא "מגורשת"?!
אלא בהכרח,
דהא
רישא - איירי בד
אתחזק
איש זה שיש לו שני שמות, ולכן צריך לכתוב את שני השמות, ובלאו הכי אינה מגורשת.
ו
הא
סיפא - איירי ב
דלא אתחזק
לנו שיש לו שני שמות, לפיכך, אף אם כתב רק את שמו האחד, הרי היא מגורשת.
הרי שמע מינה כרב אשי דאמר: "והוא דאתחזק בתרי שמי".
מעשה ב
ההיא
אתתא
דהוו קרו לה
"
מרים
",
ופורתא
[מיעוט] מבני העיר כינוה "
שרה
".
אמרי נהרדעי
: כשכותבין את שמה בגט, יש לכתוב "
מרים
ו
כל שום שיש לה
".
ולא
יכתבו "
שרה וכל שום שיש לה
"! משום ששמה העיקרי הוא "מרים", ולכך אותו יש לכתוב בפירוש, ולא את הכינוי השני.
מתניתין:
אין אלמנה נפרעת מנכסי יתומים
את כתובתה,
אלא בשבועה
שלא נתקבלה כלום מאביהם בשביל כתובתה.
ואולם
נמנעו
בית דין
מלהשביעה
משום חומר איסור שבועה, והיו נמנעים מלהגבות לאשה כתובה; לפיכך
התקין רבן גמליאל הזקן
:
ש
במקום שבועה,
תהא
האלמנה
נודרת ליתומים כל מה שירצו!
שיבחרו להם היתומים דבר שיקשה עליה לעמוד בו, כגון מיני מזון, ויחייבו את האשה לידור: "קונם מיני מזונות עלי, אם נהניתי מכתובתי" -
ובכך תהא
גובה
את
כתובתה!
לפי שאינה חשודה לעבור על נדרה, ולא היתה נודרת דבר קשה כל כך, אם לא שהאמת כדבריה, שעדיין לא גבתה את כתובתה.
ו
עוד התקין רבן גמליאל הזקן: שיהיו
העדים חותמין על הגט
, ובגמרא מפרש לה.
ושתי תקנות אלו שהתקין רבן גמליאל הזקן:
מפני תיקון העולם
התקינן, שיהו נשים נישאות לבעלים, ולא תדאגנה שמא יפסידו את כתובתן; ותיקון העולם שבחתימה על הגט יתבאר בגמרא.
דין תורה הוא, שהשמיטה משמטת את החובות, ואסור לאדם לגבות את חובותיו כשעברה עליהם השביעית, וכמאמר הכתוב: "מקץ שבע שנים תעשה שמיטה. וזה דבר השניטה, שמוט כל בעל משה ידו אשר ישה ברעהו, לא יגוש את רעהו ואת אחיו, כי קרא שמיטה לה'", והיא נקראת "שמיטת כספים", וקיימא לן, שאין השביעית משמטת אלא בסופה.
והלל התקין
שעל ידי "
פרוסבול
" שעושה המלוה [ויתבארו פרטיו בגמרא], לא תשמט השביעית.
ו
מפני תיקון העולם
התקין הלל כן, כדי שלא יפסידו המלוים, וגם כדי שלא יימנעו מלהלוות לעניים הנצרכים להלואות.
גמרא:
שנינו במשנה: אין אלמנה נפרעת מנכסי יתומים אלא בשבועה: והוינן בה:
מאי איריא
"
אלמנה
" בדוקא? והלא
אפילו כולי עלמא
[שאר בעלי חוב],
נמי
אין גובין מיתומים בלא שבועה!?
דהא קיימא לן
: כל בעל חוב
הבא ליפרע מנכסי יתומין
את חוב אביהם,
לא יפרע
מהם
אלא בשבועה
שעדיין לא נפרע חובו.
ומשנינן: אין הכי נמי, שכן הוא הדין בכל בעל חוב, אלא ש
אלמנה איצטריכא ליה
לתנא להשמיענו, שאף היא צריכה שבועה; ומשום
דסלקא דעתין אמינא
[היה עולה בדעתנו לומר]: