Guittin 30b — le Talmud en français

איכא בינייהו

: אם יכול להפריש בחזקת

עניי כותיים

[שאינם "עניי ישראל" אלא "עניי עולם"] שבעיר, כשאין בעיר עניי ישראל.

דעת תנא קמא: אינו יכול להפריש על עניי כותים, היות ולדעתו "גרי אריות" הם ולא "גרי אמת", ולכן כשיש בעיר עניי כותים בלבד, אין הוא מפריש בשבילם, אלא מפריש בחזקת עניי ישראל בכל מקום שהם.

דעת רבי אחי: "גרי אמת" הם, ואף עליהם יכול להפריש.

וכאן שבה הגמרא להמשך הברייתא:

העשיר העני, אין מפריש עליו, וזכה הלה

[הלוה]

במה שבידו

, כלומר: אין צריך לשלם את חובו ממקום אחר, שכך התנו, שיהא הפרעון מן המעשר בלבד, וכשאין מעשר הפסיד המלוה.

ומקשינן:

ורבנן

[חז"ל]:

מאי שנא למיתה דעבוד

רבנן

תקנתא, ומאי שנא לעשירות דלא עבוד

רבנן

תקנתא

[מה הפרש יש בין מיתה, שתיקנו חכמים להמשיך ולהפריש בחזקת עניים אחרים; ואילו כשהעשיר העני לא התקינו חכמים כן]!?

ומשנינן: כי

מיתה שכיחא

[דבר מצוי הוא], ולדבר מצוי התקינו חכמים תקנות, אבל

עשירות

מילתא ד

לא שכיחא

היא, ובמילתא דלא שכיחא לא עבוד רבנן תקנתא.

אמר רב פפא: היינו דאמרי אינשי

[זה הוא מה שאומר העולם]: אם שמעת ש

חברך מית

-

אשר

[לשון "שריר וקים"], אבל אם שמעת ש

איתעשר

חברך,

לא תאשר

, [אם שמעת שחברך מת - האמן והחזק את הדבר; אבל אם שמעת על חברך שהתעשר, אל תאמין].

שנינו במשנה:

מת, צריך ליטול רשות

מן היורשים, אם הלוון בפני בית דין אינו צריך ליטול רשות מן היורשים:

הברייתא הבאה מתבארת על פי שיטת התוספות

תניא

בברייתא:

אלו הן היורשין, שאין צריך ליטול מהן רשות אם הלוה את אביהם בפני בית דין:

רבי אומר: יורשין שירשו

, ומפרש לה ואזיל.

תמהה הגמרא:

ומי איכא יורשין דלא ירתי

[וכי יש יורשים שאינם יורשים] עד שהוצרך רבי לפרש "יורשים שירשו"!?

אלא

אמר רבי יוחנן

לפרש:

יורשים

שירשו קרקע

אין צריך ליטול מהן רשות,

ולא

יורשים

שירשו כספים

בלבד, שאלו אפילו אם הלוה את אביהם בפני בית דין, צריך הוא ליטול רשות מהם.

אמר רבי יונתן

:

הניח

האב - שלוה בפני בית דין - קרקע

מלא מחט

ליורשיו, הרי המלוה

גובה

את המתנות בשווי

מלא מחט

בלבד, בלי ליטול רשות מן היורשים.

ואם הניח

מלא קרדום

הרי זה

גובה

בשווי

מלא קרדום

.

כלומר: כשיעור הקרקע שהניח אביהם ליורשיו, כשיעור זה יגבה המלוה ולא יותר.

ורבי יוחנן אמר

:

אפילו הניח

האב ליורשיו

מלא מחט

בלבד, הרי המלוה

גובה

מן היורשים

מלא קרדום, וכמעשה דקטינא דאביי

.

תנו רבנן

:

ישראל שאמר ללוי

: "

מעשר יש לך בידי

שהפרשתי מתבואתי לצורכך", ולא אמר ללוי כמה מעשר יש לו,

אין חוששין לתרומת מעשר שבו

, ומפרש לה ואזיל.

ואם נתן מידה, וכגון שאמר: "

כור מעשר יש לך בידי

שהפרשתי עבורך",

חוששין לתרומת מעשר שבו

.

שואלת הגמרא:

מאי קאמר?

אמר

פירש

אביי, הכי קאמר

:

ישראל שאמר ללוי

: "

מעשר יש לך בידי, והילך דמיו

ומכור לי את המעשר", ונטל הלוי את דמי המעשר -

אין חוששין שמא

אחר שקיבל הלוי את הדמים מן הישראל,

עשאו

הלוי - למעשר שביד הישראל -

תרומת מעשר על מקום אחר

, כלומר: על מעשר אחר שביד הלוי הטבול לתרומת מעשר.

כי היות ואין הלוי יודע כמה מעשר יש לו ביד הישראל, ודאי לא עשה אותו תרומת מעשר על מקום אחר.

אבל אם אמר לו הישראל: "

כור מעשר יש לך בידי והילך דמיו

", היות ויודע הלוי את כמות המעשר שיש לו ביד הישראל, לכן אסור הישראל לאכול את המעשר, כי

חוששין שמא עשאו

הלוי למעשר שביד הישראל

תרומת מעשר על מקום אחר

.

ותמהה הגמרא: וכי

אטו ברשיעי עסקינן

[וכי ברשעים אנו עוסקים]

דשקלי דמי ומשוו ליה תרומת מעשר

[שנוטלים כסף עבור המעשר, ואחר כך עושים אותו תרומת מעשר] ומפסידים את הישראל הקונה!?

אלא אמר רב משרשיא בריה דרב אידי, הכי קאמר

בברייתא:

ישראל שאמר לבן לוי

: "

מעשר לאביך בידי

\- וכך הודעתי גם לאביך -

והילך דמיו

ומכור לי את המעשר שירשת מאביך",

אין חוששין שמא עשאו אביו תרומת מעשר על מקום אחר

, היות ולא היה אביו יודע את כמות המעשר שיש לו ביד הישראל.

אבל אם אמר הישראל: "

כור מעשר לאביך בידי

וכך גם הודעתי לאביך - והילך דמיו", כי אז

חוששין שמא עשאו אביו תרומת מעשר על מקום אחר

, שהרי יודע היה אביו את כמות המעשר שביד הישראל.

ותמהה הגמרא:

וכי נחשדו חברים לתרום

תרומת מעשר על מקום אחר

שלא מן המוקף

[כאשר אין התרומה המופרשת סמוכה למעשר הניתר על ידה], והרי אסור לתרום שלא מן המוקף, ומשום שיש לחוש שמא אין המעשר בעין באותה שעה!?

אלא אמר רב אשי: הכי קאמר

:

בן

של

ישראל שאמר ללוי

: "

כך אמר לי אבא

לפני מותו:

מעשר לך בידי, או מעשר לאביך בידי

",

חושש

הלוי מקבל המעשר

לתרומת מעשר שבו

[הראויה לינטל ממנו], כלומר: שמא עדיין לא נטל הישראל תרומת מעשר ממנו.

ואף על פי שחזקה על חבר שאינו נפטר מן העולם עד שיתקן כל פירות טבלים שבידו, מכל מקום חושש הלוי שמא לא הפריש הישראל את תרומת המעשר, והטעם:

כיון דלא קיץ

[אין הכמות קצובה]

לא הוה מתקן ליה בעל הבית

, כלומר: כיון שלא הזכיר האב בצוואתו סכום קצוב של המעשר, שמא אף הוא עצמו לא ידע כמה יש בו, ולכן לא תיקנה.

אבל אם אמר: "כך אמר לי אבא:

כור מעשר לך בידי, או כור מעשר לאביך בידי

",

אין חוששין

[אין חושש הלוי]

לתרומת מעשר שבו

, כלומר: סומך הלוי שכבר תיקן האב המת את המעשר.

והטעם:

כיון דקיץ

[כמות המעשר קצובה וידועה], ודאי

תקוני תקניה בעל הבית

, ומשום שחזקה על חבר שאינו נפטר מן העולם, עד שיתקן את כל הטבלים שבידו.

תמהה הגמרא:

וכי יש לו רשות לבעל הבית לתרום תרומת מעשר!?

והרי המעשר של הלויים הוא, והם התורמים אותו, ואין אדם יכול לתרום את של חבירו שלא מדעתו של חבירו!? ומשנינן:

אין

, אכן יש רשות לבעל הבית לתרום תרומת מעשר - כי ברייתא זו

אבא אלעזר בן גמלא היא!

דתניא: אבא אלעזר בן גמלא אומר

:

כתיב: "ואל הלויים תדבר ואמרת אליהם, כי תקחו מאת בני ישראל את המעשר [ראשון] אשר נתתי לכם מאתם בנחלתכם, והרמותם ממנו תרומת ה' מעשר מן המעשר [והיא תרומת מעשר].

ונחשב לכם תרומתכם

[תרומת מעשר שלכם אסורה לזרים וטמאים, וחייבין עליה מיתה וחומש], כדגן מן הגורן [כתרומה גדולה שנקראת ראשית דגן מן הגורן], וכמלאה מן היקב [כתרומת תירוש ויצהר הניטלת מן היקבים] ",